באבולוציה של כל כישרון NBA פוטנציאלי מגיע השלב ההכרחי בו מודבקת השוואה. לעתים הרפרנס עולה אסוציאטיבית - דני אבדיה הוא לוקה דונצ'יץ', למשל, משום שהם חולקים מידות וסט כישורים דומה - ולפעמים נדרש דמיון מפותח יותר. תשאלו את זאיון וויליאמסון, שנע בשנה האחרונה על הספקטרום הרחב שבין צ'ארלס בארקלי ללארי ג'ונסון, רק כדי להתפשר בסופו של דבר על הטייטל "שדרוג של דריימונד גרין".
במקרה של סבסטיאן טלפייר, לעומת זאת, ההייפ בארצות הברית היה כה מאסיבי עד שנאלצו להצמיד לו השוואה מעולם הקולנוע. טלפייר היה ג'יזס שאטלסוורת' - דמות ילד הפלא המיתולוגית שגילם ריי אלן בסרט "He Got Game" של ספייק לי. היתה בכך במידה רבה של צדק: כמוהו, גם טלפייר היה אגדת כדורסל מקומית עוד בעודו נער; כמוהו, גם טלפייר צמח מתוך העוני והפשע של קוני איילנד; וכפי שמרמז שמה של הדמות - גם לטלפייר ייחסו תכונות כמעט אלוהיות וראו בו מושיע.
יש רק הבדל אחד מהותי: ג'יזס שאטלסוורת' זכה לסוף הוליוודי, בעוד גרסת המציאות של סבסטיאן טלפייר קיבלה אופי של טרגדיה יוונית, עם קתרזיס שנראה ככה:
גם אחרי שהשופט הקריא את החלטתו וגזר עליו שלוש וחצי שנות מאסר בפועל בגין אחזקת לא חוקית של נשק (וכשאנחנו אומרים נשק, אנחנו מתכוונים נשקייה), טלפייר המשיך לספק את הסחורה. הצעקות, הדמעות ובקשת הסליחה הנרגשת לאימו שבקהל לא סבלו מחוסר אותנטיות, אבל כן נראו כמעט כמו סצנה מבוימת.
אולי זה בגלל שהמצלמות מכוונות אל טלפייר מאז שהוא זוכר את עצמו. כתבת השער הראשונה אודותיו נכתבה ב"דאלאס מורנינג ניוז" כשהיה בכיתה ח' בלבד, תחת הכותרת: "לברון ג'יימס וסבסטיאן טלפייר עומדים להשתלט על העולם". בין לבין הפיקה ESPN סרט דוקומנטרי על עלילותיו בתיכונים ויצא לאור ספר המגולל את סיפור חייו, מאחת השכונות הקשות בניו יורק לקראת קריירה מזהירה ב-NBA, כפי שהוכרז בפתיח. בילד-אפ כזה לא קיבל אף תיכוניסט מעולם, אולי למעט אחד כמעט בן גילו שאמור היה להשתלט יחד איתו על העולם.
"לצפות בסבסטיאן טלפייר משחק זה כמו ללכת לאכול במסעדה שנחשבת לטובה בעולם: שמעת כבר כל כך הרבה שבחים, שאתה מתחיל לפקפק עוד לפני שטעמת. טלפייר רק בן 17, אבל מוכר לכל חובבי הכדורסל כבר שנים. זה הופך אותו לתופעת טבע", תיאר אותו כריס באלארד באחת הכתבות המוקדמות ב"ספורטס אילוסטרייטד".
טלפייר נהנה מאור הזרקורים. הוא התרועע עם ג'יי זי ודרק ג'יטר, התקרב ללברון ג'יימס, החל לפתח גינונים של כוכב, וראה איך ההייפ רק הולך ומתנפח. השיא הגיע כשבאחד הקיצים ניצח את בן דודו סטפון מארברי, אולסטאר NBA בזמנו, במשחק אחד על אחד סוער ומדובר לעיני כל השכונה בקוני איילנד. הוא היה אז בן 16 בלבד, אבל המהירות המסחררת, יכולת המסירה המפותחת והביטחון העצמי השופע הפכו אותו למתמודד לגיטימי מול שחקני NBA מוכחים.
אבל לכוכבות המוקדמת מדי היה גם צד שלילי. הטפיחות על האגו עלו מהר מדי לראש, והשואו גבר לפתע על הכדורסל. אפילו כשעשה את הדבר המתבקש והכריז על מעבר לקולג'ים במקום קפיצה ישירות ל-NBA עשה זאת בטקס ראוותני, כשכל חבריו לקבוצה חושפים חולצות עם הכיתוב "לואיוויל", המכללה בה אמור היה לשחק.
בסופו של דבר גם התוכנית הזו נגנזה, וטלפייר הלך בראש מורם לדראפט כבר ב-2004, מיד אחרי שסיים תיכון. אחת הסיבות לכך היתה אירוע משנה חיים שהזכיר לו מאין בא: במעלית שבבניין המגורים של משפחתו, נרצחו באכזריות שני דיירים. זו היתה עוד תזכורת עבור טלפייר לייעודו האמיתי, עוד לפני ההצלחה בכדורסל: הוא היה כרטיס היציאה של המשפחה מחיי הדלות והפשע, וככזה היה עליו להרוויח כסף כמה שיותר מהר.
כך או כך, הוא הפך לרכז הראשון אי פעם שמדלג על הקולג'ים לפני הכניסה ל-NBA, ובדיעבד התברר גם מדוע אף אחד לא עשה זאת לפניו: למרות שנבחר בבחירה ה-13 על ידי פורטלנד והצטרף על תקן הבטחה גדולה, חוסר הניסיון שלו ניכר בכל פעולה. עם 183 סנטימטרים בלבד, עם הקליעה החשודה מבחוץ וההגנה השערורייתית - כל הדברים שהצליח להחביא בקלות בתיכונים - פשוט לא היה לו סיכוי בליגה של הגדולים. הוא לא היה מוכן, ובועת ההייפ התנפצה בשנייה אחת.
ובכן, לא בדיוק בשנייה אחת, בהתחשב בכך ששרד 12 עונות ו-564 משחקים ב-NBA - הישג יפה כשלעצמו אם לוקחים בחשבון את אחוזי ההישרדות הנמוכים של בחירות דראפט מאכזבות בליגה. אבל טלפייר לא באמת מצא את מקומו, והכתרים שקשרו לו בגיל ההתבגרות הפכו לזיכרון רחוק. בערך באותה נקודה הוא חזר לדבר המוכר באמת: הסביבה הקרובה והמסוכנת בשכונה.
הרי שם טלפייר היה ונשאר סיפור הצלחה מסחרר, בין אם הפך כוכב NBA או לא. הבעיה היתה שההתחברות מחדש לסביבה הטבעית הלכה וכרסמה במעמדו.
זה החל באוקטובר 2006. שרשרת יקרת ערך נגנבה מצווארו של טלפייר מחוץ למועדון לילה בניו יורק, ובאורח פלא מי שנחשב לגנב נורה בהמשך הלילה. טלפייר נחקר, שוחרר ויצא נקי, אבל סימני השאלה נותרו בעינם. ב-2007 נחשפה גם החיבה המסוכנת שלו לכלי נשק. הוא נעצר לבדיקה שגרתית אחרי שנהג במהירות מופרזת, ובמטען רכבו נמצא אקדח טעון.
בעקבות המקרה הזה נזרק טלפייר מבוסטון, אבל כעבור עשור, גם אחרי שכבר סיים את דרכו ב-NBA, התברר שדבר לא השתנה. התסריט חזר על עצמו: טלפייר שוב עוכב לבדיקה שגרתית אחרי שחנה בחנייה לא חוקית בברוקלין, והפעם - בזמן שאחיינו הקטין נמצא ברכב - אותרו שלל כלי נשק כולל שלושה אקדחים, רובה חצי אוטומטי, מאות כדורים וגם כמות גדולה של מריחואנה.
השבוע, אחרי שהושת נגדו העונש המינימלי עבור עבירות מהסוג שבהן הואשם - המקסימום היה 15 שנות מאסר - ניסה טלפייר לטעון שההליך המשפטי כולו היה גזעני. "אם היו קוראים לו ג'רי סיינפלד ולא סבסטיאן טלפייר, התיק היה נסגר מזמן", סינגר אחיו הבכור השבוע בראיון ל"יאהו".
אבל גיליון העבירות של טלפייר לא מותיר הרבה מקום לספק: מלבד עבירות הנשק שצוינו למעלה, הוגשה נגדו תלונה על אלימות מאשתו והוא הסתבך עם חובות בשוק האפור.
הסיפור של טלפייר מנפץ כמה מהקלישאות הכי חבוטות בספורט האמריקאי. היו לו את כל התנאים כדי להתנתק מהפשע שחיכה בפינה, אבל שוב הוכח שלפעמים אפשר להוציא את הנער מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהנער.
בנוסף, סיפורו של טלפייר מעמיד באור אחר את חוק הוואן-אנד-דאן המושמץ. אם החוק היה תקף בזמנו וטלפייר היה נאלץ לעבור בלואיוויל, ייתכן שהקריירה היתה מתפתחת אחרת לחלוטין.
אבל סבסטיאן טלפייר הגיע לשיא בגיל 16. משם היה אפשר רק לרדת - אז זה מה שהוא עשה.