אופיר אקוניס חייך, סימן שפיו נעול והושיט קדימה אגרוף של "אתה מבין עניין". הוא הגיב כך כששאלתי אותו האם מפלגת הליכוד תיאמה את צעדת מועמדיה בתוך שוק התקווה בדיוק שעה לאחר ששר האוצר משה כחלון מכולנו גמע את אותה הסמטה. בין אם אכן תוכנן העניין ובין אם לא, אף פוליטיקאי לא יתנער ממחמאת-חינם, ושר המדע והטכנולוגיה, בצדק, לקח קרדיט בלי לקחת. אכן, הצעקה האחרונה.
כי אם זהו שיבוץ מכוון של מפלגת הליכוד, זו עוד הוכחה שהקמפיין שלהם אולי לא הכי גבוה, אבל בהחלט הכי יעיל. ועבור גלנט, אמסלם, אוחנה ואקוניס, שהתהלכו בין הדוכנים ב-13:00, כחלון היה אמבולנס של חצות היום. הוא פילס את דרכו בפקק אנושי, והם החליקו פנימה - רק היה חסר שימשחו את האספלט בווזלין; הוא חטף את האש מכל באי השוק, והם את הברכות; הוא היה השכפ"צ שהוכתם בקללות ונאצות; בגדיהם נותרו צחים ויבשים; הוא קיבל קללות, הם הגיעו לאירוע טעימות. במערכת בחירות שהיא הכול חוץ מקלישאה, פוליטיקאים בשוק זו הקלישאה הגדולה מכולן. והשעתיים המדהימות הללו בצהרי היום הראו את כל ההבדל בין מי שבא למכור, לאלו שבאו לקנות.
מפלגת כולנו נעזרה בצבא מצומצם של פעילים קולניים (מדי) וכמובן בכדורגל: בכוכב העבר הרחוק של בני יהודה, יורם אורנשטיין שהניף את הגביע ב-1981 ובכוכב העבר הקרוב של בני יהודה, הארגנטינאי פדרו גלבאן, שהניף את הגביע ב-2017. שר הכלכלה אלי כהן הבטיח ש"אם תלכו ותבדקו, תראו שלעומת ראש השנה האחרונה המחירים ירדו בין 7 ל-10 אחוזים", וסיפר על אפליקציה שעומד לצאת, ותעזור לכל אזרח לדעת היכן כדאי לקנות. "ומה עם המסתננים?!", נשאל. כשכמה מטרים ממנו נמצא גלבאן, שיאן הכובשים הזרים בכל הזמנים שנמצא על סף גירוש, לא נשמעה תשובה.
אם כבר כדורגל, זה היה נראה כמו משחק חוץ עוין. "אין לי שיניים, כחלון! למה? כי אין לי כסף", חשפה בלונדינית את פיה בזמן שהשר ניסה לדבר למצלמות. "העלית את קצבת הנכים רק בשקל אחד", התלוננה חברתה, שרה, בלונדה אף היא. "שר האוצר", המשיכה הראשונה. "יש פה אנשים שאין להם כסף, אתה לא מתבייש? העלאה של שקל?".
למי תצביעי? שאלתי את שרה. "לביבי". ביבי ייתן יותר משקל? "לא". אז למה? "לא יודעת, הליכוד לפחות משלמים". משלמים? "700 שקל". על מה? "אני עובדת איתם בבחירות, זה הכסף שלי, מה אכפת לי, אני?".
"חכה שהליכוד יעברו פה", הכריזה הבלונדה השנייה. "תופים, נשיקות, הכול". למה אותם אתם לא מאשימים במצב? "השכונה מתה על ביבי, ביבי זה בדם".
השר כחלון נעצר ליד בחורה מבוגרת בכיסא גלגלים. דיבר איתה כדקה, שם פרוספקט של כולנו בידיה והמשיך בדרכו. שאלתי: תצביעי לו? "לא". למה? "כולם פה סובלים, אפילו בשוק המחירים כל כך גבוהים". למי תצביעי? "רק ביבי". הוא יעזור לך עם המחירים בשוק? "לא, אבל אם כבר לא זול, לפחות שיהיה ביטחון".
