לפני יותר מארבע שנים הזמין אלי אוחנה את ג'וזף גנדה לסגל נבחרת הנוער. אחרי שבועיים של אימונים הייתה אמורה לצאת הנבחרת לטורניר בסרביה, ומנהל הנבחרת ביקש מכל השחקנים להביא דרכונים לקראת הטיסה למחרת. כל השחקנים הביאו דרכונים בצבע כחול, גנדה הביא בצבע שונה. אוחנה עודכן בעניין, לקח את גנדה הצידה ושאל אותו: "למה לא הבאת את הדרכון הישראלי כמו כולם?". גנדה השיב: "מה ישראלי? אין לי דרכון כזה, יש לי רק את הקונגולזי. אני ישראלי שקיבל תושב קבע, אבל אין לי אזרחות ודרכון". אוחנה הסביר: "אתה יודע שבלי דרכון ישראלי אתה לא יכול לשחק במשחקים רשמיים של הנבחרת? אמרו לך את זה? בטורניר ידידות אתה תוכל לשחק, אבל לא במשחקים רשמיים. נראה איך מסדרים את זה".
למזלו של גנדה, הטורניר בסרביה היה טורניר ידידות שבו יכול היה לקחת חלק. נאמר לו להגיע למחרת לשדה. גנדה התייצב בהתלהבות גדולה עם מדי הנבחרת, רק מה? שכחו שבעל דרכון קונגולזי זקוק לוויזה לסרביה, ולכן הוא לא יכול היה לטוס. גנדה נאלץ לחזור הביתה ורק לאחר יומיים בהתאחדות סידרו לו את הוויזה והוא הצטרף לחבריו. מאז גנדה לא שיחק עם נבחרת הנוער או הצעירה באופן רשמי, כאשר רק לפני מספר חודשים אושרה האזרחות שלו באופן סופי. הוא קיבל דרכון ישראלי ויהיה רשאי לשחק בנבחרת ישראל אם יקבל זימון בעתיד. את גיל הנבחרת הצעירה הוא כבר פספס. סיפור הדרכון של גנדה הוא גם סיפור החיים שלו.
גנדה בן ה-22 הוא בן מהגרים שעדיין מחפש את עצמו בכדורגל. הוא נולד בארץ לזוג שהגיע מקונגו, הוריו התגרשו כשהיה פעוט ואביו עזב את הארץ. את הילדות העביר ברחוב העליה בתל אביב, צמוד לתחנה המרכזית - אחד האזורים הכי לא סימפטיים במדינה בעשור האחרון. בגיל 16 אמו של גנדה עברה איתו לחולון, אבל החברים יוצאי אפריקה מאזור התחנה המרכזית נשארו קרובים. או כמו שהוא אומר בראיון מיוחד לוואלה! ספורט: "אני ישן בחולון, אבל חי בדרום תל אביב. שם גדלתי, שם החברים ושם אני נמצא הכי הרבה. זאת הסביבה שלי".
הוא ממשיך: "אני לא אבוא ואגיד שכל החברים שלי רופאים. כשגדלים בתנאים האלה זה לא פשוט. גם אני כילד הייתי בעייתי, הולך מכות, עושה בעיות, זה חלק מהחיים. אבל מנגד גם קיבלתי חינוך אפריקאי, מגיל קטן עצמאי ועושה הכול לבד. בגלל זה כשיצאתי בגיל 12 ו-13 להתרשמות בחו"ל, שחקנים במכבי תל אביב הסתכלו עליי ולא הבינו איך אני עושה את זה. בכלל, לא הבינו את העצמאות של ילד. היינו במחנה אז הייתי מפנה כלים, שוטף אותם, מטאטא, דואג להכול. שחקנים היו מצפון תל אביב, רגילים לעוזרת. זה עולם אחר מחינוך אפריקאי".
חווית גזענות בארץ?
"האמת היא שכילד בבית ספר לא חוויתי בעיות של גזענות כי זה היה בית ספר של אפריקאים מכל העולם - חוף השנהב, קונגו, ניגריה, מכל מקום. זה גם לא קל, כל אחד הוא סיפור בפני עצמו, אבל ברמת גזענות זה לא קרה. אני דווקא זוכר שאנחנו האפריקאים הוותיקים היינו גזעניים כלפי האריתראים והסודנים בבית ספר כשהם הגיעו. זה היה בכיתה ז' או ח' והם באו משום מקום. היו אז את הדיבורים שהם הביאו את הגזזת וכל מני מחלות איתם, והיינו מתרחקים מהם או צוחקים עליהם. לקח להם זמן להיקלט".
כמו שהזכרנו, גנדה גדל במכבי תל אביב. הוא הגיע לקרית שלום בגיל 7: "זאת הייתה האינטרקציה הראשונה שלי עם ישראלים צברים. עד אז כל החברים שלי והאנשים שהכרתי היו רק אפריקאים בדרום תל אביב. אף פעם לא הכרתי משהו אחר, אבל התחברתי מהר ונהניתי מאוד. היו לי חברים לקבוצה והרגשתי חלק אמיתי".
