"אכזבתי את מכבי חיפה וזה כואב לי מאוד"

אמו של מו אלאך עבדה כמנקה במשך ארבעים שנה. "הגוף שלה הרוס לחלוטין", הוא מספר. "היא כל הזמן היתה אומרת לי 'אף פעם אל תיקח שקל שלא מגיע לך'". הוא חוזר על הפתגם, והפעם בהולנדית, ומוסיף: "זו המנטליות שבה גדלתי". את האנקדוטה הזו הוא מספר כי נשאל מדוע הרומן עם מכבי חיפה נגמר ככה, ביום האחרון של אוקטובר?

"עשיתי טעויות בחיי", הוא אומר, "אבל מה שאני בחיים לא עושה זה נשאר בשביל הכסף".

אלאך דברן מצוין, כפי שהבטיחו. כמו הנואמים הגדולים הוא יודע להחזיק אותך בתוך התזה, יודע להשתמש בעזרים גרפיים כדי ללכוד את העין - במקרה הזה, שקיות סוכר שהונחו על שולחנו - יודע להשתמש בחוויות אישיות מהחיים, וכן, לא מזיק שהקול שלו נשמע בדיוק כשל ואריס ממשחקי הכס. הראש שלו כל כך מאורגן שאתה תוהה האם גם כשהוא מכין ארוחת ערב הכול לפי משנה סדורה ואידיאולוגיה. בקיצור, אז איך אדם כזה עוזב משרה כזו בעיתוי כזה?

היה לך חזון, אני אומר לו, ועזבת בתוך שנה. זה מוזר.

הוא לוקח נשימה ארוכה. "הסיבה שבגינה עזבתי את מכבי חיפה היא אני, רק אני", הוא אומר. "זה היה מאוד קשה עבורי. העברתי את כל המשפחה לישראל והרגשתי טוב עם האנשים, הרגשתי רצוי, ידעתי שהם האמינו באינטליגנציה שלי, בחזון שלי, אבל לי לא היתה הסבלנות הנדרשת. תאשימו אותי. תאשימו אותי", הוא טופח על החזה.

"מאז שעזבתי ועד היום לא דיברתי על זה בתקשורת. זו תהיה צביעות ענקית מצדי לומר 'יש לי לב ירוק'. אבל אני מרגיש את הלב הירוק של כל האנשים שם, וכל כך כאב לי לעזוב".

מה זה 'אין לי סבלנות?' כל העבודה שלך, כל המהות של המשרה הזו היא סבלנות.

"אני חושב שטעיתי".

כשלקחת את הג'וב?

"לא. השנה בישראל היתה נהדרת, עשיתי טעות במובן של… תן לי להראות לך…" והוא תופס שתי שקיות סוכר.

"זו הפילוסופיה של מכבי חיפה", הוא מניח שקית אחת בצד אחד של השולחן.

"וזה אני", ומניח את השקית השנייה בצד השני.

"הם ביקשו ממני לבוא ולבנות, ליצור פילוסופיה חדשה, וזה אומר שאני לא יכול להתבסס רק על הדרך שלי. הייתי צריך לזוז, להתקרב, להתאקלם למנטליות הישראלית", הוא מצביע על שקית הסוכר הרחוקה. "וזו מדינה קשה, מיי פרנד. ישראל זו המדינה הכי גדולה מבחינת סטארטאפים. הכול - יוצרים, עכשיו, בבום, הנה, מוכן. עבורי זה היה קשה, ולא נתתי לעצמי זמן להסתגל. אני נולדתי וגדלתי בהולנד, למדתי כאן, עבדתי כאן 13 שנים כמנהל טכני, היה לי סוג מסוים של חזון, דרך עבודה, והמרחק בין הגישות פשוט היה גדול מדי. פשוט גדול מדי".

מתי גילית את זה?

"מהר מאוד".

אם לא היתה לך סבלנות, כפי שאתה אומר, זה אומר שלא באמת נתנו לך גישה של 'תשנה הכול', 'תעשה מה שאתה רוצה'.