שלוש אותיות
כשהתיישבו כחלון והפמליה במסעדה, השר הגדיר את הביקור כמוצלח, אבל לבטח גם הוא יודע שזו משימה קשה עד בלתי אפשרית. להוציא אישה עם פה מלא בשניצל, שדפקה לו בוסה שכולה פרורי לחם, זו הייתה שעה עוינת. כשעבר השר מול מאפייה הזמין אותו הבוס להיכנס ולנאום. המוכר תירץ בשקט: "אני ביבי, אבל הבוס הוא כחלון".
סוף סוף מעוז כולנו, חשבתי, אבל הנה השעה 13:00, ובביקור של הליכוד גלנט נכנס לאותה המאפייה וזכה לאותו כבוד מלכים, והבוס הודה: "גם אני ביבי". אז למה כחלון נכנס לכאן? "אנחנו צריכים את ארבעת המנדטים שלו לגוש שלנו", אמר. השר אקוניס שמע ונזעק לזירת האירוע: "בקלפי שמים רק פתק אחד בן שלוש אותיות!". גלנט דפק ביס בבייגל, זרק לבוס "תוריד את זה מהחשבון שלי", כאילו היה אדי קופל מעיריית עין הוד, והורה: "את היתר תנו לאקוניס". גם לחם מורכב מאותן שלוש אותיות.
אם כחלון נלחם על כל רוכל ולקוח, הליכודניקים אפילו לא היו צריכים להתאמץ. במקום מסע שכנועים הם פשוט עברו דוכן-דוכן וקיבלו תותים, אבטיחים ועגבניות. שעה הפרש, אותו לוקיישן, אותו קהל, ומסצנת קרב זה הפך לסרט אהבה. איך אתה מסביר את הבדלי הגישות, שאלתי את אקוניס. "הציבור מסתכל אחורה, עשר שנים", ענה. "תשאל כל אדם האם מצבו ב-2019 טוב יותר מאשר ב-2009, והתשובה היא בוודאי שכן. לכן אתה רואה את האהדה הזו". אבל כחלון לא מקבל את האהדה הזו, התעקשתי. "משום שהציבור יודע מה היה פעם ומה עכשיו", חזר.
ניסיתי את אותה השאלה באוזני בחור מבוגר שהחזיק פוסטר של מח"ל. "כחלון דיבר על קשישים, אבל לא עשה כלום. אני קשיש. אני צריך דברים!", אמר. אז למה על החבר'ה מהליכוד אתה לא כועס? "עליהם, שאכעס? תגיד לי - יש עוד אחד כמו ביבי? יש עוד אחד שיכול לנסוע ולדבר ככה?".
"גם את רומא לא בנו ביום אחד!", התפרץ איש עם מגפון, שטען שהמסעדה בה ישב כחלון שייכת לאמו. אז אתה כחלון או ביבי? "למה לא שניהם?". כי אפשר להצביע רק לאחד. "אבל יש לי שישה ילדים - אז שלושה יצביעו ביבי, שלושה כחלון. ככה עשיתי בזמנו גם עם ש"ס".
חזרתי לבחור עם הפוסטר: מביבי אתה לא מצפה שידאג לך כקשיש? "לא", ענה. "כחולבן ידאגו? אלה, שיעשו ספונג'ה". אקוניס שמע, התמוגג וקרא: "הו, זה טוב! איפה המצלמה של ליכוד טי.וי? בואו, צלמו אותו".
שוק אחד, שתי שיירות, יום שהראה את ההבדל בין השכל לרגש, בין צורך למחויבות. ומפלגת השלטון שוב נהנתה מקהל עצום בו כל אחד הוא לא רק מצביע פוטנציאלי, הוא קמפיינר בהתהוות. מכחלון באי המקום דרשו, לליכוד הם יתנו. אל כחלון הם באים בתלונות - למה לא עשית כלום עבורינו; לליכוד הם מבטיחים: נעשה הכול בשבילכם.