פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הגול האחרון של אבא

      צילום: באדיבות המצולמים

      הקריירה של רז שטיין הוזנקה מחדש לפני שנה, ביום בו הפכה מחלת הסרטן את שעון החול של אביו חיים. מאז הקדיש לו כל שער, והיו הרבה. בשבוע שעבר צפה האב בבנו מסמן לב עם הידיים בפעם האחרונה, ורק אז המשיך לעולם הבא, עם ההבנה: הבן שלי סוף סוף שחקן לגיטימי בליגת העל

      כי מה צריך אבא בחיים האלה פרט ללראות את הבן שלו מצליח? איזה רגש גובר על כך, איזה אירוע יאפיל? איזו תחושה נוטעת באדם אושר גדול יותר? את חיים שטיין כבר לא נוכל לשאול, אבל אם היינו, הוא בטח היה מספר שזה הדבר האחרון שעבר לו בראש בעולם הזה. שהבן שלו, רז, הוא סוף סוף שחקן לגיטימי לגמרי בליגת העל. אחרי כל מה שהם עברו ביחד, כל הגבעות וכל הוואדיות, כל המאמנים וכל הקבוצות, הם עשו את זה. כי רז יכול לספר לכם עד כמה הקריירה שלו היא גם של אבא חיים, ולהפך. והאב בטח יתגאה שם למעלה איך הדבר האחרון שעשה שם למטה היה לצפות בשידור חוזר בבן רז כובש נגד הפועל חיפה ורץ למצלמות, כאילו תיאם את זה עם הבמאי, ועושה לב גדול עם הידיים, ומישיר מבט לתוך העדשה, כאילו היא עין שלישית של חיים, ומסמן לו 'אבא, זה בשבילך'.

      בערך שלוש שעות לאחר מכן נשם חיים את נשימתו האחרונה.

      גיף רז שטיין (צילום מסך)

      "רז, אני לא מכיר אותך, לא היית ככה"

      רז שטיין, בן 25, הוא כדורגלן ישראלי כמעט גנרי. שמענו על הרבה כאלה. מוכשר כמו שד, בגיל 15 נרכש על ידי מכבי חיפה והוחתם על חוזה טאלנט לשמונה שנים. הוא לא הגשים את הפוטנציאל והחל בנדודים, שלוש עונות בקטמון, עונה ושער בכורה בליגת העל במדי הפועל עכו (2014/15), נדידה למכבי הרצליה, שתי ירידות לליגה א'. לפני שנתיים, אצל השיימנים, לא כבש שער עד דצמבר והתחיל לחשוב על אופק אחר. "ראיתי שזה לא מתרומם", הוא מספר, "ידעתי שתמיד אשחק כדורגל, מאהבה, אבל אם אני כשחקן התקפה לא הצלחתי לכבוש ולתת מספרים, הייתי חייב לחשוב על העתיד". אז הוא הוציא תעודת מאמן חדר כושר. בעונה שעברה הגיע לנס ציונה וכבר לא היה אופטימי.

      אבל אז, באוקטובר, גילו אצל אביו חיים את מחלת הסרטן. בגלל שהוא סבל ממחלת שרירים הרופאים הזהירו שהשילוב עם הכימותרפיה עלול להיות הרסני. למשפחה היה ברור: שעון החול התהפך ונשפך למטה בקצב מהיר. מאותו רגע רז החל לחגוג כל שער בסימון לב לעבר האבא. "משם הכול התחבר", הוא אומר. "יכול להיות שזה משהו בתת מודע. בסופו של דבר, כולנו עובדים על אנרגיות. כל אחד רוצה להצליח, אבל פתאום אתה רוצה יותר. זו עובדה - שם הקריירה שלי קיבלה תפנית". ומאז, באופן מדהים, הלבבות החלו להישפך לכל עבר במגרשי הליגה הלאומית. אחרי משחק טוב של הבן אמר האב "רז, אני לא מכיר אותך, לא היית ככה". מאז גילה שזמנו של אביו קצוב שטיין כבש 11 שערים מתוך 12 בעונה הכי טובה בקריירה. עונה שנגמרה עם תואר השחקן המצטיין ועוד יותר חשוב - עם עליית ליגה.

