הווינר

שמו של אנטוניו אוליס לא יגיד לכם דבר, אבל עבור סמואל אטו הוא אחת הדמויות החשובות בחיים. ביחד עם הנער הניגרי, הוא נחת בתחילת 1996 בשדה התעופה במדריד. שניהם היו בני 15 (לפחות לפי מה שנכתב בדרכון). שניהם לבשו טי-שירט ומכנסיים קצרים, למרות שמזג האוויר בבירת ספרד היה קר מאוד - והם כמעט קפאו. כאשר יצאו מהטרמינל, איש לא פגש אותם, והם נאלצו לחפש את הדרך למתקנים של ריאל מדריד לבדם. שניהם אזרו אומץ לעזוב את המשפחות במולדתם כדי להגשים את החלום הגדול ולהפוך לכוכבי כדורגל.

החלוץ הקמרוני עשה זאת, בעוד המזל של חברו הניגרי היה שונה, ופציעה קשה בברך חיסלה את הקריירה של אוליס בשלב מוקדם מאוד. כיום הוא מתגורר בגרמניה ושומר על קשר הדוק עם אטו, אשר אף העניק לו הלוואה גדולה לרכישת ביתו. הסקורר גם לא מצפה להחזר, כך שמעשית מדובר במתנה, והיא לא בהכרח הנדיבה ביותר שהעניק בחייו.

נדיבות היא תכונה בולטת מאוד אצל אטו, אם כי ייתכן שנכון יותר לקרוא לה פזרנות. אחרי ההעפלה למונדיאל 2010, למשל, הוא העניק לכל עמית בסגל הקמרוני שעון בשווי 30 אלף יורו. בסך הכל, הושקעו במתנה כ-700 אלף יורו, וקשה לומר שהיא היתה חיונית, אלא אם השחקנים בחרו למכור את הסחורה. כאשר נשאל לגבי פשר המחווה, הגיב אטו כך: "לשמחת האוהדים אין מחיר". איך שמחת האוהדים קשורה בראשו של אטו לשעוני השחקנים? זו שאלה פסיכולוגית מורכבת, וצריך ללכת לעונת ההשאלה בלגאנס הקטנטנה ב-1997/98 כדי לנסות להבין את התשובה.

אטו היה אז נער צעיר במדינה זרה, והצורך להתבסס כלכלית היה קריטי, אך את הבונוסים שקיבל על ניצחונות הוא ביזבז באופן משונה במיוחד. כפי שסיפר חוסה מסאס, קפטן לגאנס שהפך לימים לסוכנו של אטו, השקיע פעם הקמרוני את בונוס שמן ברכישת חגורה יוקרתית והציג אותה לכולם בחדר ההלבשה. שבוע לאחר מכן, אחרי שקיבל בונוס נוסף, שאל החלוץ את מסאס: "מה דעתך על החגורה?". "כבר אמרתי לך את דעתי", הגיב הקפטן. "אתה לא מבין, זו חגורה בצבע אחר", הופתע אטו. התברר שהוא הוציא את כל הבונוס החדש על חגורה חדשה.

כך זה המשיך לאורך כל הקריירה. סכומים דמיוניים הושקעו באינספור רכבים, רהיטים ופרטי לבוש מיותרים, אבל עבור אטו זו היתה הדרך הנכונה. כך הוא הוכיח לעצמו שהצליח בחיים. הוא זכר את הילדות העניה בעיר הולדתו דואלה ואת קשיי ההתאקלמות באירופה, ראה לנגד עיניו את המקרה המצמרר של אוליס, והרגיש דחף בלתי נשלט לפנק את עצמו ואת סביבתו כסוג של פרס על ההתמדה והנחישות. "השגתי הכל אך ורק בעצמי, בזכות עבודה קשה מדי יום", הוא הקפיד לומר - וצדק לחלוטין.

עם העובדה הזו אי אפשר להתווכח. האגו של הקמרוני היה גדול מאוד, ותדמיתו תמיד היתה בעייתית - אדם קשה ועקשן שזקוק לטיפול מיוחד בחדר ההלבשה ורגיש במיוחד בכל הקשור לפגיעה בכבודו. ואולם, לצד זאת לא הוטלה מעולם גישתו המקצוענית בספק. אטו השקיע תמיד בכל אימון ובכל משחק, היה מחוייב למטרות הקבוצתיות. על הדשא, הוא לא היה אנוכי כלל, ומילא במסירות את הוראות המאמנים. בעצם, זה היה הרקע לסכסוכו הגדול עם רונאלדיניו בברצלונה. הברזילאי השמח ראה בכדורגל תחביב, לקח את החיים בקלות וזילזל באימונים. הקמרוני קינא בפופולריות האינסופית של האיש עם השיניים והתלתלים, ולא הצליח להבין מדוע דווקא רונאלדיניו מקבל את רוב הקרדיט והכותרות - כי הרי אטו מקצוען פי מיליון ממנו, וגם ווינר גדול יותר.

