צילום: , GettyImages

פה קבור הצדק: 30 שנה אחרי, קורבנות אסון הילסבורו עדיין מחכים לתיקון העוול

האמת אולי יצאה לאור אחרי עשרות שנים ואוהדי ליברפול נוקו מאשמה, אבל משפחות 96 הרוגי האסון הנורא עדיין דורשות למצות את הדין עם הנבל הראשי ועם האיש שלא הפסיק ללעוג להן מאז אותה שבת שחורה ב-15 באפריל 1989. "צדק 96" - גזר הדין מתקרב

"אוי לא, רק לא שוב המגרש הזה".

זו הייתה התגובה הראשונית של האוהד קווין טריינור לאחר שהתבשר כי קבוצתו האהובה ליברפול הוגרלה לפגוש פעם נוספת את נוטינגהאם פורסט באצטדיון הילסבורו, במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי של 1989. שנה לפני כן, הוא היה שם באותו מעמד בדיוק ומול אותה יריבה, כאשר יציע העמידה לא עמד בלחץ ונראה בסכנת קריסה. הוא הביע בפני בני משפחתו את החשש, ובכל זאת הלך. את חצי הגמר הזה, קווין בן ה-16 ואחיו כריסטופר בן ה-26 כבר לא שרדו.

זה אמור היה להיות אחר צהריים חגיגי. שתי ענקיות התקופה של הכדורגל האנגלי נפגשו בשבת אביבית בשפילד כדי להיאבק על הכרטיס הנכסף לגמר בוומבלי, אבל המשחק עצמו הפך זניח כבר בדקה השישית. מיד אחרי שפיטר בירדסלי נעצר בקורה בצד אחד, נחיל אוהדים נרמס אל תוך המגרש בצד השני ומאותו רגע שמי שפילד נצבעו שחור, בתרחיש אימים שאיש לא יכול היה לחזות.

קווין וכריסטופר היו רק שניים מבין 96 הרוגי האסון הכי כבד שידע הספורט הבריטי. שלושה עשורים חלפו מאז, ולמרות תיקון העוול עם הסרת האשמה מהקורבנות והעברתה לגורמים האחראיים, מעגל הכאב טרם נסגר. האמת אולי יצאה לאור, אבל הצדק עוד לא נעשה.

גדר המוות באצטדיון הילסבורו ב-1989 (צילום: AP, AP)

שעת הפתיחה של חצי הגמר ב-15 באפריל 1989 נקבעה ל-15:00 שעון אנגליה. אוהדי ליברפול שטפו את שפילד בהמוניהם, אבל רבים מהם הגיעו באיחור בגלל הפקקים וכך נוצר עומס דרמטי כ-20 דקות לפני השריקה. בעקבות צוואר הבקבוק שהתפתח בשערי הכניסה המסתובבים, החליט מפקד הכוח דייויד דאקנפילד להורות על פתיחת שערי היציאה ולאפשר כניסה גם משם. המטרה הייתה לשחרר לחץ שכן אנשים החלו להימחץ באזור הכניסה וילד אחד חולץ ממש בנס, אבל הביצוע היה קטסטרופלי והוביל לנהירה של מאות אוהדים אל היציעים ללא בידוק או אישור הכרטיסים.

יציע העמידה מאחורי השער הכיל כמות גבוהה מהקיבולת המותרת, ועיקר העומס נוצר על קדמת הטריבונה. באותם ימים עוד היו גדרות גבוהות שמנעו גישה למגרש, ואלו התבררו במקרה הזה כמלכודת מוות. כאשר גדר אחת קרסה והשופט הוריד את השחקנים מכר הדשא בעקבות כניסת אוהדים, רובם כלל לא היו מודעים לטרגדיה המתרחשת לנגד עיניהם.