ואז התחיל הסיפור של גנדה עם חו"ל: "באותה תקופה אמא שלי הייתה מארחת אצלנו בבית כל הזמן הרבה קונגולזים מהארץ, כולל שחקנים. כשהייתי בן 12, אלן מסודי שיחק במכבי תל אביב. הוא היה אצלנו בבית הרבה ופתאום הוא זיהה אותי משחק. הוא ראה אותי מהגדר והתלהב, עשה טלפונים לסוכן אירופי שהכיר ודאג שיזמינו אותי להתרשמות במנצ'סטר סיטי. הרשמתי ורצו אותי, אבל הייתה בעיה עם הדרכון הקונגולזי כילד. מאז פעמיים בשנה יצאתי להתרשמות במועדונים באירופה. הייתי בארסנל, בגרהסהופרס, בלה מאן, בווסטהאם, איפה שאתה לא רוצה. כל פעם אמרו לי שיש בעיה עם הדרכון. יום אחד הבנתי שזה לא רק הדרכון, אלא זה שגם אמא שלי תמיד מסרבת לחתום ולא אומרת לי ולכן לא קידמו את המהלכים לארגן לי אשרת שהייה. היא לא רצתה שאהיה לבד בעולם כילד ולא הייתה מוכנה לשמוע על זה. כעסתי עליה מאוד כשגיליתי.
"בגיל 16 קיבלתי הצעה משטוטגרט. אז כבר ידעתי שאמא שלי הכשילה ניסיונות קודמים, אז כשהגיעה ההצעה אמרתי לה: 'בשביל מה אני אסע, כדי להיות טוב ואחרי זה תסרבי ואני אהיה מתוסכל?'. היא אמרה לי שכבר גדלתי והיא לא תמנע ממני להתפתח בשלב הזה. הייתי מאוד מבסוט וגם הרשמתי שם. איפה הבעיה הייתה עכשיו? שמגיל 15 אני בידיים של הקבוצה ומכבי תל אביב סירבה לשחרר אותי. זה תסכל אותי מאוד, זאת הייתה הפינאלה לסיוט של שנים שאני הולך, מרשים, רוצים אותי ושמים לי רגל. ישבתי ובכיתי, אבל לא שחררו אותי.
"חזרתי לאימונים עם מכבי תל אביב. יום אחד אני עולה לאימון ורואה את ניר לוין צועק על הקפטן אילון ירושלמי ועל שי בן דוד: 'תעופו מפה, צאו החוצה, אתם לא מתביישים? אתם לא תדרכו כאן יותר', ואותו דבר לשחקני השנתון מעל שהתאמנו מעבר לגדר. לא הבנתי מה קורה בכלל. בערב התקשרתי לאילון ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שזה בגלל הכניסה להסגר קטין. לא הבנתי, אז שאלתי אותו מה זה הסגר קטין והוא הסביר לי שעשה את זה כדי שתהיה לו הזדמנות אמיתית לשחק בעתיד. כשראיתי שהקפטן שהוא שחקן נבחרת ועוד שחקן משמעותי בקבוצה עושים את זה, הערכתי שזה יהיה דבר נכון גם עבורי ונכנסתי להסגר. לא מתחרט, אי אפשר לדעת מה היה קורה. הייתי גם מלא כעס שלא שחררו אותי לשטוטגרט, לא הבנתי למה עושים לי את זה. אתם רואים עכשיו איך שחקנים משחקים שם עם כל הפייר פליי, אבל לא יודעים כמה ברחו לאורך הדרך. תראה שחקנים כמו ירדן שועה או מאוויס צ'יבוטה, כמה הוא מתוסכל ממה שעשו לו. גם מיכאל אוחנה היה תקופה קצרה, הבין שאין לו סיכוי וברח לאשדוד".
לאחר ההסגר, גנדה הספיק לעבור במכבי נתניה ועירוני קרית שמונה, לפני שהגיע להפועל תל אביב בפברואר 2017: "אני בפיגור של שנתיים ביחס לבני הגיל שלי, גם שנה הסגר קטין וגם עונה של קרע ברצועות. השנה חזרתי באמצע העונה מהפציעה הקשה הזאת ובסך הכל סיימתי עם שלושה שערים ושלושה בישולים שזה בסדר לעונת שיקום. בשנים הבאות אני חייב לתת הרבה יותר".
אתה יודע, זה מרגיש שהבעיה הכי גדולה שלך היא שאתה סוחב את כל התסכול מכך שלא יצאת לחו"ל בגיל צעיר, וזה פוגע בך היום.
עד העונה הנוכחית זה מאה אחוז נכון. רק התסכול ליווה אותי כל הזמן, הייתי עצבני ולא הבנתי איך אני עדיין כאן. הייתי צריך להיות באירופה בגיל צעיר וכל הזמן שמו לי רגליים. זה הרג אותי. במהלך העונה הנוכחית ואחרי הפציעה עשיתי את הניתוק. אני בן 22 וכל הקריירה עוד לפניי, אני צריך לעשות צעד-צעד בסבלנות כדי להגיע לזה. אני חייב לומר תודה גדולה לדן רומן שליווה אותי השנה ברמה המנטאלית, הוא זיהה את התסכול אצלי ועשה איתי המון שיחות כדי שאדע להתמודד עם זה ולנקות את כל הרעל הזה ממני".