אטו ידע להעריך את עצמו ותמיד האמין בכוחותיו. גם ברגעים הקשים ביותר, הוא התעקש לדהור קדימה ולהסיר את כל המכשולים שעמדו בפניו. היחס המחפיר שקיבל בריאל מדריד רק חיזק וחישל אותו. הוא הגיע למועדון המלכותי עם המון מחמאות - הסקאוט שאיתר אותו הגדיר אותו כ"ג'ורג' וואה החדש", ואחרי אימון אחד העניק לו פרדראג מיאטוביץ' את נעליו באומרו: "השחקן הטוב ביותר ראוי לנעליים הטובות ביותר". אלא שהוא לא קיבל הזדמנויות, נזרק להשאלות והועבר לבסוף למאיורקה - והתשובה לא איחרה להגיע.

10 שערים הבקיע אטו מול ריאל בקריירה, וחמישה מהם היו כבר במדי מאיורקה. עונת 2002/03 הקסומה היתה מדהימה מכל הבחינות, והמפגשים מול הלבנים היו מופלאים במיוחד. אטו הבקיע צמד ב-0:4 על ריאל ברבע גמר הגביע, בדרך לזכיה במפעל אשר היה ונשאר התואר המשמעותי היחיד של מאיורקה בהיסטוריה. הוא גם חגג בסטייל בסנטיאגו ברנבאו בליגה עם 1:5 מכונן שלא היה רחוק מלהרוס לויסנטה דל בוסקה את מירוץ האליפות. תוך שנים ספורות הוא הפך לגדול השחקנים בתולדות המועדון, ולאחד השמות הלוהטים בתבל. לאור עברו, החיבור לברצלונה היה רק עניין של זמן. הוא דחה הצעות של ליברפול וארסנל כדי להגיע לקאמפ נואו.

כדי להבין את עוצמת השפעתו, חשוב לזכור את הנסיבות. הרצף ללא אליפויות עמד בקיץ 2004 על חמש שנים, התסכול היה עצום, והגעתו של אטו נתפסה כקריטית לעתיד המועדון. וכך אכן היה - הוא הבקיע בעונתו הראשונה 25 שערי ליגה, והיה הכוכב הבלתי מעורער בדרך לשבירת הבצורת. הקמרוני שם את הכדור ברשת במשחק ההכתרה, ואז חגג אל מול קהל משולהב עם הקריאות המפורסמות בגנות ריאל - על אף שחבריו לקבוצה ניסו למנוע זאת ממנו. כי זה היה טבעו של אטו. בשגרה, הוא השתדל תמיד לשמור על שפה דיפלומטית, ואף הדגיש לקראת הקלאסיקו הראשון שלו בברנבאו: "בזכות ריאל הגעתי לספרד, ולכן לא הגיוני לחשוב על נקמה". ואולם, כאשר האמוציות השתלטו עליו, הוא אמר את אשר על ליבו - וזה קרה לעתים תכופות, גם בחדר ההלבשה.

זו הסיבה בגללה עלו בחלוף כשנתיים יחסיו עם רונאלדיניו על שרטון, המחנאות חגגה, והנהלת ברצלונה קיבלה החלטה עקרונית להעזיב את החלוץ כדי להחזיר את השקט התעשייתי. הצחקתם את אטו - הוא הצהיר חד משמעי: "אני שולט בעתידי, ויש לי רעיון ברור מאוד לגביו". כך הוא נשאר, ואפילו שרד את הניסיון הראשוני של פפ גווארדיולה להיפטר ממנו בקיץ 2008. רונאלדיניו הודח ביחד עם דקו כדי לפנות הבמה לסגנון של הבוס החדש, אבל הקמרוני סירב לשמוע. "אני אביא לך את הניצחונות", הוא אמר לפפ, וכך עשה. 30 שערי ליגה היו לו בעונה הפנומנלית לצד ליאו מסי ותיירי הנרי בחוד, והוא קינח עם כיבוש בגמר ליגת האלופות מול מנצ'סטר יונייטד כדי להשלים טרבל. גם שלוש שנים קודם לכן הוא הפציץ בגמר הצ'מפיונס ליג מול ארסנל בעיתוי דרמטי. תנו לו את הבמה הגדולה - והוא ינצל אותה עד תום. אטו נולד כדי לככב במעמדים כאלה.

