פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיוט בעיניים פקוחות

      צילום: קובי אליהו

      זמן קצר לאחר שצולמה על ראובן עובד כתבה מרגשת בה טען שהוא "נקי", מקורבים מספרים שהוא הידרדר בחזרה. אפשר להבין - עבורו, המציאות היא הדבר הכי מפחיד שיש. יוסיפוביץ על כדורגלן שלא נולד עם מתנה אלא עם עונש, והאיזון שאותו היה צריך אז הוא היום האויב הכי גדול שלו

      מספרים שראובן עובד חזר שוב לתחנה המרכזית.

      הכתבה הנפלאה של בן מיטלמן עליו באולפן שישי ריגשה מאוד וגילתה אדם שמבין לאן הגיע ולמה, אבל ברגע שסופר שם שעובד עזב את מרכז הגמילה בטרם עת, היה ברור לאן זה יילך. ואכן, השבוע, מקורבים מספרים שהוא חזר בדיוק לאותו המקום. שהוא שוב 'שם'. שהם מנסים בשנית לאשפז אותו במוסד. בכתבה אומר עובד שאנשים לא יכולים להבין אותו. "רק מכור מבין מכור", אבל הסיפור שלו לא פשטני ברמה של התמכרויות לסמים ולהימורים. הוא קורא לכך "מחלה", אבל לדעתי אלו רק הסימפטומים. המחלה חמורה בהרבה.

      "הפלא"

      שניהם נולדו ב-1983: גל אלברמן נולד באפריל, רובן בנובמבר. בספרו "שש" אלברמן כמעט ולא מזכיר אנשים בשמותיהם. ייעצתי לו במהלך העבודה על הספר, כך שאני יודע שמאחורי העניין לא עמדה רק אמנות אלא אידיאולוגיה. על כן, העובדה שבספר מוזכר עובד בשמו המלא, ולא בחטף, לא במילה או בשורה, אלא על פני כמעט שלושה עמודים - מספרת סיפור בפני עצמה. הנה קטע קצר וערוך ונוסטלגי ועצוב מתוך אותו פרק:

      "אחד מהמפגשים מול מכבי תל אביב מפגיש אותי עם 'הפלא' - עורו שחום, ריצתו גמישה וקלילה, שערו קצוץ והמספר 8 על גבו. בכל מפגש נדיר הוא מתעלל בי ובחבריי לקבוצה. לראשונה אני נפגש עמו באופן אישי במבחני מחוז מרכז של שנתון 83… הנער מפגין כישורי כדורגל שלא ראיתי קודם לכן מימיי. עובר שחקנים תוך שימוש בהטעיות גוף מלהיבות, מקפיץ מעליהם, משחיל בין רגליהם…במהלך המחצית הראשונה אני מסובב את מבטי לעבר אבי שעומד ממש מאחורי הגדר עליה אני נשען, ישוב. אני לוחש לעברו: 'אבא, מה אנחנו עושים כאן?'. אבי מושך בכתפיו ומהנהן בראשו כלא מאמין למראה עיניו. בדרכנו הביתה, ברנו אקספרס של אבא, אנחנו דנים במה שראינו באותו אחר צהריים ומגיעים להסכמה ברורה: הנער ואני לא באותה הרמה. זה אפילו לא קרוב…

      "'רובן' הוא מושא להערצה ולקנאה גדולה עבורי. הדרך שבה רובן משחק מעתיקה את נשימתי וגורמת לי לרצות לשחק באותה הדרך. הוא מהפנט את הכדור כמכשף. אני גאה להיות המחליף של רובן.
      רובן מהפנט גם את קהל היריבות. במשחק זכור בטורקיה מול הנבחרת המקומית, הקהל נדרך ומתרומם על רגליו בכל פעם שהכדור מגיע לרגליו של 'רובן'. הטורקים פשוט מחאו כפיים לאחר כל פעולה שלו, הישראלי. רובן הוא הכישרון הטהור בהתגלמותו שלא פגש את האופי, מוסר העבודה והמשמעת העצמית הנדרשים על מנת להפוך לכדורגלן מצליח לאורך זמן".

      אלברמן המעוטר פרש בקיץ האחרון. על עובד רץ בוואטסאפ סרטון. אלו שני אנשים עם שתי קריירות בקצוות של סקאלה, בפינות מנוגדות של גרף. עובד קיבל כישרון, אלברמן את כל השאר. ועתה עובד הפך להיות מן אזהרה, מן סימן קריאה, דוגמה שבאמצעותה מאיימים על כוכבים סוררים. "אם לא תעשה ככה וככה וככה, תגמור כמו רובן עובד".

      זה לא נכון, ילדים. לדעתי, קשה להפוך לרובן עובד. לדעתי, זה לא ממש תלוי בכם, או ברצון שלכם. לדעתי, יש גבול לכמות האשמה שאפשר להטיח באדם כזה, כמו עובד. משפטים כמו 'איזה בזבוז אתה - קיבלת כישרון כזה במתנה ולא ניצלת אותו' מחטיאים את המטרה. לדעתי, במקרה של עובד, הכישרון המדהים והמופרז והמולד אינו מתנה. במקרה של עובד, הוא נולד עם עונש.

      ראובן עובד שחקן הפועל תל אביב (ברני ארדוב)
      "הכישרון הטהור בהתגלמותו שלא פגש את האופי והמשמעת הנדרשים על מנת להפוך לכדורגלן מצליח". עובד

      האיזון

      ראובן עובד הוא כור גרעיני בגוף של שחקן כדורגל.

      באחת הסצנות הטובות של צ'רנוביל, ראש ועדת החקירה של נסיבות פיצוץ הכור הגרעיני מסביר לנוכחים איך עובד הכור - בהסבר פשטני שאפילו אנחנו נוכל להבין. הכול נשען על איזון, הוא אומר, על כוחות שפועלים במקביל, אחד מוריד, אחד מרים, אלמנטים כימיים ואחרים שכל מטרתם ליצור מן סדר בג'ונגל. על כל גז, השתמש במטפורות מעולם הרכב, יש ברקס. כדי להבהיר את הנקודה השתמש בשלטים כחולים ואדומים, אוראניום למשל מעלה את התגובתיות, בור מוריד, מים גם, אדים מעלים, חום מוריד. הוא מגדיר את זה כ"ריקוד בלתי נראה… ובאמת יפהפה". ואז, כדי לתאר את רגע הפיצוץ, הוא מוריד את כל השלטים מצד אחד ונשאר עם צד אחד, צבע אחד, מצב משוגע, בלתי מאוזן בעליל, הרסני, נפיץ.

      עובד לא קיבל רק צד אחד של שלטים. הוא כור שפועל רק על שלט אחד. כישרון. קיצוני, מופרז, אינסופי. מצד שני, הבורא לא זרק לו שום תכונה מאזנת. לא חריצות ולא רוגע, לא סבלנות ולא מחשבה. למעשה, לעובד לא היה באמת סיכוי. הרבה יאשימו אותו בפסיביות, "למה לא ניסית?", "למה לא התאמצת?", "למה לא נלחמת?". יכול להיות שגורוז שיקראו את המילים האלה יתפוצצו בעצמם מהעצבים, אבל אני באמת מאמין בזה: בחיים האלה לא כל אחד יכול. זו לא טעות אחת בדרך, זו אפילו לא עצלות - הוא פשוט קיבל יד בלתי אפשרית. יד כל כך טובה, שהיא גרועה. יד מבטיחה, לא מנצחת. זוג קינגים כשלמתחרה יש אסים. פרארי בלי ברקסים. וכך, התחלה בדמות הזמנה למבחנים בברצלונה כבר בגיל 14 נגמרה עם סוף ידוע מראש. אם לא היה כל כך מוכשר היה היום במקום אחר לגמרי. היה חי בשלום עם משרה צנועה, אולי עירונית, אולי משעממת, אבל יציבה וקיימת. לצערו, גם שנים אחרי תום הקריירה, המתנה הכי גדולה שקיבל היא העונש הכי גדול שלו.

      ועכשיו, כשאין אופציה לכדורגל, לתהילה, לכסף, איזון כבר לא הפך לדבר שעובד צריך לשאוף אליו אלא הדבר שהכי מפחיד אותו. הוא אמר בעצמו - הסמים, הקראק, הקוקאין, השיטוטים בתחנה המרכזית, כל אלו נועדו כדי לברוח. לא מהבית ולא מהנושים - מהמציאות. מעצמו. הסיוט הכי גדול של רובן עובד הוא להיות ער, בהכרה מלאה, בעיניים פקוחות. אלו לא רק ההתמכרויות, החובות. כשהוא ער הוא מסתכל לאחור על חייו, מבין מה קיבל ומה לכאורה הפסיד, ועד כמה עגום המצב - בתסריט הכי טוב שלו. בניגוד לכוכבי-על אמיתיים עליהם מצולמים הסרטים הגנרים "עלייתו ונפילתו", עובד אף פעם לא באמת היה כוכב כדורגל. הוא היה הבטחה שלא מומשה. הסרט עליו הוא "נפילתו ונפילתו".

      סליחה על ההשוואה: כוכב עבר שהסתבך, למשל דייגו מראדונה, נראה מסטול, נראה גמור, אבל אפשר להמר שאין לו בעיות כלכליות אמיתיות ושהוא כבר עשרות שנים לא החזיק במזומן או בארנק - למה שיצטרך? עובד צריך. הוא ריק מכסף, מלא בחובות, והמזומנים היחידים שמגיעים אליו הופכים מהר מאוד לאבק. או אבקה. כשמראדונה רוצה לחזור למציאות הוא מאמן את נבחרת ארגנטינה. את חימנסיה. הוא מפרשן. הוא נצפה ביציע הכבוד בגמר מונדיאל. עובד לא יקבל את הג'ובים האלה, ולא יקבל ג'ובים פחותים מאלו, ולבטח לא ירצה או לא יוכל להתמיד במשרות הכי רחוקות מההילה והתהילה בהן נגע רק לרגע. הן גם לא יכסו את חובותיו, לא באמת יעזרו לו לצאת מהמצב.

      בכל רגע יכעס על שאין באמת את מי להאשים במצבו. רק את עצמו. זה מכרסם, זה טרגי, וכל אחד מכם בטוח לא יותר מדי אופטימי לגבי עתידו של ראובן עובד. לפי הכתבה רוב מכריו לא באמת חברים, מסייעים לו לברוח - במישרין או בעקיפין. אני לא מבין אותם, אבל אותו אני מבין.

      קשר מכבי נתניה ראובן עובד (ברני ארדוב)
      לא באמת היה לו סיכוי, מלכתחילה. עובד (צילום: ברני ארדוב)

      האנדרדוג

      בשבוע הבא יחגוג 36, ואם הייתי פוגש אותו או מדבר איתו הייתי אומר לו שיפסיק להתבאס ולשקוע במה שהיה לרגע ובמה שלכאורה יכול היה להיות. כי זה שקר, זו פיקציה. ראובן עובד לא באמת היה יכול להיות כוכב כדורגל. לא משנה איזה מאמן היה פוגש ולא משנה אם היה מתנהג אחרת. הוא לא באמת קיבל סט תכונות כדי להתמיד בתפקיד הזה, ובטח שלא להצליח בו. אולי זה יקל עליו, הידיעה שלא באמת הפסיד כל כך הרבה, כי בשום תסריט לא היה מקבל את מה שחשב.

      לא החמצת קריירה אדירה, מר עובד. זו אף פעם לא באמת היתה אופציה. הפער בין מה שאתה עכשיו לבין מה שהיית יכול להיות לא כזה גדול כמו שאתה חושב. לא באמת נתנו לך את מה שכולם אומרים. זו לא באמת אשמתך. אולי הדרך היחידה שלך לצאת מכל זה הוא להבין שלא נועדת לגדולה. אתה לא פייבוריט שפישל, אתה התגלמות האנדרדוג.

      תהיה בריא, אמן, ובהצלחה. הלוואי שתפתיע.