כדי ליהנות ממגוון התחושות שלספורט בכלל ולכדורסל בפרט יש להציע, אוהד זקוק לאיזשהו טווח רגשי שיאפשר לו להעריך את הניצחון אל מול ההפסד האפשרי. לאוהדים של מכבי ת"א יש בעיה גדולה בעניין הזה. לקבוצה שהם אוהדים יש בשלושים השנים האחרונות אחוז נצחונות שאין לו אח ורע באף ליגה מקצוענית בעולם. המחסור החמור הזה בהפסדים מנוון אותם רגשית, מוביל אותם לציפיות לא ריאליות מקבוצתם האהובה ומקשה עליהם את החיים באופן כללי.
אין ספק שבשביל מכביסטים באשר הם, זכייה באליפות המדינה היא מובנת מאליה ואילו הפסד הוא סוף העולם. הבעיה היא שהאוהדים, אחרי שלוש הופעות רצופות בפיינל פור האירופי (!) ובגלל אותה מוגבלות רגשית, העבירו את המודל הזה גם ליורוליג ולא בחוכמה.
אין שום סיבה שקבוצה עם סגל חדש כמעט לגמרי תנצח את הקבוצות הטובות ביבשת כבר מהעונה הראשונה. הצוות המקצועי וההנהלה הרי הודיעו בקיץ, במהלך שהוכיח רצינות והסתכלות לטווח ארוך, שהקבוצה הנוכחית נבנית מתוך מחשבה על הפיינל פור בתל אביב בשנה הבאה. גם זה לא מספיק לאוהדים שבטוחים שמגיע להם הפי אנד בכל משחק.
הצרחות של האוהדים שמבקשים את ראשו של דייויד בלאט, מאמן עם 71.4 אחוזי הצלחה השנה מראות, חוץ מגסות רוח ותוקפנות, גם חוסר הבנה בסיסי בכדורסל ובספורט. למכבי ת"א לא קרה השבוע שום דבר שאסור שיקרה בקבוצת כדורסל מקצוענית: הם נקלעו לשלושה משחקים צמודים ובגלל חוסר ניסיון הפסידו בשלושתם. אז מה? הזמן לשפוט את המהלכים של בלאט, שחלקם יתבררו מן הסתם כשגויים, הוא סוף העונה הבאה. בינתיים לא קרה שום אסון - בגביע היורוליג מכבי כנראה לא תזכה השנה, באליפות הליגה שלנו ודאי - ובהליכה. ונשארת כמובן האפשרות לקרוע קבוצות מיוגוסלביה לשעבר במשחקים משעממים במיוחד במוצאי שבת. בעצם, אולי משחקים של 30 הפרש זה בדיוק מה שאוהבים בשער 11.
הבעיה של מכבי ת"א בעתיד הקרוב היא לא הקבוצה אלא האוהדים. האנשים שלימדו את אותם אוהדים שהפסד הוא משהו שלא מתקבל על הדעת, צריכים לבוא בטענות רק לעצמם.
הבעיה היא לא מכבי, אלא האוהדים
אסף שמי, ספורט העיר
19.12.2002 / 16:07