"היינו לכודים, זה היה הסוף עבור רבים". כך זה נראה ב-1989 (צילום: AP, AP)

"היינו לכודים כמו ברשת דייגים", תיאר לאחרונה פול וויליאמס, אז אוהד ליברפול בן 18, בטור ב"איסטרן דיילי פרס" והמשיך: "לחצו אותנו מאחור, והגדר הקדמית מנעה מאיתנו להיחלץ למגרש. לא יכולתי לזוז, רבים מאיתנו היו תקועים. התחננו בפני השוטרים שיאפשרו לנו לצאת, אבל התחינות זכו ברובן להתעלמות. בסופו של דבר, אחת הגדרות קרסה תחת הלחץ הבלתי אפשרי. זה היה הסוף עבור רבים".

94 בני אדם נהרגו באותו יום, אחד נוסף מת מפצעיו בחלוף כמה ימים והאחרון נותק מהמכשירים אחרי כארבע שנות תרדמת. 40 מהם היו בקושי נערים. פרט לכך, היו גם 766 פצועים ועוד מאות נותרו הלומי קרב. "תושבי שפילד פתחו אז את בתיהם עבור האוהדים ההמומים, וכך יכולנו ליצור קשר עם המשפחות בבית ולהרגיע אותם, אבל זה לא שינה את העובדה שחיינו השתנו", הוסיף וויליאמס והודה כי דבר לא הכין אותו ואת חבריו לאסון השני. "עברנו גיהנום עלי אדמות, ואחרי כמה ימים גילינו לפתע שאנחנו האחראים לו".

האמת המסולפת של "הסאן" (צילום: יח"צ, פסטיבל הקולנוע ירושלים)

"האסון השני" הוא אותו מאמר בעיתון "הסאן", שארבעה ימים אחרי הטרגדיה בהילסבורו הבטיח לקוראיו את כל פרטי האירוע תחת כותרת ענק: "האמת". היו אלה ימי החוליגנים במגרשי הכדורגל באנגליה, ומבחינת גורמי אכיפת החוק ביורקשייר לא היה הסבר קל ונוח יותר. מפקד הכוח דאקנפילד טען עוד ביום האסון כי אוהדים שיכורים שהגיעו מליברפול ללא כרטיסים הם שגרמו לכאוס ביציע העמוס. הגרסה הועברה גם לעמדת השידור ודווחה על ידי השדר ג'ון מוטסון ב-BBC. הקו הזה נמשך כאמור גם בכתבה של "הסאן", בה נטען כי אוהדי ליברפול השיכורים בזזו רכוש מגופות חבריהם, השתינו על שוטרים והכו איש ביטחון שניסה להחיות אוהד פצוע.

הכתבה התבססה על דיווח בעיתון מקומי בשפילד ובעיקר על הצהרות של 164 שוטרים, שהטילו את האשמה על האוהדים האורחים בהנחיית מפקדיהם. הגרסה המוסכמת: האוהדים היו שיכורים. ולצורך הכסת"ח והסרת האחריות, כל האמצעים היו כשרים, כולל בדיקות אלכוהול שבוצעו בכל הקורבנות לאחר מותם, בזמן שבני המשפחות ממתינים לזהות את גופות יקיריהם.

אחרי כחודשיים, חבורת חוקרים החלה להילחם בנרטיב הזה יחד עם משפחות הקורבנות. המאבק הזה נשא פרי רק ב-2012, כאשר שוחררו כל המסמכים וגילו אמת כואבת שכללה סילוף עדויות והעלמה פושעת של ראיות. ועדת הבדיקה העצמאית בראשות הבישופ ג'יימס ג'ונס שמונתה על ידי הממשלה שלוש שנים קודם לכן, במלאת שני עשורים לאסון, ניקתה את האוהדים מכל אחריות וחשפה את עומק הטיוח המשטרתי. "כראש ממשלת בריטניה, יהיה נכון מצדי לספק התנצלות ראויה למשפחות של 96 הקורבנות", אמר אז דייויד קמרון. "הראיות החדשות מוכיחות בוודאות שהמשפחות הללו סבלו מעוול כפול: הכישלון של המדינה להגן על אהוביהם וההמתנה הארוכה לקבלת האמת, ובנוסף גם חוסר הצדק בהכפשת זכרם. בשם הממשלה ובשם המדינה, אני מביע צער עמוק על העוול שלא תוקן זמן רב כל כך".

חבר המושבעים לא הגיע להסכמה בעניינו. מפקד הכוח דייויד דאקנפילד (צילום: GettyImages)

על העוול הזה, המשפחות האבלות מסרבות למחול. הן רוצות לראות את האחראים למחדל, את אותם אנשים שגם טפלו את האשמות השווא על יקיריהם ב-1989, נותנים את הדין. המאבק המשפטי שלהן נמשך ולפני שלוש שנים קבע חבר מושבעים באנגליה, ברוב של שבעה מול שניים, כי האשמה לא הייתה על האוהדים. חבר המושבעים גם השתכנע כי מפקד הכוח דאקנפילד הפר את חובתו והתרשל בתפקידו כשהכניס מעל 3,000 בני אדם ליציע העמידה הקטן שמסוגל להכיל 1,600 צופים בלבד.

לפיכך, נקבע כי דאקנפילד חייב לעמוד לדין בסעיף חמור של הריגה ורשלנות ממשית הגובלת בחוסר תום-לב, ביחס ל-95 מבין הקורבנות (פרט להרוג ה-96 שכאמור היה בתרדמת במשך שנים). הוא כבר בן 74 וממשיך להכחיש את הטענות נגדו. לפני כשבועיים אמור היה להתקבל פסק הדין בעניינו, אבל חבר המושבעים לא הצליח להגיע להסכמה והשוטר הבכיר ימתין למשפט החוזר.

בניגוד לדחייה הזו בעניינו של מי שהוגדר "הנבל הראשי", 30 שנה אחרי, לפרשה יש מורשע ראשון. זהו גרהאם מקרל, מי שהיה בזמנו מזכיר שפילד וונסדיי ושימש כקצין הבטיחות של חצי הגמר ב-1989. הוא צפוי לקבל את גזר דינו בחודש הבא, לאחר שחבר המושבעים קבע כי הוא כשל בתפקידו ואשם בהפרת חובותיו לדאוג לביטחון הצופים.

המורשע הראשון בפרשה הכאובה. גרהאם מקרל (צילום: GettyImages)

מקרל לעג למשפחות ולקורבנות לאורך כל הדרך. במעשים ובדיבורים. העובדה ש-96 אוהדים מתו במשמרת שלו, לא הדירה שינה מעיניו. הוא לא נתן לפרט השולי הזה לעצור לו את הקריירה, וכך גם קברניטי הכדורגל האנגלי שמינו אותו ליו"ר האצטדיון לכבוד אירוח יורו 1996. משם הוא המשיך לווסטהאם, החזיק בתפקידים נוספים וגם היום הוא מבכירי איגוד מאמני הליגה. אחד מהם, מאמן העבר הווארד ווילקינסון, אפילו הגיע לספק עדות אופי ולסייע לו במשפט.

במהלך חקירתו סירב מקרל למסור עדות (ענה 22 פעמים באותה צורה: "אין תגובה"). הוא אמנם הביע צער וחרטה על הטרגדיה, אבל הבהיר כי "לקח אחריות בדרכו שלו". אוהדי ליברפול נזכרו כיצד התרעם ב-2004. "מה האנשים האלה רוצים?", תקף אז מקרל את משפחות ההרוגים. "קל להם לדרוש שמישהו ישלם בראשו, אבל הם לא יקבלו את זה". 15 שנים אחרי ההקנטה הזו, הוא הראשון שייאלץ לתת את הדין.

אבל זה רחוק מלהיות סוף המאבק. 30 שנה אחרי האסון, החיפוש אחר הצדק עדיין נמשך.

לא שוכחים את 96 הקורבנות. אוהדי ליברפול במשחק מול צ'לסי (צילום: רויטרס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully