לפני כחצי שנה סיימה נעמה שפיר את עונת הכדורסל בהפסד 3:0 למכבי אשדוד בחצי גמר הפלייאוף. היא קלעה עשר נקודות לזכות מכבי רמת חן במשחק האחרון בסדרה, וירדה מהמגרש בסערת רגשות, שאיש מהנוכחים באולם לא היה מודע לה באותם רגעים: הרכזת המובילה של נבחרת ישראל התהלכה בתחושה שאולי זו הייתה הופעתה האחרונה בקריירה ככדורסלנית מקצוענית.
שפיר (29) בהריון ומצפה לילדה הראשון, ובראיון לוואלה! ספורט היא מודיעה: "אני לא בונה על חזרה למגרשים. אני לא סוגרת את הדלת ולא פוסלת לחלוטין את האפשרות הזאת, אבל מבינה שאולי הגיע הזמן לסיים את הפרק הזה בחיי. זה כנראה לא מספיק בוער בי, ויש בי רצון לחפש את עצמי במקומות אחרים, למרות שקשה לי לדמיין משהו שיצליח למלא את החלל שהכדורסל משאיר".
שפיר נשואה זה שלוש שנים לרס"ן יהודה שלו, קצין שריון בצה"ל שנמצא כעת בתקופת לימודים, ולעובדה הזו היה משקל בהחלטה לנסות ולהרחיב את התא המשפחתי של השניים. "ידענו שבשנתיים הקרובות הוא יהיה יותר בבית, ולצד העובדה שאני מרגישה בסדר עם האפשרות שאפסיק לשחק, הגענו לבשלות הזאת".
לא מוקדם מדי מבחינתך לחשוב על פרישה?
"אין ספק שעכשיו, כשאני שומעת על הקבוצות שמתגבשות ומתחילות את ההכנה לעונה החדשה, יש לי צביטה בלב. אני מניחה שהצביטה הזו הייתה מופיעה גם אם הייתי פורשת בעוד חמש שנים, ואני מקבלת אותה באהבה, כי מבחינתי זה הסימן שיש בי עוד אהבה למשחק, אבל זה לא מעורר בי חרטות או מחשבות שאני טועה".
הגעת לתחושת מיצוי, איבדת את האתגרים?
"זה לא יהיה נכון להגיד שאין לי אתגר, בסך הכל זכיתי באליפות אחת ובגביע אחד, חוויתי פעם אחת ניסיון אירופי וממש לא כבשתי את כל הפסגות. אבל יש משהו בהיעדר החשיפה, בחוסר הכבוד שרוחשים לליגה מסביב, בתרבות שחסרה כאן - שקצת מנמיכים את הלהבה והתשוקה. אני מניחה שאם הליגה הייתה אימפריה, והקהל היה מגיע בהמוניו למשחקים, והסיקור התקשורתי היה בהתאם, היה לי יותר קשה לחשוב על עזיבה. אני לא יודעת אם זה היה משנה את ההחלטה שלי לנסות להביא ילד לעולם, אבל אין ספק שהיה לי כואב יותר לראות הכל מהצד. יכול להיות שבמצב אידיאלי הייתי מחכה עוד שנה, אבל הריון זה לא משהו שקובעים ביומן והוא פשוט קורה בהזמנה. צריך לקחת בחשבון עיכובים וקשיים בדרך".
איך הרגשת כשירדת מהמגרש בפעם האחרונה?
"חשבתי על הסיטואציה, והיא ליוותה אותי גם בימים שאחרי המשחק. 90 אחוזים מהספורטאים יורדים בפעם האחרונה מהמגרש אחרי הפסד, וזה מבאס, במיוחד כשהציפיות מאיתנו בעונה האחרונה היו הרבה יותר גבוהות ממה שהשגנו בפועל. לקח זמן עד שהתחושה הזאת שקעה, וזה ישב עליי. היה לי ממש גוש בגרון. זה לא שהסתכלתי לאחור על כל הקריירה, על מה שהשגתי ומה שלא, אלא הייתי בתוך המשחק האחרון".
בקבוצה ידעו? התבשלת הרבה זמן עם ההחלטה?
"במהלך העונה הבנתי שזה כנראה הכיוון, וגם אם החברות הקרובות לא ידעו בוודאות, הן ידעו שזה מעסיק אותי. אף אחת לא הייתה בשוק כשסיפרתי שאני בהריון. בכל זאת, אני הדוסית בחבורה ואני כבר בת 29", צוחקת שפיר. "בסוף העונה, עוד לפני שנכנסתי להריון, עדכנתי את הסוכן שלי רוני לופו בשיקולים שלי, ואמרתי לו שבינתיים החלטתי לא להחליט, ושאני לא פתוחה להצעות. היו כמה מאמנים שדיברו איתי, ואמרו שאעדכן אותם אם בכל זאת אחליט לחזור לשחק".