"אני יודע שזה נשמע לך מוזר, ואני מזמין אותך להביא לכאן פוליגרף, אבל - אני אשם. זה אני. היתה צריכה להיות לי הסבלנות למצוא את האסטרטגיה הנכונה, לשנות את הדברים החשובים במועדון. הדבר הכי קל והכי חשוב בעיניי היו האקדמיה ומחלקת הסקאוטינג. אלו שתי מחלקות ששלטתי בהן בהכל, הטמעתי את הפילוסופיה שלי בדיוק כמו שרציתי".

המקומות השקטים.

"איפה שיש זמן, ואתה לא נשפט לפי המשחק בשבת אלא בטווח הארוך. אבל בקבוצה הראשונה של המועדון… שבע-שמונה שנים ברציפות שמכבי חיפה לא מצליחה, מה שאומר שיש כל כך הרבה אנרגיה שלילית במועדון. המון. גם בתקשורת סביבה. זה כמו דלק שאנשים חיים עליו. הלחץ כאן עצום ובתקופה שהגעתי בערך 95% מהחוזים של השחקנים היו בתוקף, בלי הרבה אפשרויות, כך שלא יכולתי לעשות כל מה שרציתי. בחורף הראשון, בפעם הראשונה שלי אחרי שנים, לא עשיתי שום שינוי. לא עשינו כלום. החלטנו לעבוד עם השחקנים, לנסות לראות אם הם מתאימים או לא".

זו היתה טעות?

"תחזור אחורה לשבע-שמונה השנים האחרונות במכבי חיפה - איזה רכש בינואר היה טוב? ואני שוב אומר - תאשים אותי. הם לא רצו שאלך, הם לא שלחו אותי הביתה. באמת. זה אני. ויתרתי על החוזה שלי, ואני לא מיליונר. אני צריך לעבוד כדי להאכיל את הילדים שלי. להגיד את האמת - עד היום אני מרגיש שאכזבתי את מכבי חיפה. זה כמו כדור שלג, הכול משפיע, על שחקנים, עליי, וניסיתי לחשוב איך אני עוצר את כדור השלג, עד שהחלטתי ליפול, לקבל מכה חזקה בראש, לאבד הכרה ולהסתכל למעלה. הרי זה מה שחשוב, אנחנו לא צפים בעולם הזה, יש מציאות, וצריך להתמודד איתה. זו היתה המציאות שלי:

"אני בן 45, אז הייתי בן 44. פעם ראשונה מחוץ להולנד, עשיתי הרבה טעויות. הייתי צריך להעמיק עוד יותר בתרבות הישראלית, להבין איך דברים עובדים. זה לקח עבורי. אם הייתי משקיע יותר זמן בהתחלה כדי ללמוד, אולי הייתי עושה דברים אחרת. ובגלל זה אני אומר 'תאשים אותי'. אני באתי לישראל, אני זה שצריך להסתגל, לא להפך. אחרי ארבעה חודשים ניתחתי את המועדון, הכנתי תוכניות, אבל בין הדרך בה אנחנו עובדים בהולנד לבין איך שבישראל עובדים יש פער גדול, גדול".

זה לא מסתדר לי עם הדיבור שלך על חזון. הרי אם החלטת לעזוב בתוך פחות משנה ובאמצע העונה, אז נראה שהפנמת שזה לא עניין של זמן או סבלנות. הבנת שלא תצליח לשנות פה משהו גם בשלוש שנות עבודה. כאילו הרגשת שיש קיר לבנים עצום שלעולם לא תצליח לקפוץ מעליו.

"זה סיכום טוב מאוד למצב".

מה הקש ששבר את גב הגמל?

"לא היה רגע ספציפי. כבר בקיץ שעבר היו לי הספקות שלי. הייתי לבד בישראל, המשפחה היתה בהולנד בגלל החגים, אולי זו גם הבדידות", הוא מחייך. "ראיתי שהמרחק ביני לבין הכדורגל הישראלי גדול מדי ורציתי להיות אמיתי והוגן. לא רציתי לשבת ולאסוף את הכסף ולראות אם דברים יסתדרו בהמשך. אשתי שמה לב שלא הייתי מאושר. זה שאב ממני יותר מדי אנרגיה. לא הייתי עצמי, אתה מבין? רציתי לתת למועדון כמה שיותר זמן כדי למצוא לי מחליף".

ואין מחליף. וגם במכבי תל אביב כבר השתנה המודל ואין באמת מנהל טכני. מה זה אומר?

"לדעתי, בישראל - או שתעשה את זה עד הסוף בדרך הישראלית", הוא שוב מראה שקית סוכר בצד אחד של השולחן, מוריד אותה, ומרים אחרת, "או שתעשה את זה עד הסוף בדרך ההפוכה. כי אין כאן אמצע, במקצוע הזה. כל מה שבאמצע לא יביא הצלחה. מו אלאך לא היה סיפור הצלחה בישראל, ופה תאשים אותי - אני לא יכול לשנות את המדינה. זה אולי לא חכם עבורי להגיד וזה גם יישמע מוזר, אבל אני עדיין חולם לחזור למכבי חיפה בעתיד".

אבל כל מה שאמרת לא ישתנה. כל מה שהפריע לך ימשיך להפריע.

"הם הקשיבו לי, הם כיבדו אותי, אני רציתי את המאמן הזה, את העוזר הזה, את האקדמיה כפי שהיתה, את מחלקת הסקאוטינג. הם עשו את המיטב בשבילי, ובעתיד - אני אחזור… אני אכזבתי אותם וזה כואב לי מאוד".

הרודבקיות הצהובות שמעטרות את הכניסה למתחם האימונים היפהפה של ויטסה נמתחו בגאווה - בכל זאת, ביום הביקור המועדון היה בפסגת הליגה ההולנדית עם 7 נקודות משלושה משחקים, כיום עם 8 מארבעה. המבנה ממוקם בצמוד לכפר האולימפי ההולנדי, קצת יותר מחמישה קילומטרים מארנהם. משרדו הגדול של אלאך, מרשים כמו בסרטי הספורט האמריקאים, נמצא בקומה השנייה ומשקיף אל אחד ממגרשי האימונים. את הקירות מעטרות תמונות ענק מימי הזכייה של המועדון בגביע, הישג בו אלאך מתגאה מאוד, וכל מני עקרונות שמפרטים את האידיאולוגיה.

אחרי שהשלים כמעט ארבע שנים וחצי בתפקיד המנהל הטכני של ויטסה בטרם עזיבתו למכבי חיפה, אלאך שוב באותו המשרד. "רציתי לקחת הפסקה, חצי שנה להתאושש, לבלות זמן עם הילדים", הוא מספר על הימים שאחרי הכרמל, "אבל אחרי 4-5 שבועות כבר החלו להתקשר ממועדונים. פתאום ויטסה התקשרה גם. אם יש משהו שלא עשיתי מעולם זה לנסות להתקבל לעבודה. יש לי פה חברים, נשארנו בקשר, בשבילי זה לחזור הביתה".

הוא מספר שהרוב די מרגיש אותו דבר, אבל זה הזמן להתייחס לרכש הכי מסקרן של ויטסה בחלון הנוכחי - לפחות בעיני הקהל הישראלי. כי ליד אלאך יושב כל הזמן הזה קובי מיכאלי.

"הבאתי את קובי כי אני אוהב אוכל ישראלי", מו צוחק.

מיכאלי בן 33, אקס בחברת סטארט-אפ תל אביבית. את מכבי חיפה הוא חי מגיל 6 ("תודות לאבא"), ובתקופת גיא לוזון ההתעניינות בקבוצה גרמה לו להיכנס. לוזון זיהה צורך להיעזר בעוד כמה עיניים כדי לברור בין מאות השחקנים שמשודכים למועדון דרך הסוכנים. "היינו שלושה, מאור בורג', גלעד ורגרהוף ואני, בהתנדבות מלאה", משחזר מיכאלי. "לוזון, בן דב והסקאוט יזהר קישון שכבר היה במועדון זיהו את הצורך בלהקים מחלקת סקאוטינג, מחלקה שלבסוף הוקמה עם מינויו של מו. זו אחלה הזדמנות להודות לכולם".

כשאלאך נחת בישראל, קובי נשלח להביאו משדה התעופה. הקליק כנראה נוצר מיד. אלאך נזכר: "הדבר הראשון שאמרתי לחבר'ה זה 'בואו נבנה את מחלקת הסקאוטינג הכי טובה בישראל'. ידעתי שאני צריך אנליסט דאטה טוב", והוא מסביר, שוב באמצעות מערכים וגרפים שעשויים משקיות סוכר: "בסקאוטינג יש שלושה אספקטים - צפייה בלייב, סקאוטינג בווידאו, ודאטה - מידע, קטגוריות מדידות. כמו למשל 'מה אנחנו רוצים ממספר 6? איך נתרגם את זה לסטטיסטיקה נכונה? מה הוא צריך לעשות בהגנה, במעבר מהגנה להתקפה, בהתקפה, במעבר להגנה שוב? מה התכונה הכי חשובה לכל אספקט?'. ובמודל הנהדר שקובי בנה, כשאנחנו מביאים לו חמישה שמות של שחקנים ושואלים מי הכי מתאים, קובי יכול למצוא את השחקן הכי רלוונטי לנו.

"כשהתחלתי לעבוד איתו במכבי חיפה להפתעתי גיליתי שהכול פעל מהר מהצפוי. גם יזהר ומאור מיד נכנסו לראש שלי, הרגשתי כאילו יש לנו את אותו החזון. היתה אנרגיה חיובית. הזמן הקצר בו קובי תרגם את החזון שלי למודל סטטיסטי נהדר היה משהו מבטיח עבורי, וכשחזרתי לכאן, ויש לי כאן שישה סקאוטים במשרה מלאה ועוד כ-30 מתנדבים, אמרתי 'יש דבר אחד שאני רוצה - אנליסט מידע'. אז לקחתי את קובי".

כשאוסקר גרסיה עזב את מכבי תל אביב, הוא הבטיח לג'ורדי קרויף שלא ייגע בשחקני הקבוצה. אירוני שאתה לא לקחת שחקן ממכבי חיפה…

"עדיין", אלאך צוחק.

כן, שמעתי שאתה אוהב את עוואד.

הוא מחייך.

לא לקחת שחקן אבל לקחת להם סקאוט. זה הרגיש בסדר? דיברת איתם לפני זה?

"ברור שזה לא הרגיש 100% טוב עבורי. אני יודע מה הפוטנציאל של קובי ומה הוא יכול לעשות עבור מכבי חיפה, וקצת כואב לי שלקחתי אותו. יש לי קשרים טובים עם יענקל'ה, עוזי ואסף, עבדתי שם רק שנה והרגיש לי קצת לא טוב. אבל בסוף אתה צריך לחשוב על עצמך. זה חלק מהביזנס. אני יכול לדמיין שמכבי חיפה הופתעה מהמהלך הזה, וזה ברור".

הם לא עשו בעיות?

"לא".

כדי לפשט, מיכאלי מוגדר כסקאוט טכני. הוא גם אמון על ניתוח היסטורי של הליגה וסגל השחקנים הקיים בקבוצה (אלאך: "סקאוטינג פנימי, בתוך הקבוצה, חשוב יותר אפילו מהסקאוטינג החיצוני"), כדי להגדיר איזו עמדה דורשת תגבור. עוד בדרישות: ניתוח השוק, זיהוי מגמות וגיבוש אסטרטגיית רכש. את כל המילים הללו קובי הופך למספרים, לדירוגים.

ועכשיו, עם כל המחמאות, אתה לא מפחד שפתאום קבוצה טובה יותר תחטוף אותו?

"אם הוא יוכל להתקדם, אני ארצה שיילך", אלאך אומר. "זה התהליך הטבעי בכדורגל. המועדונים הגדולים לא רק עושים סקאוטים על שחקנים, הם עושים סקאוטינג על סקאוטים". מיכאלי: "אני רוצה להישאר כאן כמה שיותר. ללמוד מההולנדים, מהתרבות, להתפתח".

אם הדיבורים על מכבי חיפה הוציאו מאלאך רגשות נוגים, בחלק הזה של השיחה כמעט יוצא לו עשן מהעיניים - מההתלהבות. הוא מדבר על עמדות, מספרים, נתונים, וזורח. זה הפטיש שלו.

בטח צפית במאניבול.

"קראתי את הספר. אסביר לך את הטירוף שלי סביב עניין הסקאוטינג: עשיתי מחקר של כמעט 200 ספרים. רציתי לברר מי המנהלים הטובים ביותר ב-40-50 השנים האחרונות, מי הקבוצות הטובות ביותר, אילו תכונות מרכיבות את השחקנים הטובים ביותר ואת המאמנים הטובים ביותר. קבוצות, מנהלים, מאמנים, שחקנים. מן הסתם, כל מי שיש לו הצלחה בארבע הקטגוריות, מצליח. אבל אם תיקח את עשר השנים האחרונות, המועדונים הכי טובים בעולם והמועדונים הקטנים הכי מצליחים בעולם הם המועדונים בהם יש מחלקת סקאוטינג חזקה שמתבססת על חזון ודאטה".

היום בוויטסה קיים מודל סטטיסטי ייעודי בלעדי, ונוצרה שפה בה מדברים כל אנשי המקצוע. הכול נשמע אנליטי ומדויק אבל כדורגל זה לא תחום מדויק וזה לא שלמכבי חיפה היו יותר מדי בינגואים להתפאר בהם. בסופו של דבר לפני המתמטיקה עומדת מציאות.

מיכאלי: "טעינו ונטעה אבל יש התקדמות. אנחנו לומדים עם הזמן מה צריך בכל עמדה, מהו תנאי הכרחי כדי ששחקן איקס יצליח. למשל, ירדן שועה הצליח בבני יהודה כי הוא שחקן שיודע למסור נהדר לשטח, והיו שם שחקנים כמו צ'יבוטה, שיודעים לרוץ לשטח. אם במכבי חיפה לא יהיו השחקנים שינצלו את זה, אז התכונה הזו שלו פחות באה לידי ביטוי".

"אנחנו בני אדם", אלאך אומר. "אין לנו 100% הצלחה. לפעמים טועים. יש המון אלמנטים בשחקן רכש שיכולים למנוע ממנו להצליח - האם הוא מתגעגע הביתה? האם הוא נפצע? האם יש מערכת יחסים בחייו שמשפיעה עליו לרעה כרגע? ועוד ועוד. אנחנו לא מוחאים כפיים כששחקן שהבאנו מצליח וכששחקן שלא הצליח אצלנו עובר למקום אחר ומצליח, אנחנו חייבים לחקור למה זה קרה".

אתה בטח יודע שזה בדיוק מה שכולם תוהים אודות מכבי חיפה של השנים האחרונות, עוד הרבה לפני שהגעת לשם.

"בנושא הזה לא אדבר על מכבי חיפה באופן ספציפי אלא על המדינה באופן כללי. הבעיה בכדורגל הישראלי היא שסוכנים למעשה שולטים במדיניות הרכש במועדונים. זה לא יכול להיות! האם יש לקבוצה מחלקת סקאוטינג, האם יש שם פילוסופיה מוגדרת של המועדון? האם הם מבינים איך בונים קבוצה? איך מפתחים את הנוער? מתי נותנים הזדמנות לצעירים? בגלל חסך בדברים האלה, המועדונים תלויים לגמרי בסוכנים שיספקו להם שחקנים. זו מכונת כסף, ואני אומר בכנות, מי מפסיד הכי הרבה מזה? המועדונים. כי אם אני לוקח שחקן ולא מצליח אני מפסיד, אבל הסוכן כבר קיבל כסף. יש גם כמה סוכנים טובים בישראל, אבל היחס בין הסוכנים שמסתובבים מסביב למועדונים, במדינה כזו קטנה, זה לא הגיוני. זה נעשה אגרסיבי, דומיננטי, זה בראש של השחקנים, והאיזון בין מחיר לאיכות?! פתאום השחקנים חושבים שהם שווים את הסכומים האלה".

למה לא מתקנים את זה? אם המועדונים מפסידים, למה הם לא מנסים להפסיד פחות?

"תעשיית הכדורגל בישראל מעניינת. זו מדינת כדורגל, אין ספק, כולם אוהבים כדורגל, יש תשוקה אדירה, ועבורי זה היה גן עדן. יש גם פוטנציאל גדול בישראל, חיים שם כבר בין 8 ל-9 מיליון תושבים. עכשיו, אם כל מועדון בישראל יילך אחורה ויסתכל על הסגל שלו ב-2015, 2016, ועד 2019 - ויספור כמה מעברים התבצעו אצלו בסגל כל עונה, מה הוא ימצא?".

שהיו המון.

"למה? למה זה קורה? ולמה מכבי תל אביב והפועל באר שבע הצליחו? כי בסגל שלהם נשארו 75-80 אחוז מהשחקנים. זה לא מזל, אתה מבין?".

"אתה יודע למה נשארתי בכל זאת שנה במכבי חיפה? הפוטנציאל של המועדון הזה מ-א-ס-י-ב-י, בן-אדם. הוא עצום. זו אייאקס של ישראל. מה אייאקס עושה הרי? מה המועדונים הגדולים עושים? הם נשארים גדולים. למה? כי יש להם את האקדמיות הכי טובות. ולמה יש להם את האקדמיות הכי טובות? כי יש להם את הכישרונות הכי טובים בארץ ואת המאמנים הכי טובים בארץ. אם יש לי כאן חלוץ בן 16 והוא ממש טוב", הוא מצביע על הדשא דרך החלון, "אתה יודע מה פ.ס.ו עושים? 'אחלה, מו, אבל אני אקח את השחקן מכאן. אתה משני, אנחנו מועדון גדול'. ואני מפסיד את השחקנים והם נשארים מועדון גדול. ובהולנד זה כסף קטן לעומת ישראל, שזה גם מאוד מסוכן אצלכם - שחקני נוער לא יכולים לזוז. כאן זה במקרה היקר 40 אלף יורו.

"נחזור רגע לפילוסופיה, למכבי חיפה. הכדורגל הישראלי הוא פירמידה. בטופ קשה לשלוט, עובדתית, קשה לרכז אצלך את השחקנים הכי טובים במדינה. אז שלוט בתחתית! אבל הם לא שולטים בתחתית, למטה, בגילים הצעירים. במאמנים הכי טובים, בסקאוטינג על נוער. אין מה לעשות, כשאתה מכבי חיפה קשה מאוד להשיג שחקנים. כי כשאתה רוצה לקנות מישהו, אומרים 'זו מכבי חיפה, אפשר לבקש ממנה מה שרוצים', 'ואוו, חיפה רוצה לקנות, זה אמור לעלות הרבה'. אז חשבתי לעצמי - אם השחקנים האלה יגדלו אצלנו, לא אצטרך לקנות אותם מאנשים. אנשים יעמדו בתור כדי לדבר איתי".

אלאך למשל הורה למאמן קבוצת הנוער בזמנו אריק בנדו לדלג על שנתון, ולשחק עם חבר'ה צעירים יותר, כדי שיתמודדו עם האתגר. התוצאות היו בהתאם ושניהם ספגו ביקורת. "אם אנשים מבקרים את קבוצת הנוער ולא יודעים שהיא שיחקה עם השנתון הצעיר יותר, אז… הרי אם אתה רוצה להבין משהו, אתה צריך לשאול. ההיגיון שמאחורי זה - בישראל אין קבוצות בת וזה פשוט מסוכן לכדורגל הישראלי כולו. יש פער בין הנוער למקצוענים ואני מצטער, אבל לדעתי זה פשוט טיפשי. אז צריך להיות יצירתי, ושבני 15 יתרגלו לשחק עם בני 17, וכו'".

הוא מסיים עם טיפ אחרון לגבי מחלקות הנוער, נושא שקרוב ללבו מאוד: "ישראל זו מדינה קטנה וחייב להיות שיתוף פעולה בין המועדונים. לחנך את המאמנים. לפתח סקאוטינג נוער. בהולנד יש מודל - כולנו ביחד יושבים כמה פעמים בשנה וחושבים איך יכולים לשפר את האקדמיות בהולנד. אייאקס, פ.ס.ו, פיינורד, אני, כולם ביחד, מנסים לשפר את הכדורגל במדינה. דמיין למשל שמכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע יישבו וישתפו פעולה במטרה להביא את הכדורגל הישראלי לרמה גבוהה יותר - אתה יכול לדמיין את זה? לא? אז בוא נאמר שזו דוגמה פשוטה לגבי המרחק ביני לבין הכדורגל הישראלי. ואני כבר חושב ששמת לב למוטיב המרכזי של השיחה הזו: האשמה היא בי!".