לכן העניק לו ז'וזה מוריניו את הזכות לשאת נאום לפני גמר ליגת האלופות בין אינטר לבאיירן מינכן ב-2010. "אנחנו עולים לא כדי להשתתף אלא כדי לנצח. הולכים למות על המגרש ולהביא את הגביע לאוהדים במילאנו", קרא הקמרוני, והשוער ז'וליו סזאר בכה מהתרגשות. דייגו מיליטו הבקיע צמד, והנראזורי חגגו טרבל היסטורי משלהם. כך השתלמה הבחירה של אטו להיכנע לבסוף לתכתיבים של גווארדיולה ולעבור לסן סירו ביחד עם צ'ק בגובה 46 מיליון יורו, בעוד זלאטן איברהימוביץ' עושה את הדרך ההפוכה כדי להיכשל בקטלוניה. הכוכב עצמו הגדיר ב"צניעות" אופיינית את העסקה כמוצלחת ביותר בתולדות אינטר, ויש צדק בדבריו. ההחלטה לזרוק אותו אחרי עונה חלומית היתה בעוכריו של פפ, בעוד מוריניו נהנה עד הגג מהגמישות הטקטית של חניכו החדש.

כי הרי מדוע קיבל מיליטו הזדמנות לכבוש פעמיים בגמר ולשחק במשך כל העונה כחלוץ חוד? כי אטו הסכים להיות מוסט לעמדת הקשר הימני, ועשה עבודה שחורה מרובה במערך הגנתי יחסית. שני שערים בלבד היו לו באירופה בעונה ההיא, אבל תרומתו היתה מזהירה, במיוחד בשני המפגשים מול האקסית בארסה בחצי הגמר. בגומלין בקאמפ נואו, אחרי ההרחקה השנויה במחלוקת של טיאגו מוטה, הוא אפילו הועבר לעמדת המגן הימני. אין הרבה כוכבי על שמוכנים להקריב את טובתם האישית למען הקבוצה כך בגיל 29. אטו עשה זאת בחדווה, והגדיר את הזכייה באחד התארים החשובים בחייו. הוא היה ונותר השחקן היחיד שחגג טרבל במשך שנתיים רצופות עם שתי קבוצות שונות, וההישג הזה מגיע לו בזכות. יכולת ההסתגלות שלו היתה פנומנלית, ובעונתו השניה בסן סירו הוא כבר הפציץ 37 שערים בכל המסגרות בעונתו הפוריה ביותר אי פעם.

וכך הוא נכנס להיסטוריה - כווינר האולטימטיבי. במולדתו היו שביקרו אותו על כך שאינו מצליח לתרגם את כושרו באירופה להישגים עם הנבחרת, וכוכב העבר רוז'ה מילה הוביל את המחנה נגדו, אבל בשורה התחתונה גם כאן יש לקמרוני הענק תארים גם במדי האריות הבלתי ניתנים להכנעה. הוא היה אחד הגיבורים הגדולים בזכיה במדליות הזהב באולימפיאדה ב-2000, דווקא על חשבון ספרד בגמר. הוא הצעיד את קמרון לשתי זכיות רצופות באליפות אפריקה ב-2000 וב-2002. ואולי בגביעי עולם זה הלך פחות טוב, בעיקר בגלל הבלגן הניהולי הקטסטרופלי שתמיד שרר בנבחרת, אבל זה לא גורע דבר מהקביעה הפשוטה - מדובר בחלוץ האפריקאי הגדול בכל הזמנים. לדעת רבים, הוא גם השחקן האפריקאי הגדול אי פעם.

השורה התחתונה אדירה - שלוש אליפויות ספרד, אליפות איטליה, שלוש זכיות בליגת האלופות, זכיה באולימפיאדה, שתי זכיות באליפות אפריקה, ארבע תארי שחקן השנה באפריקה ב-2003, 2004, 2005 ו-2010. אטו הוא הסמל, האליל הגדול של דורו, ואף חלוץ במאבק הבלתי מתפשר בגזענות ממנה סבל רבות בספרד ובאיטליה. אתמול, כאשר הודיע על פרישה בתום מסע שנועד בשנים האחרונות בעיקר להעשרת חשבון הבנק, חשו אוהדים ברחבי תבל צביטה בלב ונוסטלגיה, כי הוא היה כוכב חד פעמי וייחודי - ואופיו יוצא הדופן רק תרם לכך, על אף החסרונות.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק