וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"רווקים ורווקות" של חנוך לוין הוא לא מחזה השנה. הוא בסדר פלוס

26.11.2019 / 9:05

העורגים ליצירתו של חנוך לוין יתמוגגו מרגעים רבים במחזה שמוצג בתיאטרון גשר ובמיוחד יתגאו, שוב, בחוש האבחנה וביכולתו הנדירה של לוין לאבחן מבעוד מועד את החברה. אשר לקהל ש"עבורו" הועלה המחזה, נראה שהמטרה קצת מפוספסת. לא זו ההצגה שתביא את הקהל הצעיר לתיאטרון

קצת קשה להאמין, אבל אבולוציית ההיכרויות המקוונת נכנסה לחיינו לפני קרוב ל-25 שנה. אז, כשעדיין לא היה מחשב ובוודאי לא טלפון לכל ילד, הפריבילגיים שבינינו נכנסו לחדרי צ'אט אפלוליים, התכתבו באנגלית (לא בעברית. כתוב באנגלית, לוזר!) ופשוט הכירו אונליין. ברבות השנים החליפו הצ'אטים, האתרים והאפליקציות את המפגשים האקראיים במסיבות או באירועים חברתיים. כבר לא היה צורך בהעברת פתק או הזמנת משקה בבר כדי להשיג מספר טלפון.

עם הנגישות בא השפע. היום לכל רווק שמכבד את עצמו יש 5-10 מספרים ברשימת ההמתנה, וזה במקרה שהוא רציני ומחפש אהבה אמיתית. אלה שרק רוצים משהו זמין ללילה כבר לא צריכים רשימות. המילניאלס חוטפים ביקורת קשה על ההרגלים וחוסר המחויבות שלהם. כל דבר משעמם אותם, הרי מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם. פעם, כשפנויים ופנויות לא היו זמינים בהמוניהם, הערכנו כל מפגש. דייט היה דייט, התמסרות הייתה התמסרות. מה, לא?

רווקים ורווקות חנוך לוין. ישעיה פיינברג,
לוין חזה מראש. רווקים ורווקות/ישעיה פיינברג

אז זהו, שלא בדיוק. לחנוך לוין היו, בין שאר כישרונותיו, יכולות מעולות לנתח את החברה הישראלית. במחזה שפרסם אותו, "מלכת אמבטיה", הוא הציג את ישראל הזחוחה והנפוחה שאחרי מלחמת ששת הימים ונקטל כל כך, עד שהמחזה הורד מהבמה לאחר 19 הצגות בלבד. כל זאת, רגע לפני שאותה מדינה מבוססת ומוכת אופוריה הופתעה על ידי המצרים בערב יום הכיפורים. את "רווקים ורווקות" כתב לוין ב-1985, אבל המחזה לא עלה לבמות עד ההפקה של הקאמרי ב-2002, שלוש שנים לאחר מותו. כעת הוא מציג בתיאטרון גשר, בבימויו של עמית אפשטיין. כמו במקרה של "מלכת אמבטיה", גם כאן חזה לוין את פוטנציאל הנזק של הדור הבא.

זניידוך (עידו מוסרי) ופלוציקה (נטע שפיגלמן) מאורסים. "אותה אני לא אוהב. בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים. ככה זה", פותח זניידוך בפשטות נוגה ומיד מכניס אותנו ללופ הרצחני של חייו - כשהוא מתייחס לפלוציקה כמו לזבל היא סוגדת לו, אבל כשחראבינו (מיקי לאון) עושה לה עיניים זניידוך פתאום חושק בה ורוצה בקרבתה. או אז נכנסת לתמונה בולבה (רות רסיוק) שמתמרנת בין זניידוך לבין אויסטווינד (יריב דהן), ברנש שמן שסימן ההיכר שלו הוא העצירות שממנה הוא סובל.

רווקים ורווקות חנוך לוין. ישעיה פיינברג,
אנרכיה טיפוסית. רווקים ורווקות/ישעיה פיינברג

על הבמה שוררת אנרכיה חנוך לוינית טיפוסית. נמיכות הקומה הטבעית של מוסרי והיותו פיוטי ונלעג גורמים לו, לזניידוך, להיראות כמו פספרטו, משרתו של פיליאס פוג מ"מסביב לעולם בשמונים יום". אפילו פלוציקה מטיחה בו: "נו, באמת, תסתכל על עצמך אובייקטיבית: דמות משנה מסרטים מצוירים". ואף על פי כן, למרות מראהו, קומתו הנמוכה ואופיו הנלעג, זניידוך יוצא עם נשים. מה יוצא? מזיין בערימות. זה בא לו כל כך בקלות, עד שאפילו אין לו כוח לזיין, כל שכן להתמסר. הוא רק רוצה לישון. הוא אוהב את מלאכת הכיבוש ומשתעמם מיד מכל מה שבה אחריה.

זהו המנגנון הגברי הקלאסי, שהלך והתעצם עם התפתחות הטכנולוגיה. שריל קרואו שרה פעם ש"זה לא לקבל את מה שאתה רוצה, זה לרצות את מה שיש לך". זניידוך לא רוצה את מה שיש לו, וכשמה שיש לו כבר לא שלו - אז הוא מתעניין, חושק בו וחוזר חלילה. אבל הוא רק קוביית הדומינו הראשונה, משום שכשהוא נופל נופלות אחריו גם הדמויות האחרות, הגברים והנשים, כולם נלכדים במעגל הקסמים. ואם זה לא סימבול גדול לדור הנוכחי, מה כן?

ניסיתי להבין מה מזכירה לי התפאורה המסתורית והנהדרת של ערן עצמון, במה מעוינת עם שיפועים כשבצידה מעקות. איני יודע אם לכך התכוון המשורר, אבל בראותי אותה נזכרתי בציורים הסוריאליסטיים המופלאים של אשר, ובמיוחד בתמונה "יחסיות", בה רואים קבוצת אנשים הכלואים במרחב שבו כל תנועה של עלייה או ירידה במדרגות מובילה אותם לאותו מקום. גם על הבמה של עצמון התרוצצו אנשים, חמישה במספר, ניסו לברוח מעצמם ואל עצמם, מהאחר ואל האחר, ותמיד סיימו באותו מקום.

מדוע חלפו 17 שנים בין השלמת הכתיבה של המחזה ועד להעלאתו לבמה? אני מנחש שהוא הוקפא, בין היתר, בגלל סיבה עיקרית אחת שהופכת אותו היום דווקא לרלוונטי מתמיד: הגסות הקיצונית והפוליטיקלי אינקורקט. דברים כמו דחיפת אצבעות לרקטום או ניגובי ישבן שהיו בגדר טאבו באייטיז הפכו כבר מזמן לשפת מיינסטרים. לא בכדי האיש שהחליט למצות את הפוטנציאל העכשווי של המחזה והעלה אותו בגשר הוא עמית אפשטיין. בן 31 בסך הכול, מאחורי אפשטיין כבר יש שני מחזות מודרניים שביים לתיאטרון באר שבע: "השיטה" ו-"04:12". שתי ההצגות הללו קורצות לצעירים ומזמינות אותם ליהנות ממדיום ששמור לקהל קבוע ומבוגר יותר.

האם זה עובד גם ב"רווקים ורווקות"? לא בטוח שדווקא המילניאלס הם קהל שיזדהה עם הרפרנסים של לוין, על אף שכאמור הקדים מאוד את זמנו ושרטט היטב את רוח התקופה הנוכחית. לצד רגעי צחוק רמים יש בהצגה הרבה איים של חוסר עניין, במיוחד משום שהשטאנץ המשעשע מההתחלה חוזר על עצמו והצחוקים דועכים. אף על פי כן, הצוות על הבמה יודע להרים את המחזה לאחר כל נפילה, כך ש-100 דקותיו לא עוברות בסבל.

"רווקים ורווקות" הוא לא מחזה השנה. הוא בסדר, אפילו בסדר פלוס, אבל העורגים ליצירתו של חנוך לוין יתמוגגו מרגעים רבים בו ובמיוחד יתגאו, שוב, בחוש האבחנה וביכולתו הנדירה לאבחן מבעוד מועד את החברה. אשר לקהל ש"עבורו" הועלה המחזה, נראה שהמטרה קצת מפוספסת. לא זו ההצגה שתביא את הקהל הצעיר לתיאטרון.

seperator

שורה תחתונה: 3.5 כוכבים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully