דן חם: דן פטרסקו הלהיב על הדשא, אבל הפך לדמות מאוסה כמאמן

"פרנק למפארד הוא חבר טוב, ואני מאחל לו הצלחה, אבל הייתי צריך להיות שם במקומו", חייך בתחילת החודש דן פטרסקו אחרי מינויו של כוכב העבר של צ'לסי למנג'ר. זו היתה בדיחה, אולם ברוב הבדיחות יש לא מעט אמת, ומבחינת הרומני האמת הזו מרה. היה זה סוג של הומור עצמי, כי עד לא מכבר לא היסס פטרסקו להצהיר קבל עם ועדה על רצונו לאמן בסטמפורד ברידג'. זה היה - ועדיין נשאר - חלום חייו.

קל להבין זאת, כי פטרסקו נותר עד היום אחד הזרים האהובים ביותר בתולדות המועדון הלונדוני הכחול. הוא בילה בו חמש שנים, בין 1995 ל-2000, לפני עידן רומן אברמוביץ', לפני שצ'לסי הפכה ל"קבוצת פאר" בהגדרתה המודרנית. בתקופת פטרסקו היא היתה האנדרדוג, עם משאבים פיננסיים מוגבלים אך המון נשמה ותשוקה טהורה. הרומני התחבר לרוח הזו באופן מושלם, הפך ליקיר האוהדים תוך שבועות ספורים, וקיבל את הכינוי "סופר דן". גם עכשיו הוא לא יכול לטייל בבירת הממלכה בנחת - מעריצים יעצרו אותו בכל דקה ודקה.

ההערצה הזו הדדית. פטרסקו התאהב במועדון עד כדי כך שאפילו קרה לבתו צ'לסי. "זה הגיוני מאוד. יש צ'לסי קלינטון, ועכשיו יש גם צ'לסי פטרסקו", הסביר אז המגן, והמטרה לחזור היתה ברורה. עוד בהיותו שחקן ידע פטרסקו שיהפוך למאמן. הוא קנה מחברת עבה בה רשם הערות והארות ששאב מהמנטורים במהלך הקריירה, ותיכנן כיצד יצליח על הקווים לפחות כמו על הדשא.

והרי הנסיקה באמת היתה מהירה. למפארד קיבל לידיו את צ'לסי בגיל 41, אחרי עונה אחת בדרבי קאונטי. כאשר פטרסקו היה בן 41, ב-2009, הוא היה מנוסה הרבה יותר, ואף עשה כותרות גדולות ברחבי אירופה כאשר זכה כנגד כל הסיכויים באליפות רומניה עם אוניראה אורזיצ'ני הצנועה, ואז עשה חיים משוגעים בשלב הבתים בליגת האלופות. הקבוצה, שכונתה צ'לסי של אורזיצ'ני והתפארה בלוגו עם אריה שמזכיר את הכחולים מלונדון, הביסה את ריינג'רס 1:4 בגלאזגו, גברה 0:1 על סביליה בבוקרשט, והיתה בתמונת ההעפלה לשמינית הגמר עד למחזור הנעילה. עברו הנהדר כשחקן ממש לא הזיק לתדמית, ופטרסקו הוגדר כמאמן עולה בשמי הכדורגל האירופי. מה רבה היתה התדהמה ברומניה כאשר הוא העדיף לחתום בקובאן מהליגה הרוסית השניה מיד לאחר מכן.

עשור חלף מאז, ובמבט לאחור היתה זו החלטה גורלית. פטרסקו אמנם עשה עבודה טובה בקובאן, העלה אותה לליגה הבכירה, וקיבל בסופו של דבר גם קידום לדינמו מוסקבה, אבל המעבר הזה חיסל את סיכוייו להוכיח את עצמו על במה מרכזית באמת. אחרי שעזב את רוסיה, מגוון הרומני בין אימון קבוצות במולדתו עם גיחות לקטאר, איחוד האמירויות וסין לצורך העשרת חשבון הבנק. הוא כבר בן 51, וההזדמנות להגשים חלום בצ'לסי לא תגיע. אפילו השאיפה להדריך את נבחרת רומניה לא ממש רלוונטית. למרבה הצער, יש רק שתי אסוציאציות מיידיות עם סגנון האימון שלו, ושתיהן אינן חיוביות.

ראשית, הוא וכחן ובכיין סדרתי. פטרסקו לא מסוגל לשמור על קור רוח במהלך המשחקים, מתפרץ לעבר השופטים והקוונים בתדירות לא סבירה, מתלונן על כל דבר שזז, וגם אחרי שריקת הסיום נוטה להאשים את כל העולם ואישתו אם קבוצתו לא לא מצליחה להשיג את התוצאה הנדרשת. הוא ספג אינספור הרחקות והשעיות, והתופעה החמירה עד כדי כך שקלוז', קבוצתו הנוכחית, הצמידה אליו העונה "שומר אישי". כריסטיאן פאנין, שחקן העבר שמועסק כיום בתפקיד ניהולי בכיר במועדון, קיבל ג'וב נוסף חדש במהלך המשחקים - לא לאפשר לפטרסקו להתפרץ למגרש ולנסות לאכול את השופטים. מאמציו נראים לעתים כמו קומדיה גרוטסקית, והמאמן עצמו הודה: "זו עבודה קשה מאוד עבור כריסטיאן. גם אני מנסה לא להכביד עליו, אבל אני רגיל להביע רגשות כל הזמן, ולא קל להשתנות".

שנית, הוא המאמן ההגנתי ביותר ברומניה, ואפילו צוטט באומרו: "התוצאה האידיאלית עבורי בכל משחק היא 0:0". הייתכן שמאמן יעדיף כי קבוצתו לא תבקיע בעצמה? הרעיון נשמע הזוי, והוא אבסורדי אפילו יותר כאשר נזכרים בביצועיו של פטרסקו כשחקן. המגן הימני הנמרץ אהב מאוד לתמוך בהתקפה בכל הזדמנות, חרש את האגף, ניחן בכדרור נהדר תוך כדי ריצה, ואפילו קיבל את הכינוי גארינצ'ה הרומני - גם אם הסיבה לכך אחרת. כאשר הגיע פטרסקו ב-1991 לפוג'ה האיטלקית ועבר בדיקות רפואיות, התברר לפתע כי אחת הרגליים קצרה מהשניה בשלושה סנטימטרים. אצל הברזילאי המיתולוגי, ההבדל היה כפול - שישה סנטימטרים, אך זה לא הפריע לאוהדים להשתעשע לנוכח התגלית.

המגן עצמו סבור שהייחוד גרם לו בעיקר בעיות גב כרוניות, אך ייתכן שהוא גם סייע לו להטעות את שחקני היריב בחלק הקדמי, ופטרסקו פרח בהדרכת מאמנים עם אופי הרפתקני מובהק. הוא כבש 12 שערים ב-95 הופעות בנבחרת המלהיבה של אנגל יורדנסקו, אשר שבתה את לבבות חובבי הכדורגל הנייטרלים במונדיאל 94'. בסטיאווה בוקרשט, איתה העפיל לגמר גביע האלופות ב-1989, אף השתמש בו לא פעם יורדנסקו בתפקיד קיצוני ימני קלאסי. כאשר עבר לפוג'ה, השתלב פטרסקו באופן מושלם במערך של זדנק זמאן, המאמן שדגל תמיד אך ורק בהתקפה. גלן הודל התעקש להחתימו בצ'לסי כי הוא היה מושלם מבחינתו למערך 2-5-3, וגם רוד חוליט נתן לו יד חופשית לדהור קדימה במסגרת מה שכונה "כדורגל סקסי".

את הסגנון של פטרסקו המאמן מגדירים הפרשנים כ"אנטי-סקסי" בעליל. משמעת ברזל היא מעל הכל, והבוס אוהב לספר שהוא קפדן במיוחד עם חניכיו בגלל החינוך שקיבל מאביו המנוח, קצין בכיר בצבא רומניה. מזמאן הוא לקח בעיקר את האימונים הפיזיים המפרכים. המטרה המרכזית, כמעט תמיד, היא להרוג משחקים ולהגביל את היריב עד כמה שניתן. בימיו בקובאן, תירץ זאת פטרסקו כך: "התוצאה מעל הכל. אנדרדוג יכול לנסות לשחק יפה, אבל הוא בדרך כלל יפסיד. אנחנו עולים למגרש כדי לצבור נקודות". ואולי זה היה נכון למקרה הספציפי המדובר, אך בהמשך הדרך התברר שאין לפטרסקו אלטרנטיבה. הוא תמיד רואה את עצמו כאנדרדוג, ותמיד מציב שמירה על רשת נקיה בראש סדר העדיפויות.

"יש שחקנים שמעריצים את פטרסקו, רואים בו גאון וסומכים עליו בעיניים עצומות, אבל רבים מתעבים אותו. הוא בחור קשוח מאוד, מנסה לשלוט ביד רמה בכל דבר במועדון, ונחשב לדיקטטור. יש לו יכולת לארגן הגנה, אך מבחינה התקפית הוא לא מבריק בכלל. לרוב, ישחקו אצלו שלושה קשרים מרכזיים בעלי אופי דפנסיבי, והקבוצות יתבססו על כדורים ארוכים קדימה ומתפרצות. פרשנים מסוימים מעריכים אותו כי הוא מביא תוצאות, אולם הנטיה להתבכיין על כל דבר עלתה כבר מזמן על העצבים. בגדול, הוא דמות קצת מאוסה", מספר העיתונאי הרומני עמנואל רושו.

לכן אפילו אוהדי קלוז' לא ממש מתים עליו, מה גם שנאמנותו מוטלת בספק. פטרסקו הצעיד את הקבוצה לאליפות ב-2018, רק כדי לעזוב לסין מיד לאחר מכן. אחרי שנכשל בגויז'ו, חזר הרומני הביתה במרץ - וזכה באליפות נוספת עם קלוז'. הפעם הוא נשאר, ולכן גם חוזר לליגת האלופות, עשר שנים אחרי ההרפתקה המרתקת עם אוניראה, אשר פשטה כבר מזמן את הרגל. זה לא מספיק כדי לשקם את תדמיתו, אבל העפלה נוספת לשלב הבתים עשויה לשפר את מצב הרוח, ומי יודע - אולי שם הוא יוגרל נגד צ'לסי.

נכון לעכשיו, זו האפשרות הריאלית היחידה שלו לחזור לסטמפורד ברידג', ואין דבר שירגש יותר את "סופר דן". גם הבת צ'לסי תצטרף בוודאי לביקור, והאוהדים בכחול יריעו לו. הם לא שוכחים את הימים העליזים משלהי שנות ה-90'.... טוב, נסחפנו. בינתיים מדובר בפנטזיה בלבד, והדרך לשם עדיין ארוכה - והמשוכה הראשונה היא מכבי תל אביב.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק