בסוף החודש תצא לדרך אליפות העולם בכדורסל, שתיערך בסין, והסיפור המרכזי של האליפות כרגע קשור למי שלא יהיו בה. נבחרת ארצות הברית היא תמיד גולת הכותרת של טורנירים בינלאומיים, הפעם היא תשלח לאליפות העולם סגל שמבוסס על האופציה השלישית או הרביעית בכל עמדה. והאמריקאים לא לבד, לא מעט מהנבחרות הבכירות יסבלו מהיעדרויות של שחקני NBA. ניתן לדבר על אשמתה של פיב"א במצב שנוצר, מפארסת המוקדמות שבין היתר הובילה לכך שאלופת אירופה סלובניה לא העפילה לטורניר, דרך הגדלת כמות הנבחרות ועד התאריך הבעייתי והלו"ז הצפוף של המשחקים. אבל היום אתמקד בזרמי עומק רחבים ומשמעותיים יותר שבאים לידי ביטוי בסגל האמריקאי.
סגל איכותי, אבל לא חלומי
לאחר שאחד אחרי השני נשרו ממנו הכוכבים הגדולים, הסגל שנותר לגרג פופוביץ' יהיה הכי פחות נוצץ שנבחרת ארצות הברית הציגה במילניום הנוכחי. אפילו בתקופה השחורה של נבחרת ארצות הברית, בתקופת ההפסדים בין 2002-2006, הנבחרת כללה כמה מהכוכבים הגדולים ב-NBA. לקראת הטורניר האולימפי של 2008 האמריקאים חזרו לקחת את הנבחרת ברצינות, ומאז הסופרסטארים הבכירים משתתפים והנבחרת לא הפסידה משחק. חלקם ויתרו גם על אליפויות העולם הקודמות (הטורניר האולימפי הוא טורניר הנבחרות הגדול של עולם הכדורסל), אבל תמיד נשארו כמה שמות גדולים באמת שסביבם נבנתה הנבחרת ובעזרתם היא שמרה על העליונות המוחלטת שלה.
הפעם זה לא המצב. הנציג היחיד בסגל הנוכחי שנבחר לאחת מחמישיות העונה ב-NBA הוא קמבה ווקר, שנכנס לחמישייה השלישית. ווקר ודיארון פוקס הם שני היחידים שהיו השחקנים הטובים ביותר בקבוצה שלהם בעונה החולפת, ושניהם לא הצליחו להוביל את הקבוצה שלהם לפלייאוף (ניתן להתווכח לגבי דונובן מיטשל, אבל הדעה הרווחת היא שרודי גובר הוא עדיין השחקן הבכיר של יוטה). חלק משחקני הסגל הכמעט סופי הם שחקני ספסל בקבוצות שלהם, אחרים הם האופציה הרביעית או החמישית בחמישייה. אם נבחרת ארצות הברית תפגוש את יוון של יאניס אנטטוקומפו או אפילו את סרביה של ניקולה יוקיץ', יתרחש אירוע כמעט בלתי נתפס בו הכוכב הגדול ביותר על הפרקט שייך ליריבה של האמריקאים.
למרות כל זאת, לארצות הברית יהיה את הסגל האיכותי ביותר בטורניר, בפער משמעותי. מעבר ליתרון העומק של האמריקאים, שיכול לאפשר להם להעמיד שישה-שבעה סגלים של 12 שחקני NBA טובים בלי בעיה, לא תהיה הפעם יריבה עם איכויות חריגות. ביוון של יאניס לא יהיה אף שחקן NBA משמעותי נוסף, בסרביה של יוקיץ' יהיו כמה, אבל אף אחד מהם לא היה מתקרב להיכנס לנבחרת של פופוביץ'. קנדה, שהייתה יכולה להעמיד את הסגל השני באיכותו, תסבול הרבה יותר מההיעדרות של רוב שחקני ה-NBA המשמעותיים שלה. בן סימונס היה יכול להפוך את אוסטרליה להרבה יותר מעניינת, אבל גם הוא ייעדר. לצרפת וספרד יש שחקנים טובים, אבל לא משהו שמתקרב לדור הגדול של ארגנטינה בתחילת שנות ה-2000 או של ספרד בסופן.
את יחסי הכוחות בטורניר הנוכחי ניתן לתאר כך: לנבחרת ארצות הברית יהיה יתרון איכותי עצום, אבל היא נמצאת באותה פלנטה כמו חלק מהנבחרות האחרות. זה לא יהיה מפגש של חלומות מול מציאות, אלא של שחקנים טובים מאוד מול שחקנים שברובם פחות טובים. זו נקודה חשובה כי, כאמור, בין 2002-2006 האמריקאים הפסידו בטורנירים הגדולים למרות שהסגל שלהם כן היה אמור להיות מפלנטה אחרת. כמו אז, גם עכשיו הנבחרת מגיעה עם תחושה שיש לה רק מה להפסיד, הדיבור הוא על כך שיזכרו אותם רק אם הם יפשלו. התחושה הזו עלולה להפוך למשקולת עצומה ביום נתון בו יתפתח משחק צמוד מול יריבה טובה ונחושה, אפשרות סבירה ביותר בהינתן יחסי הכוחות הנוכחיים.
2019 היא לא 2006
אבל במובן רחב יותר, האליפות הנוכחית, עם הסגל הנוכחי, זו ההזדמנות הטובה ביותר של הכדורסל האמריקאי להוכיח את התהליך שהוא עבר מאז 2006. עולם הכדורסל עבר כמה מהפכים מאז, ואחד החשובים שבהם הוא שה-NBA הפכה למוקד של חדשנות בכל תחום. הימים בהם הכדורסל האמריקאי התבסס על יכולות אישיות בזמן שהמאמנים האירופאים הגדולים הם אלה שפיתחו את הסגנונות הקבוצתיים המרהיבים חלפו מן העולם. גרג פופוביץ' וסטיב קר, המאמן הראשי ועוזרו הבכיר בנבחרת, בנו את שתי הקבוצות המלהיבות של העשור האחרון. שום דבר שקרה באירופה או בשאר העולם בעשור הזה לא התקרב ליצירתיות ולקבוצתיות של סן אנטוניו וגולדן סטייט.
בנבחרת לא ניתן לפתח סגנון כזה בזמן קצר, אבל פופ וקר מדגישים את קבלת ההחלטות המהירה והסגל שלהם מלא בשחקנים שיודעים לשחק מהר וחכם. המגמה ב-NBA כיום היא לבחור שחקנים מגוונים ככל שניתן, כאלה שמסוגלים להוביל כדור, למסור ולקבל החלטות ברמה הגבוהה ביותר. סגל הנבחרת, שמורכב ברובו משחקנים צעירים, יוכל להביא את המגמה הזו לידי ביטוי. קצב קבלת ההחלטות הוא אחד הגורמים העיקריים שמבחינים בין שחקני NBA לכאלה שלא מסוגלים להשתלב בליגה, באליפות העולם זה יבלוט במשחקים של האמריקאים מול נבחרות שלא מתבססות על שחקני NBA.
התחום בו ההבדל בין 2006 ל-2019 בולט במיוחד הוא הקליעה מבחוץ. סיבה מרכזית להפסדים של נבחרת ארצות הברית הייתה שהיריבות נתנו לאמריקאים לזרוק ולהחטיא שלשות ללא הפסקה. הפעם זה לא יקרה. בהנחה שברוק לופז ומיילס טרנר יהיו שני הסנטרים הבכירים, הרוטציה של פופ תוכל לכלול חמישה קלעי שלשות טובים בכל רגע נתון. חמישייה אפשרית של ווקר, מיטשל, כריס מידלטון, ג'ייסון טייטום ולופז זו חמישייה נטולת חוליה חלשה בתחום הקליעה. ב-2019, הקליעה מבחוץ היא אולי היתרון הגדול ביותר של נבחרת ארצות הברית ביחס ליריבות האפשריות שלה. סרביה היא היחידה שיש לה סיכוי לתת פייט בתחום.
סוגיית ניהול המאמץ
אך יכול להיות שהשינוי המשמעותי ביותר הוא גם זה שמסביר את ריבוי ההיעדרויות. שחקני ה-NBA כיום מבינים הרבה יותר טוב ניואנסים של מקצוענות, עם דגש על שמירה על הגוף. הם מבינים שטורניר שידרוש מהם להגיע בכושר טוב לחודש ספטמבר יפגע בהכנות שלהם לעונה. הוא יקטין את הפגרה שלהם, יפגע בסרגל המאמצים, יגרום להם להשתתף בעוד אימונים ומשחקים בהם קיימת סכנת פציעה ויקשה עליהם להגיע כשירים ובשיא היכולת שלהם לפלייאוף. בעונה בה חצי מקבוצות הליגה מאמינות ביכולת שלהן להתמודד על אליפות, הדרישה משחקנים לא להיכנס להרפתקאות מיותרות גבוהה מתמיד.
מושג המפתח בהבנת ההיעדרויות הרבות הוא ניהול מאמץ (load management). זה המושג שמסביר איך הצוות הרפואי של טורונטו התנהל עם קוואי לאונרד בעונה החולפת. הוא הרבה לנוח במהלך העונה והצליח להגיע בשיאו לפלייאוף לאחר עונה בה היה פצוע. ניתן להניח שכוכבים רבים ינסו לחקות את ההצלחה של קוואי וטורונטו. השלב הראשון בכך הוא לא להעמיס על עצמם משחקים נוספים מעבר לאלו שמצפים להם עם הקבוצה שלהם.
כדורסל הנבחרות עשוי להיות הנפגע המרכזי מהמודעות הגוברת לניהול מאמצים ב-NBA. כפי שסי ג'יי מקולום אמר בפודקאסט של אדריאן ווז'נרובסקי, פורטלנד זו הקבוצה שמשלמת לו עשרות מליוני דולרים כל שנה והוא יתאים את עצמו קודם כל לצרכים שלה. מעבר לעניין הכספי, עונת ה-NBA הרבה יותר חשובה לשחקנים הבכירים מקמפיין נבחרת בו הציפייה היא לטייל לזהב וכל חריגה מכך תהפוך לסיפור גדול. המעמד ההיסטורי של מקולום ישתנה הרבה יותר לטובה אם הוא יוביל את פורטלנד לפלייאוף איכותי מאשר אם הוא יוביל את נבחרת ארצות הברית לזהב באליפות העולם. בעוד שאצל מדינות בהן הנבחרת היא חלק מהאתוס הלאומי, כמו סרביה ויוון, הרוב ימשיכו להתייצב, למדינות שדומות באופיין לארצות הברית, כמו קנדה ואוסטרליה, יהיה קשה למצות את הפוטנציאל של הנבחרת הלאומית באקלים הנוכחי.
ההברזה מסגל אליפות העולם כנראה מעידה על מגמה, אך המבחן האמיתי יהיה בקיץ הבא, באולימפיאדה. מדליה אולימפית עדיין קוסמת לרבים מהשחקנים באופן שאף טורניר אחר לא מסוגל, ההתנגשות בין המגמות תהיה בשיאה כאשר הכוכבים הגדולים יצטרכו להחליט האם להתגייס לקמפיין האולימפי. אם הסגל האמריקאי ב-2020 ייראה דומה יותר לסגל הנוכחי מאשר לנבחרת חלומות אמיתית, ניתן יהיה לדבר על שינוי בלתי הפיך ועל מכה קטלנית לכדורסל הנבחרות שסביר שתחלחל גם לשאר הנבחרות. אם כן תהיה התגייסות, נוכל לסמוך על כך שפעם בארבע שנים נזכה לראות נבחרת חלומות אמיתית.
