רק לפני מספר ימים קיבלה מפלגת ש"ס 9 מנדטים והוכרזה, שוב, כאחת המנצחות הגדולות בבחירות לכנסת. אולי היא תסיים לבסוף באופוזיציה, זה לא ממש משנה את התמונה השגרתית: ש"ס מצליחה לאורך השנים לבסס גרעין קשה של מצביעים ולהצליח להכניס כמות נכבדה של חברי כנסת בכל מערכת בחירות. היא עושה זאת בעיקר בזכות העומד בראשה - אריה דרעי, האיש שכעסקן צעיר סייע להקים את המפלגה, מלווה אותה מימיה הראשונים בתחילת שנות ה-80 ואחד האחראים הגדולים לנסיקתה וליציבותה השלטונית.
דרעי הלך בדרכם של בכירים אחרים בקהילה החרדית-הספרדית. הוא למד בישיבת חברון ותמרן בין הנאמנות למרן עובדיה יוסף למנהיג הגדול של הזרם הליטאי הרב ש"ך. בדומה לתנועות הספרדיות החילוניות שקראו תיגר על האשכנזים, גם מקימי ש"ס קמו מתוך מחאה כנגד האפליה העדתית, אלא שהמוטיב שלהם היה שונה: הם לא חשו שנאה כלפי ההנהגה הישנה אלא העריצו אותה. הם לא רצו להתבדל, נהפוך הוא - התלמידים הללו ראו בראשי הזרם מודל לחיקוי ושאפו להיטמע. הבעיה היא שמראה, מבטא ושם קשה לשנות והם תמיד נחשבו ל"פרענקים" הנחותים.
בצעירותו סיקר העיתונאי אמנון לוי את העולם החרדי והמשיך ללוות אותו באדיקות לאורך השנים. על בסיס ההיכרות המעמיקה הזאת הוא כתב יחד עם רמי דנון, שותפו הקבוע כמעט לכתיבת ובימוי מחזות, את "תיקון", שעלה לאחרונה בקאמרי בבימויו של דנון. דיב "ברק'ה" אלפסי (דן שפירא), הוא תלמיד אהוב בישיבה הליטאית המונהגת על ידי הרב שטאט (רמי ברוך). למרות מוצאו המרוקאי ומתוך תחושת הערצה לראש הישיבה, ברק'ה מסגל את הגינונים הליטאיים ואף מצליח להכניס את אחיו מאיר (רביב מדר) תחת חסותו. סכסוך קשה בין הרב שטאט למנהיג הקהילה הספרדית חכמשה (שמעון מימרן) קורע את ברק'ה מבפנים ומעלה בקרבו את התהייה למי הוא צריך להישאר נאמן ובמי, בעצם, הוא בוגד.
את העיקרון של "ספרדים נגד אשכנזים" אנחנו כבר מכירים טוב ולכן מותר היה לצפות ש"תיקון" תעניק לנו ערך מוסף, אבל היא לא תורמת יותר מדי מעבר לנראטיב הקבוע. למרות הכסות, תרתי משמע, החרדית לסיפור, העיקרון הוא אותו עיקרון: רגשי נחיתות, תחושת בידול וקיפוח, קול זעקה והנעה לפעולה. לכל אורך המחזה לא היה שום דבר שגרם לי להרגיש שאני מקבל משהו חדש ואיזשהו ערך מוסף מעבר למוכר, הלעוס והידוע. המחזה נוגע ברובד שטחי ודק מאוד של החברה החרדית ומעבר להתפלשות בסגנון הדיבור, הדינמיקה והשפה הוא לא מספק יותר מדי מידע וחשוב מכך - לא מייצר עניין.
גם שפירא, אפילו שפירא, לא מצליח הפעם לשכנע. סימן ההיכר של השחקן המצוין הזה הוא הכוח הפנימי המתפרץ שמניע אותו, היכולת שלו להגיע במהירות מ-0 ל-100 וליצוק דמות ששומרת, שומרת, שומרת - ולבסוף יוצאת בכל הכוח. כך היה ב"הזאבים" וב"אוליאנה", אבל דווקא פה הוא יוצא פחות אמין. הזעקה של שפירא היא אותה זעקה, התוצאה הרבה פחות טובה. יודעים מה? יכול להיות שהתרגלנו, שראינו ושמענו בזמן האחרון כל כך הרבה מניפולציות וטונים גבוהים של פוליטיקאים, עד שהדמות הבדויה של ברק'ה פשוט נראית שחוקה מלכתחילה. מצד שני, אם עושים הפוך על הפוך, אולי דווקא העובדה שהייסורים שלו מצטיירים כדמעות תנין היא שהופכת את הדמות שלו לריאליסטית יותר?
מי שכן מתבלטים הם שלושת הוותיקים שעל הבמה - ברוך הנפלא כרב שטאט החכם והציניקן, אברהם סלקטר שמצליח לחצות בכבוד את כל הקלישאות הטמונות בדמותו של פנחס אלפסי, אביו של ברק'ה, ולייצר את הרגש ששפירא לא מצליח לעורר. מעל לכל בולט מימרן בתפקיד חכמשה (חכם משה). הסמכותיות שלו כל כך מקפיאת דם, שלא אחת חשבתי שעל הבמה באמת עומד גדול בתורה. מימרן מפחיד, ולא משום שאתה חושש שהתקרה תיפול עליך כשהוא מדבר (טוב, אולי קצת), אלא מכיוון שאתה מאמין לו ורואה מבעד לדמות את ההשפעה של מנהיג אמיתי על החניכים שלו.
אלא שגם במשחק הטוב של "שלושת הזקנים" אין כדי לחפות על מחזה בינוני, רדוד וצפוי. במשך כ-100 דקות קשה היה למצוא ב"תיקון" רגעים בימתיים טובים. עם עלילה שכמעט לא מתפתחת וקונפליקט לא משכנע, לא זה המחזה שיפתח צוהר נרחב לעולם החרדי.
שורה תחתונה: 2.5 כוכבים