פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נהנינו מכל רגע

      צילום: GettyImages, Rob Carr

      רוב "גרונק" גרונקובסקי פרש מה-NFL בגיל 29 והותיר אחריו מורשת של תפיסות מדהימות, חסימות מפוארות, אליפויות דרמטיות ובעיקר: כיף בכמויות. אורן יוסיפוביץ נפרד בחיוך מאחת הדמויות הגדולות אי פעם בספורט ומאחת האהובות אי פעם מחוץ למגרש

      ג'ימי פאלון מנחה "טונייט שואו" בעצם ניסח את כל התורה במשפט אחד. גרונק זה כיף. את השם המלא - רוב גרונקובסקי - נזכיר כמה שפחות. מה לעשות, "גרונק" מתאים יותר. גרונק הפך לשם נרדף לכיף, הפך אפילו לפועל, "טו גרונק", הפך גם לשם הספר שנכתב עליו - Its good to be Gronk. עבור כל מי שצרך אותו, מי שאהד ומי שפחות, הוא באמת היה הכי כיף שיש. גם תנועת החגיגה של אחרי טאצ'דאון היתה כזו, ולרגעים הרגיש שבין כל כך הרבה דמויות אפלות בענף כל כך קשוח, גרונק היה סרט מצויר.

      הטייט אנד האגדי של ניו אינגלנד פטריוטס פרש השבוע, והוא רק בן 29, ולא סתם הווידאו של הקבוצה הסתיים ב"נהנינו מכל רגע". שלוש האליפויות ו-78 התפיסות לטאצ'דאון מטום בריידי (השני בתור, בהיסטוריה, הוא רנדי מוס עם 34, שתבינו) בטוח עזרו, אבל גרונק זה לא רק פוטבול. זה רגעים. זה חיוכים. זה מסיבות.

      די טבעי לאור הסביבה בה גדל. משפחה של חמישה ילדים מגודלים מבפאלו, ניו יורק, והוא הרביעי בסריה. התחביב העיקרי בבית היה "מכות". בכל וריאציה. בעיקרון, ההורים הציבו שני חוקים בלבד:

      1. לא להכות בפנים

      2. לא להכות בביצים

      האבא גורדי, חולה ספורט, היה אמון על פס ייצור לספורטאים מקצוענים. חדר כושר במרתף, לו"ז חולני של פעילויות מחוץ לבית. האמא היתה אחראית על האבסה. כשהיא היתה עושה קניות, היא היתה רוכשת חצי פרה. כן, חצי פרה. בבית היו ארבעה מקררים, שניים מהם מקפיאים. לפני כמה שנים חישבו שהסיכוי של שלושה אחים להגיע לליגת הפוטבול המקצוענית עמד על 31 מיליון לאחד. אבל בבית משפחת גרונקובסקי הגיעו ארבעה אחים ל-NFL, והחמישי לליגת הבייסבול. "המכות הפכו אותי למוכן", אמר גרונק. "מגיל שנתיים הייתי מוכן".

      הפסטיביות הזו החלה אם-כן מילדות, אבל השתכללה עם הגיל. כשקונאן אובריאן שאל אותו למה בחר במכללת אריזונה, ענה שזה מקום טוב לפוטבול, אבל כן, מסיבות הבריכה והבחורות שמו הכול בפרספקטיבה. את הדירה בה גרו שם הם היו צריכים לרכוש בגלל מה שעשו. למשל, מילאו את כל הבית בסבון וגלשו מהסלון למטבח. כשכל הקירות היו מלאים בחורים בגודל גרונק - 1.98 מ', 120 ק"ג - כבר לא היתה ברירה. אל הלימודים הוא הגיע עם 10 דולר בחשבון. הסיבה: הוא, אחיו וחבריו הוציאו את כל חסכונותיהם כדי לממן התקנת ג'קוזי בחצר. "זו היתה השקעה מצוינת", סיפר הבחור הגדול. הוא הפך לאותוריטת חגיגות, בין עונות ארגן קרוזים מסיבתיים שיצאו משליטה, רכש אוטובוס איתו צהל ברחבי המדינה ויכולות לגימת-הבירה-בשלוק-אחד שלו התחרו ביכולת החסימה שלו על המגרש - ולא היה חוסם התקפי טוב ממנו. וזה לא באמת יכול להיות גרונק בלי מצעדי אליפות מטורפים. וכך, באחרון שבהם, אחרי שזכה בסופרבול בפברואר, פחית בירה פתחה לו את הפנים.

      בליגה בה הכול רציני מדי, כואב מדי, פיזי מדי. במפעל בו כולם חובשים קסדות על פניהם ובכך מצניעים את הפרצוף, את המבטים ובכך את רמת הפרסום והכוכבנות, גרונק עדיין הצליח להיות אישיות שיוצאת מגבולות הגוף, המגרש והליגה. הרבה סופרסטארים מתקשים להגיע לרמת חשיפה מוגדלת, אבל את גרונק שום דבר לא עצר. הפרצוף שלו, למרות הקסדה, מוכר ומוכר. המפרסמים לא נרתעו, הם נדבקו. גם גליון העירום השנתי, באדי אישו, לא הרגיש שלם בלי גרונק כחלק ממנו. "ה-NFL היה מקום טוב יותר איתך", נפרד ממנו בריידי, כרגיל, הכי מדויק שאפשר. אולי חוץ מגרונק עצמו, שהדיוק שלו תמיד נראה מאולתר. וכך, כשעיתונאי של הגרסה הלטינית של ESPN גרם לו לנסות לענות בספרדית, ענה, בטעות: "אני מסיבה".

      עד כמה גדול היה גרונק?

      קשה יהיה שלא להגדיר את גרונק כאחד משלושת הטייט-אנדים הכי טובים ששיחקו את המשחק. יש שידרגו אותו ראשון או שני. לפי מסורת הפטריוטס הוא נבחר רק במקום ה-42 בדראפט 2010, מחוץ לאור הזרקורים. ביל בליצ'יק לרוב לא נוגע בטיפוסים מסיבתיים, אבל כשהוא כן מתעסק איתם, הוא הופך אותם לעסקנים. וגרונק, הכי צבעוני מחוץ למגרש, הגיע גם כך עם גישת התעבוד-קשה-תחגוג-קשה (סורי, רק באנגלית זה נשמע טוב) והפך לאיש מועדון מסור. הוא היה מתאמן חרוץ וכשהיה צריך להתאושש מפציעות - והוא היה צריך - הוא תמיד השקיע את כל כולו.

      הוא שדרג את העמדה כשהיה מצוין גם בצד ההתקפי וככתוב, גם בחסימות. ב-2011 כבר קטף הכי הרבה תפיסות בליגה, 17, והמספרים שהציג ביחס לעמדה וביחס לשנות המשחק היו עוצרי נשימה. ביל בארנוול מ-ESPN נפרד ממנו השבוע והגדיר אותו כ"מיס-מאצ' הכי גדול בפוטבול". אי אפשר היה לשמור עליו, אי אפשר היה לדעת מה הוא עומד לעשות, ואי אפשר היה לעצור אותו גם כשהיית יודע. הוא זכה עם הפטריוטס בשלושה סופרבולים, וגם כשהפציעות החלישו אותו, והעצימות ירדה, עדיין הוא היה שם - ברגעים שהיה צריך אותו יותר מכל. זה אך טבעי שתפיסת הפרידה שלו מהענף היא תפיסה ששווה סופרבול, 7 דקות לסיום המשחק מול לוס אנג'לס ראמס. בריידי, לגרונק, 29 יארד, בום.

      כיף מחוץ למגרש? כיף אדיר על המגרש. לא סתם בריידי מצא בו יותר מאשר אצל האחרים. לא סתם בריידי היה טוב יותר כשגרונק לצדו, על אותו הקו. ואם אתה עושה את בריידי טוב יותר, כנראה שאתה טוב מאוד בעצמך.

      שחקן ניו אינגלנד פטריוטס רוב גרונקובסקי (GettyImages)
      אנחנו כבר מתגעגעים. גרונקובסקי (צילום: GettyImages)

      אז למה גרונק פרש בגיל 29?

      ‏א. כי הוא יכול.

      ‏ב כי הוא לא יכול יותר.

      גרונק יכול לפרוש בגלל 54 מיליון דולר - החוזה הגדול עליו חתם אחרי שנתיים בניו אינגלנד. הוא חי לפי עיקרון: לא לגעת בכסף הזה. ברגע שהפך לפרצוף מוכר, וזה קרה מהר, הוא חי מהחסויות. בתלושים שהגיעו מהפטריוטס הוא לא נגע. שמר אותם ליום שאחרי הקריירה. וכך, באופן נדיר, בענף בו כמעט כולם מסיימים כפושטי רגל, גרונק לא צריך לדאוג לעתיד הפיננסי שלו. ועם פרצוף כזה ועתיד מבטיח, לא בטוח שהוא גם יצטרך בקרוב.

      אבל גרונק גם לא יכול היה יותר לשאת את הנטל. הגוף ביקש די. הוא נכנס לליגה עם פציעת גב ברזומה, מכה שמנעה ממנו לשחק בעונה השנייה באריזונה. ומאז, המכות רק התרבו. מטרה כזו גדולה לא יכולה היתה להתחמק מהבומבות של שחקני ההגנה הקשוחים ביותר בליגה. הוא קרע רצועה, נקע קרסול, מתח שרירים. ובעיקר, הוא הרג לעצמו את הגב. הוא הפסיד כמות משחקים לא מועטה בשל כך. למעשה, רק בעונה אחת השלים את כל 16 משחקי העונה הסדירה. הענק היה פגיע ופציע, די היה לראות אותו ברוב שלבי העונה שעברה כדי להבין שזה כבר לא זה. אחרי חמש משש עונות אותן סיים עם מספר דו ספרתי של טאצ'דאונים, המאזן שלו בשלוש העונות האחרונות עמד על 3, 8, 3. זו גם ההרגשה, אבל גם האסטרטגיה של הפאטס - להחביא את הבחור הגדול עד לפלייאוף. והם אכן החביאו. ואלו עוד הפאטס, שיודעים לשמור על מי שצריך. כשאתה משחק אצל בליצ'יק עם בריידי אתה תמיד מוגן יותר, חכם יותר, והאמת - קל להבין מדוע סירב גרונק לעבור בטרייד לדטרויט שבוע לפני דראפט 2018. הפאטס תמיד יודעים להיפטר מהנכסים היקרים שלהם רגע לפני שהם מאבדים ערך, וכשהסיפור יצא לאוויר פורסם שמבחינת גרונק זה ניו אינגלנד או הבית: הוא לא ישחק במקום אחר, בטח לא אצל הליונס. הוא העדיף לפרוש מאשר לשחק ליד קוורטרקבק שלא קוראים לו בריידי. ועדיין, הוא קיבל מכות בכל יום שלבש מדים. אפילו את הראיון אצל פאלון, אחרי הסופרבול, הוא נאלץ לדחות בכמה ימים בגלל הכאב.

      אז בענף שגובה קורבנות רבים לנזקי מוח ושאר איברים, גרונק החליט לפרוש בשיא. שלוש אליפויות כבר יש, כסף בארנק לא חסר ורוב האיברים עוד פועלים, מי יותר ומה פחות.

      אז מה הלאה, גרונק?

      אצל גרונק, כמובן, שום דבר לא בטוח, ועיתונאים רבים חושבים שהפרישה זמנית. שמתישהו בקרוב ידגדג לו לחזור - כמו אצל רבים. בין אם זה בנובמבר, לקראת תום העונה הסדירה, או עוד שנתיים - לעזאזל, אפילו ג'ייסון ויטן קשישא, שפרש לפני שנה ועבר להיות פרשן של מאנדי נייט פוטבול, חזר אחרי עונה אחת.

      עבור רוב, השמיים הם הגבול ואין תחום שהוא מחוץ לתחום. הוא פרצוף אהוב, דמות מוכרת, הציבור פשוט מתחבר אליו, הוא יודע לדבר, הוא יקבל הצעות מצוינות מיותר מדי חברות. לעבר השולחן כבר נזרקו השערות שבקרוב יהפוך גרונק לכוכב הוליוודי, ו/או לסופרסטאר ב-WWE. הוא כמובן אמר שיצטרך לחשוב על הכול, אבל וגאס - סמכו עליהם - כבר חשבו.

      ואלו היחסים כרגע:

      פי 2.5: כוכב WWE

      פי 3: פרשן פוטבול

      פי 6: שחקן בהוליווד, מגיש פודקאסט משלו

      פי 11: לחזור ל-NFL

      פי 50: חשפן

      זה לא משנה מה יעשה, עבורנו הוא כבר עשה מספיק. ונסיים כמו שסיימו הפטריוטס, עם שלוש מילים שהכי מסכמות את הקריירה הקצרה של רוב גרונק גרונקובסקי:

      נהנינו מכל רגע.

      orenjos walla co il