טיירון מינגס כבר הספיק לשחק פעמיים במדי נבחרת אנגליה. שער בפרמיירליג, את זה עוד לא היה לו. בלם אסטון וילה הבטיח להקדיש את השער הראשון לבתו של חברו הטוב בניק אפובה, שהלכה לעולמה בנסיבות טרגיות בגיל שנתיים בגלל זיהום שהסתבך. ואז ההזדמנות שלו הגיעה. הוא כבש לרשת מנצ'סטר יונייטד ב-1 בדצמבר, אבל לא הרשה לעצמו לחגוג. רק בגלל ה-VAR. "חשבתי שהייתי בקו אחד בזמן הבעיטה, אבל לא לקחתי סיכון ורצתי בחזרה לעמדה שלי בהגנה", הסביר בסיום. השער אושר לבסוף. רק ההקדשה הוחמצה.
זה עולם הכדורגל החדש. עולם בו התשוקה והרגשות נבעטו הצדה לטובת הרצון לדקדק על קוצו של יוד. אחרי השתלטות הכסף הגדול, נטילת הזהות מהמועדונים והפגיעה במסורת של הליגות הבכירות לטובת פתיחת שווקים חדשים באסיה, הגיע ה-VAR (ראשי תיבות של Video Assistant Referee, שופט מסך בעברית) ככלי עזר טכנולוגי לשופטים שמקלף עוד שכבה מהאותנטיות של המשחק ומייצר רגעי מחלוקת מדי שבוע. "ברקזיט של הכדורגל", הגדירו את ה-VAR בבריטניה. כי כולם מדברים רק על זה.
זו תופעת העשור בכדורגל העולמי, ואיש לא יופתע אם תישאר גם הסיפור הגדול של העשור הבא.
מערכת ה-VAR נוסתה עוד קודם לכן, וב-2017 כבר הופעלה בליגות בגרמניה ואיטליה, אבל את הכניסה הגדולה שלה עשתה במונדיאל 2018 ברוסיה. המטרה הייתה לצמצם למינימום את הטעויות הבוטות (שופטי המסך רשאים לבדוק רק ארבע החלטות: הבקעת שער, פסיקה לפנדל, שליפת אדום ישיר וטעות בזיהוי בעת הוצאת כרטיס אדום או צהוב) וליצור אחידות בשריקות. הכניסה במונדיאל אכן הייתה חלקה ומבטיחה, כאשר השימוש בכלי העזר החדש היה מדוד ואחוזי ההצלחה היו מעל 90 אחוז. אולם מאז, הסיפור השתנה.
"מי שופט את המשחקים?", תהה קרלו אנצ'לוטי, אז עדיין מאמן נאפולי, בכנס משותף של מאמנים ושופטים בחודש נובמבר. "לפרקים אני מקבל את הרושם שהמשחקים מוכרעים על ידי ה-VAR בלבד". החשד של אנצ'לוטי גובה במספרים. בשלושת החודשים הראשונים של העונה בליגה האיטלקית הבכירה, מבין 119 המשחקים שנמדדו ב-12 מחזורי הפתיחה, היו לא פחות מ-790 אירועים שנבדקו ב-VAR. ממוצע של 6.6 בדיקות למשחק, לעומת 5.4 באותו פרק זמן בעונה לפני כן. כמות התיקונים הוכפלה מ-24 בתחילת 2018/19 ל-48 בתחילת העונה הזו. "זה אומר שאנחנו לא שופטים בצורה טובה, אבל גם שהחוקים השתנו", ניסה להסביר ניקולה ריצולי, מי שניהל את גמר מונדיאל 2014 וכיום משבץ השופטים והאחראי על הנושא בליגה האיטלקית. "ה-VAR לא נוצר כדי למנוע טעויות אלא כדי לשקם את האמון בענף".
האם האמון שוקם? לא אם מקשיבים לאוהדים באנגליה, שם צעקות Fuck VAR כבר הפכו לעניין שבשגרה. לאחר שכרטיס אדום של כריס בשאם משפילד יונייטד שונה לצהוב בעקבות התערבות של שופטי המסך, החל הקהל של נוריץ' לשיר: "זה כבר לא כדורגל יותר". כריס ווילדר, מאמן שפילד יונייטד שכמה שבועות לפני כן טען כי ה-VAR הוציא לו את הנשמה, דבק בעמדתו גם כאשר המערכת הזו פעלה לטובתו בנוריץ'. "הבעיה שכל דבר נבדק, וזה גם פוגע במומנטום", אמר המאמן. "השורה התחתונה פה, וזה לא משנה מה אני או הפרשנים או השחקנים ראינו במסך, היא ש-29 אלף צופים שרו את אותו שיר. הם אלה שרוכשים מנויים, הם אלה שקונים חולצות ונוסעים אחרי הקבוצה שלהם לכל מקום. הם בעלי המניות, והם לא מקבלים את התמורה הראויה".
בפרמיירליג אימצו את ה-VAR רק העונה. חבלי הקליטה שם דומים לאלו של ליגת העל, שעוד עברה פיילוט עם הטכנולוגיה החדשה בפלייאוף העליון בשלהי העונה הקודמת. הטענות באנגליה ברורות: ה-VAR פוגע בקצב המשחק וגורם להפסקות ארוכות מדי, מונע חגיגת שערים ופוגם בחוויית הצפייה במגרש. הוא מוסיף אולי עוד אלמנט של דרמה, אבל בעיקר לצופי הטלוויזיה. בטניס, למשל, כולם מגלים יחד על המסך האם הכדור היה בפנים או בחוץ. אין הבדל בין השופט לבין הקהל במגרש או היושבים בבית. אף אחד לא יכול להתווכח עם ההחלטה. בענף הראגבי, למשל, הדיונים בין השופט הראשי לשופט הווידאו מושמעים, אז יש אמון ביעילות המערכת. לא בכדורגל.
כצעד ראשון לשיפור הבנת ה-VAR, הוחלט באנגליה כי החל ממחזורי חג המולד ייכתב על המסך באצטדיונים במפורש איזו סוגיה נבדקת (למשל: שער בבדיקה, נבדל אפשרי). בצרפת, שם השופטים גם כך היו מושא ללעג וכעת סופגים ביקורת קשה עוד יותר בעיקר בגלל החלטות שונות לגבי מקרים זהים, הציעו פתרונות מעולם ה-NBA והראגבי, כמו הצמדת מיקרופונים לשופטים והקרנת הילוכים חוזרים על המסכים באצטדיון.
בליג 1 גם חשפו לאחרונה את מרכז השליטה המיוחד שלהם, ממנו ניתן לנהל שישה משחקים בו זמנית (ערוך למשחקי השבת שנערכים במקביל). מאז המחזור החמישי, שופטי המסך כבר לא יושבים בניידת מחוץ לאצטדיון, אלא לצד איש טכני במרכז השליטה בלב פריס, כשהמשחקים מתועדים במינימום 12 מצלמות. ובכל זאת, השגיאות לא נעלמות אלא נערמות. "מדובר בניסוי נהדר, אבל עוד לא שוכנעתי", הבהיר הפרשן דניאל ריולו לאחר הביקור במרכז. "אני רוצה שיתערבו רק בטעויות ברורות, וזה לא קורה".
כי פרט לטכנולוגיית קו השער שהיא ברורה ומקובלת, יתר ההחלטות פתוחות לרוב לפרשנות. המערכת שנועדה לצמצם טעויות אנוש, דווקא מבליטה אותן. השופטים קוראים את הוראות ההפעלה של ה-VAR, אבל לא תמיד מיישמים אותן כראוי. ההחלטה חוזרת בסופו של דבר לגורם האנושי. אז יש תיקונים ופאדיחות רציניות נמנעות (ראו מקרה דניאל בר נתן בקרית שמונה) אבל מצד שני נוצרות בעיות חדשות.
אחת הבעיות העיקריות, בה עסקו גם בכנס המאמנים של אופ"א בחודש נובמבר, היא "נבדל בית השחי", כפי שמגדירים זאת באנגליה. שערים שנפסלים בגלל נבדל של מילימטרים בודדים, בעזרת קו וירטואלי שנמתח על המסך ומנצח את ההיגיון ואת הספק לטובת ההתקפה. מנסים להגיע לרמת דיוק בלתי אפשרית שבסופו של דבר רק מזיקה. "אם יש לך אף ארוך, אתה יכול להיות בנבדל בימינו", הודה נשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין, שהציע לתת יתרון להתקפה ולקבוע שנבדל של 10-20 סנטימטרים הוא חוקי.
"המשחק משתנה, אבל אנחנו מפחדים שהוא משתנה יותר מדי", הוסיף צ'פרין. "השופטים צריכים לקחת אחריות על הנעשה במגרש, לא אנשים שיושבים בניידת או בבניין שמרוחק 500 קילומטרים מהאירוע. אני יכול להשלים עם העובדה ששופטים הם בני אדם שטועים, אבל עכשיו שהטכנולוגיה היא זו שטועה - זו כבר בעיה. אנחנו חייבים לעשות את זה בהיר יותר, מהיר יותר. זה בלגן, אבל כבר אין דרך חזרה".
טעויות שיפוט היו ועוד תהיינה. הן רק הפכו קומפקטיות יותר, כנהוג בעולם הטכנולוגי. את "יד האלוהים" המיתולוגית מחליפה כעת ציפורן שמספיקה כדי לפסול שער בטענת נבדל. כך, עולם הכדורגל נכנס לעשור הזה במצב צבירה אחד ונפרד ממנו אחרת לגמרי. ובניגוד לנשמה שממשיכה לזלוג החוצה מהענף, ה-VAR כאן כדי להישאר.