בשביל להגיע לאן שאתה רוצה, אתה צריך להיות הרבה יותר דומיננטי, עם מספרים.
"ברור, יש לי המון מה לשפר, גם לא עשיתי כמעט קריירת בוגרים. אני אתן הכול ואשפר את הכול. אחרי כל מה שעברתי וגם בשביל אמא שלי, אני אתן הכול ואצליח. אני מכוון להיות שחקן מצליח גם בארץ ובעתיד גם בחו"ל, לא מכוון לפחות. אבל עכשיו אני מסתכל על זה בצורה אחרת, שלב-שלב. בסופו של דבר, אם לא אגיע ליעדים שהצבתי, אני אהיה מאוד מאוכזב מעצמי. אני יודע שזה תלוי רק בי.
"שוב, בזבזתי הרבה שנים בגלל התסכול. ומעבר לכך,כדורגל זה הרבה פעמים איפה אתה נמצא ומה המצב של הקבוצה שלך. תראה מה קרה עם פלומן שעד השנה לא מצא את עצמו. יש לי קשר טוב עם פלומן וטאפוקו, והם תמיד שואלים אותי למה לא נשארתי בחו"ל בגיל צעיר. פה רוצים שתעביר שנים בנוער. למה אי אפשר להיות כמו מנור סולומון, שמזהים כישרון ומגיל צעיר נותנים לו לרוץ? אני הרגשתי שאני בשל לבוגרים כבר בגיל צעיר. רוני לוי נתן לי לעשות הופעת בכורה בנתניה בגיל 18. רוני לוי, מאמן רציני שלא נותן לכל שחקן צעיר דקות משחק ככה סתם. אחרי זה עברתי לקרית שמונה ורצו שאני אהיה בנוער וזה תסכל אותי. אם מזהים כישרון ושחקן שראוי, הוא לא צריך לבזבז את השנים בנוער. צריך לזרוק אותו למים, במיוחד אם הוא מרגיש שהוא שייך לשם. אחרת אתה מתסכל אותו".
בהפועל תל אביב הנוכחית, בתקציבים צנועים, יש לצעירים הזדמנות לפרוץ.
"כן, ברור לי שמעכשיו זה תלוי בי. הרבה חברים אומרים לי שאולי עדיף לקחת השאלה לקבוצה קטנה ולשחק כל משחק 90 דקות ולהוביל, אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. אני רוצה להוכיח את עצמי לניסו אביטן ולמצוא את המקום שלי בהפועל תל אביב בעונה הקרובה. בשבילי השנה הזאת הייתה שנת שיקום אחרי פציעה ובעונה הבאה אני צריך להתפוצץ - להביא יכולת טובה יותר וכמובן מספרים".
הנבחרת זה חלום?
"תשמע, אמרתי לך, רוב הסביבה שלי הם אפריקאים וגם המשפחה שלי בקונגו רוצה כל הזמן שאני אעשה את הקפיצה ואוזמן לנבחרת קונגו. זה גם חלום מבחינתי. בסופו של דבר אני אשחק איפה שיזמינו אותי, כשזה יגיע. אני קונגולזי וישראלי, אשמח לשחק בכל אחת מהנבחרות".
אגב, כאחד שגדל בדרום תל אביב ועדיין מסתובב שם, איך אתה רואה את כל הרעיון של גירוש מסתננים?
"יש לי חברים שנמצאים במצב הזה. אני מבין למה אנשים נרתעים מהמהגרים שם. הסביבה שלהם השתנתה, הביטחון שלהם הוא לא אותו דבר ואיכות החיים נפגעה. אני יודע מה הולך שם, היום אחרי 11 בלילה זאת סכנה להסתובב בתחנה מרכזית. חוץ מרצח הכול קורה שם, למרות שיש הרבה משטרות. אפילו אני עובר שם רק עם הרכב בשעות האלה. מצד שני, אלה אנשים שאין להם אישור להיות כאן אז גם אין להם עבודה. הרבה מובטלים כל היום ושותים, חלק גונבים וחלק אלימים. זאת בעיה שגדולה עליי מכדי שאני אנתח אותה. אני רק יכול להגיד שאני מבין את אלה שקשה להם עם זה, לא נעים לחיות בסביבה כזאת".
שאלה לסיום: אתה מרגיש כאן ישראלי או זר?
"שאלה טובה. זה באמצע. אני ישראלי אבל יותר מחובר לצד הקונגולזי ובכלל לאפריקאי. זה גם בגלל מה שעברתי כל השנים. אולי עכשיו כשקיבלתי אזרחות וכל התסכול מאחוריי, אז דברים ישתנו ומשנה לשנה אני ארגיש הרבה יותר ישראלי".