שפיר, בוגרת תואר ראשון במנהל עסקים מאוניברסיטת טולדו, העמידה בעונה החולפת מספרי שיא בקריירה: 9.6 נקודות, 42.6% לשלוש, 4.5 ריבאונדים, 4.7 אסיסטים ומדד 13.6. אבל עוד במהלכה החלה לשקוד על היום שאחרי הכדורסל והקימה מיזם ביחד עם חברתה לקבוצה, עו"ד רוני בן נון. "לעסק שלנו קוראים 'כפליים', והוא משתמש בספורט כפלטפורמה ללימוד מתמטיקה ואנגלית. בתי הספר לא כל כך השתנו, או בכלל לא השתנו, ואנחנו מבינות שהילדים מפתחים אנטגוניזם כלפי המסגרת הכיתתית, כשמורה אחת עומדת ומלמדת מול 30 ילדים או יותר, והם לא באמת מצליחים לממש את הפוטנציאל שלהם. אנחנו מציעות אימוני ספורט, שבמהלכם, תוך כדי החוויה הכיפית, התלמידים פוגשים את החומר הלימודי ומחזקים את הידע והביטחון העצמי שלהם, וחוזרים לכיתה אחרי שהבינו שהשד לא כל כך נורא".
שפיר מעידה כי "לי עצמי הייתה פוביה מאוד גדולה מאנגלית, ולא הייתי מנסה כדי לא לטעות. עברתי בגרות בארבע יחידות עם ציון לא רע, אבל לא ממש ידעתי לדבר. חוויתי המון תסכולים בתחילת הדרך בקולג' בארצות הברית, אבל היה לי חשוב לקפוץ למים דווקא במקום שבו אין לי ברירה. הייתי מקליטה את המרצים, עוברת על הטקסטים, מתרגמת כל מילה בספרים ומשננת. דברים שהיו לוקחים חצי שעה לסטודנט אחד, היו דורשים ממני כמה שעות. בסופו של דבר, לחיות בסביבה שמדברת רק אנגלית זו הדרך הכי טובה ללמוד את השפה".
במבט לאחור, כשהיא מסכמת (לפחות באופן זמני) את הקריירה, צברה שפיר לא מעט זיכרונות ומסמנת שלושה רגעים מרגשים במיוחד. "הרגע הכי מאושר היה בזכייה עם טולדו ב-WNIT. הלכנו כמו סופרסטאריות ברחוב, הקהל היה בטירוף, 7,000 אוהדים באו לגמר, ונתתי שם את אחד המשחקים הכי טובים שלי. זה היה מדהים.
"הייתה גם הזכייה בגביע המדינה לנערות עם עמק יזרעאל, שזה היה התואר הראשון שלי והרגשנו ששמנו את העמק על המפה. הפכנו בקבוצה הזאת לחברות לחיים, ונותרנו בקשר עד היום, כך שהאושר נולד גם מתוך הבנה שרובנו לא נשחק עוד יחד, וחלק גדול ייאלץ לסיים את קריירת הכדורסל. גם הזכייה בגביע המדינה עם אליצור רמלה, אחרי שחזרתי מחמש שנים בקולג', הייתה מרגשת ומיוחדת. והיה עוד רגע אחד שאני חייבת לציין: הניצחון עם הנבחרת על טורקיה בנקודה ב-2016".
הזכייה בגביע הייתה מרגשת יותר מהזכייה היחידה שלך באליפות?
"כן, כי באליפות הייתה יותר תחושת הקלה מאשר שמחה. כשאת משחקת בקבוצות צמרת, האכזבה מהפסד גדולה יותר משמחת הניצחון בלא מעט מקרים. זכיתי באליפות אחרי שהפסדתי שלוש שנים ברציפות לאשדוד, וכשעשינו את זה, בסך הכל הגשמנו את המטרה שציפו מאיתנו".
במשך כל השיחה הצלחנו להתעלם מהפיל בחדר - העובדה שאת הכדורסלנית הדתייה ההיא. את משאירה אחריך מורשת?
"בתחילת הדרך ממש התחמקתי מהתיוג של 'הדתייה', ורציתי שיעריכו אותי רק על המשחק שלי, אבל עם הזמן הבנתי שאני נעמה ממצפה הושעיה, אחת מתוך תשעה אחים ואחיות, ישראלית, יהודייה, וכן, הכדורסלנית הדתייה שמשחקת עם חולצה מתחת לגופייה. בדרך, כשקיבלתי כל כך הרבה פניות משחקניות ומהורים, הבנתי שאולי יש עוד דתיות שפנו לכדורסל בזכות המסע שלי, ואני גאה בזה. אני רוצה שיזכרו אותי כשחקנית לא רעה, אבל מבינה שיזכרו אותי גם בתור זאת עם השרוולים".