      המשפט האחרון לא נכתב כלאחר יד - חיים היה מהאבות האלה שהבן אמנם הכי חשוב להם, אבל הקבוצה גם חשובה, ומאוד. הוא התחבר לאוהדים ביציע, בין אם זה בקטמון או בנס ציונה, נשאר בטריבונה לעודד גם אחרי שהבן שלו הוחלף, אפילו אחרי שהמחליף שלו כבש. כשהבן שיחק בירושלים האבא לבש את החולצה אדומה-שחורה, בנס ציונה הוא ישן בכתום. כשהיה עצבני על כמות הדקות של הבן, למשל, היה נותן לבוס לשמוע מכך, אבל לא יותר מכך. לא מוציא החוצה.

      רז שטיין עם אביו חיים ז"ל (באדיבות המצולמים)
      נשאר בטריבונה לעודד גם אחרי שהבן שלו הוחלף. חיים שטיין ז"ל (באדיבות המשפחה)

      "כל הכבוד לכם, בשביל זה חזרתי"

      המצב הורע אבל חיים המשיך להגיע למגרשים, כמו שעשה כל חייו, איפה שרז - תראו גם אותו. במשחק מול חדרה ישב ביציע הכבוד וראה את הגול הראשון של הבן העונה. "הוא חיכה לזה", אומר רז, "הדברים האלה עשו לו טוב". אם לא ידעת, לא זיהית שהוא חולה. חבר של המשפחה גילה על כך רק כשחיבק את חיים אחרי משחק באשדוד, והרגיש את העצמות בגב. כמה דקות לאחר מכן כל המשפחה, כולל חיים, חגגה בחתונה. את הניצחון הסנסציוני מול הפועל באר שבע האבא כבר ראה בבית החולים. הסוף היה קרוב.

      כל לילה מישהו אחר העביר זמן עם חיים, ובדרך למשחק אימון נגד קטמון קיבל רז הודעה שהאב בטיפול נמרץ. משם כל יום בעיטה אחרת, משהו אחר בגוף קרס. הוא הפסיק לדבר, ואז לנשום, הריאות היו גמורות, השרירים מחוסלים. אובדן הכרה, חזרה, טשטוש, לא מצליח לישון, הפחד מהרגע בו לא יצליח לנשום יותר חלחל. כשהיה ברור שזה עניין של ימים ביקש מהמשפחה - קחו אותי הביתה. את כל בית החולים הם הביאו עמם לדירה שלהם ביבנה. חדר אשפוז מאולתר הוקם בסלון, עם כל התכשירים וכל האהבה.

      הוא היה חולה ספורט עד הרגע האחרון. במחלקות הכי קשות בבית החולים, לידם פצועים ויותר גרוע, והאייפד פתוח על חדשות הספורט. באמצע הלילה היה מעיר את מי שלידו ומבקש "תן לי תוצאות". מסך טלוויזיה הוצב בכל מקום בבית, איך מספרים הבנים לירן ועומר, "זה היה נראה כמו ספורטס-בר". לדבר כבר לא יכול היה, אז הוא כתב. בוואטסאפ, על לוח, במחברת. המצב העיק - "פתחו חלון", "סגרו מזגן" - הוא היה לא רגוע. הפחמן גבוה, הריאות לא מצליחות להתנקות, אפילו לשכב לא יכול היה. אבל בין סבל לכאב - כדורגל. הוא היה מסוגל לראות הכול, אפילו משחק בינוני בליגה הפורטוגלית, ולהבין כמו מומחה. הוא מילא טפסי ווינר עם תוצאה קבועה, 1:3. כל בוקר ביקש לראות את הלוח של היום והחליט איזה משחק יסתיים בתוצאה הזו. שבוע לפני הסוף החליט על שני משחקים באותו יום - ברצלונה-דורטומונד ואינטר-פראג. שניהם נגמרו 1:3. זו היתה הדרך האולטימטיבית עבור חיים לסיים ככה, עם אהובתו וצאצאיו לידו, ובאחד הימים לקח את המחברת וכתב לכולם: "כל הכבוד לכם, בשביל זה חזרתי, מעריך את זה מאוד. אוהב את כולכם".

      רז שטיין שחקן סקציה נס ציונה בין ניסו קפילוטו (מימין), אלי בלילתי שחקני הפועל חיפה (לילך וייס)
      אבא חיים שמח כל כך שהתנתקה לו הצינורית של האוכל. רז שטיין מול הפועל חיפה (צילום: לילך וייס)

      איפה שביקש להיות, איך שביקש ללכת

      שני משחקים של רז הספיק לראות בטלוויזיה. האבא כתב במחברת "בישול", "גול", "ניצחון", הקיף את כל המילים בעיגול הצהרתי ולפני שהילד יצא מהבית חיים הרים את המחברת באוויר - כדרישה. אחרי ה-0:0 מול רעננה רז חזר הביתה ורצה לדבר עם חיים על המשחק, כרגיל, אבל חיים ביקש כדורים. שם הבין שזה כבר לא זה. ביום רביעי הגיע המשחק האחרון, מול הפועל חיפה. המשחק נגמר ברע עם פנדל שלא היה בתוספת הזמן, והפסד, אבל המשחק נפתח עם גול של רז, ולב אחרון. אבא חיים שמח כל כך שהתנתקה לו הצינורית של האוכל. כשהבן חזר הביתה חיים הדביק לו שתי נשיקות. לאחר מכן דעך שוב, התקפל, נכבה. זו היתה השמחה האחרונה.

      ביום חמישי בערב, כשבטלוויזיה מכבי תל אביב נגד באיירן מינכן בכדורסל, כתב את המשפט האחרון במחברת: "מכבי נהיו מפלצות". זה היה תורה של האמא עירית להעביר את הלילה עם בעלה. הוא לא הצליח לישון, לא הסכים לקחת את התרופה, אפילו לא אופטלגין. אולי הספיק לו. הוא היה מטושטש ורז ניסה להצמיד לו את מסכת החמצן, הציע מורפיום והלך לישון. האבא לא נרדם, ועירית הדליקה את הטלוויזיה. "קח, תראה את הגול של רז". היא נרדמה לידו ובבוקר מוקדם ראתה אותו מוריד את המסכה, ומנסה לקחת נשימה אחרונה. "תחזיר", ביקשה. הוא הטה את ראשו ונרדם. בניו הגיעו במהירות וראו אותו שוכב על הספה בבית, במנוחה לא נגמרת, איפה שביקש להיות, איך שביקש ללכת. רז בדק דופק, לא מצא, וחיבק את אבא בפעם האחרונה.

      "ידענו בדיוק למה מצפים, הרופא אמר, וזה קרה אחד לאחד - אתה מוכן לזה אבל בתוך-תוכך אתה רוצה להאמין שיקרה נס", הוא מספר בזמן השבעה, שיערו המחומצן שכוב למטה, חולצתו השחורה קרועה. "אומרים שצדיקים נפטרים ביום שישי, בזמן שינה - נתנחם לפחות בדבר הזה, ובכך שהוא לא סובל יותר, שהוא סוף סוף רגוע אחרי חודש של סיוטים".

      רז שטיין עם אביו חיים ז"ל (באדיבות המצולמים)
      "אומרים שצדיקים נפטרים ביום שישי, בזמן שינה"/ חיים שטיין ז"ל (באדיבות המשפחה)

      ביום חמישי קמה משפחת שטיין מהשבעה. רז חזר לאימוני הסקציה נס ציונה, ובקרוב מאוד ישחק כדורגל - בפעם הראשונה בלי האבא שהיה תמונת רקע, לב ונוף, לאורך כל הקריירה. לא משנה במה אתם מאמינים לגבי העולם הבא, אבל את העולם הזה עזב חיים שטיין בידיעה שהבן שלו הצליח. שהבן שלו שחקן הרכב בקבוצה בליגה הבכירה. משהו שבגיל 15 הם היו בטוחים שישיג, אבל משהו שבשנה שעברה חשבו שלעולם לא יגיע. "אבא הלך במחשבה טובה, ואני בטוח שלמעלה הוא יילך מכות כדי שימשיך להיות לי מזל, ושישמרו עליי", חותם רז.

      את הגול נגד הפועל חיפה חיים בטח רואה בלופ בגן עדן, אבל הבן שלו מרגיע - אבא, ממני עוד יהיה לך מה לראות. ותנועת החגיגה שהשיק למענו מרגע שגילה שהוא חולה לא תחדל רק בגלל שהוא כבר לא כאן. "אעשה לו לב עם הידיים עד שאפרוש", הוא מבטיח. ומה צריך אבא פרט ללראות את הבן שלו מצליח? בטח בחיים האלה, בטח בעולם הבא.

      orenjos@walla.co.il

      סיכום הסיבוב הראשון | פודקאסט 'הפודיום'