הסיגריה שאחרי, גרסת הארובות

שריקת הסיום בנתניה מצאה את ניסו אביטן על הרצפה, את יקיר שוורץ עם העיניים בשמיים ואת ויטלי גנון עם תהילים באוזניים.

הפועל חדרה בפלייאוף העליון!

"עשו לי איפון", משחזר המאמן, אתמול בערב (ראשון), במתחם האימונים שצמוד לבית העלמין הישן בעיר. "כשעלינו לליגת העל, לפני שנה, רצתי כמו איזה הזוי בלי לדעת מה אני עושה. הפעם לא נתנו לי סיכוי אפילו לזה".

הוריו של יקיר שוורץ כבר לא איתנו אבל הוא ממש לא יתום. הוא נולד לתוך הפועל חדרה, בן לשולם שוורץ ז"ל, הכוכב הכי גדול בתולדות המועדון, וכיום מאוחד איתו בצורה היסטורית ושמית. "הפועל חדרה שולם שוורץ". הבן יקיר גדל במתחם, שיחק במועדון וכיום תורם לו זמן, קשרים ופיננסים - כחבר הנהלה וכנראה יותר מזה בעתיד. בדקות האחרונות של חדרה בנתניה בשבת, הוא תקשר עם אמא ואבא, שם למעלה. "עם השריקה חיבקתי את הבן שלי והסתכלתי לשמיים והודיתי לאמא ואבא. איבדתי יכולת לתקשר עם הסביבה. האדרנלין, האמוציות, הלחץ הנוראי. עוברת דקה עד שבאמת אפשר לנשום אוויר שוב, ואתה לא מבין את גודל ההישג, ומגיע הביתה, ולא יכול לישון, ורואה שוב את המשחק, ושוב מתרגש מהגולים ואתה… אתה פשוט אסיר תודה".

ויטלי גנון הוחלף בדקה ה-62. רק בדצמבר חזר לשחק אחרי שבפברואר שעבר קרע את הרצועה. המתח אכל אותו. "כשאתה על המגרש אין לחץ, כשאני בחוץ אני מת", סיפר אתמול. על הספסל הוא הוציא את הטלפון והחל לקרוא פרקי תהילים. זה לא עזר. "שמעתי את האוהדים, לא הצלחתי להתרכז. במצב של 1:2 ירדתי לחדרה ההלבשה, שמתי 'התיקון הכללי' באוזניות והתפללתי". דיא לבאבידי הורחק וכשהוא נכנס לחדר ההלבשה, גנון השתגע. כששמע על ה-2:2 הדופק עשה יותר רעש מהאוזניות. "המשכתי להתפלל, נעמדתי ליד המזוזה, רק שישרוק, שישרוק. שרק, נגמר, דפקנו ריצה בחזרה למגרש".

הפועל חדרה בפלייאוף העליון!

נכון, היא הגיעה לשם עם 33 נקודות בלבד, 42% הצלחה, הפרש שערים הזוי של מינוס 11; נכון, היא נזלה לטופ-6, עם שני ניצחונות בלבד ב-2019, שניהם מול סכנין ואשדוד המחרידות; נכון, להגיע לפלייאוף העליון העונה היה קצת קל מהרגיל. אבל עבור חדרה הזו, לפני שנתיים בליגה א', זה הישג שהוא הכול חוץ מרגיל. כל אנשי המועדון חגגו שלשום ובאימון אתמול זה הורגש. הקבוצה באקסטזה. ובזמן שמשחקון מתנהל על הדשא, על הספסל ישבו זה לצד זה שלושה.

גנון - זה שהיה שם מאז ליגה א'.

שוורץ - הבן של הסמל. תרתי משמע.

אביטן - זה שהביא את ליגת העל לחדרה, ולא להפך.

הרבה גיבורים להישג, אבל אם צריך לספר את הסיפור של חדרה דרך שלוש ארובות בלבד - הנה.

השחקנים הסתדרו במעגל סביב אביטן, רגע לפני שהאימון מתחיל. "אמרתי את זה לאורך כל הדרך - אם היה מגיע למישהו, זה לנו", הכריז המאמן. "עכשיו בדיקת ינשוף: מי שיעבור אותה, ייצא לאימון".

כמה דקות לפני כן אנחנו במשרד שלו. המחשב פתוח על נתוני ריצה באתר המנהלת, על השולחן תוכנית האימון וכשסיימנו הוא הצביע על לוח היריבות הריק שלו ותירץ: "זה רק בגלל שעדיין לא פורסם לו"ז המשחקים". אין ספק שמבין כל החבר'ה, אביטן מינף את מנייתו בצורה הקיצונית ביותר. אולי פלייאוף עליון זו רק גושפנקה, שכן העונה הזו, ביחד עם חצי גמר גביע, היא כבר הצלחה מסחררת. ועדיין, כמה שהוא רצה את זה. אחרי הפתיחה המסחררת הגיע הדעיכה המוחצת, ואביטן כבר ראה את המשחק והטופ-6 חומקים מבין האצבעות. אנשי הצוות עדכנו בכל גול במגרשים האחרים, ובגלל זה, ברגע השוויון הנתנייתי, הפריים הראשון מצא את ניסו מסמן "תירגעו".

"מה שהפריע לנו בשבועות האחרונים זה הלחץ", הוא אומר. "כולם סבלו מזה - תראה את הפועל חיפה. תראה את הצלילה ביכולת של כל הקבוצות שנלחמו על הכרטיס, בשבועות האחרונים. פתאום, קרית שמונה ורעננה הגיעו למאבק הזה. איך זה קרה? כי הן היו משוחררות יחסית, עשו כמה תוצאות והתרחקו מהתחתית". והוא מודה: זה הרבה יותר משמח ככה, הרבה יותר מרגש.

"אנשים מתבלבלים ושוכחים - זו קבוצה שאף אחד לא נתן לה שום סיכוי. התקציב הכי נמוך בתולדות ליגת העל, המשברים, הבעיות, אין מגרש ביתי, הכוכבים שעזבו אותנו בינואר, העוגנים האחרים נפצעו, מומנטום שלילי בעמדת השוער. זה היה כדור שלג שניסינו לעצור ולא הצלחנו, ומבחינתנו להגיע לאן שהגענו זה באמת אושר מטורף".

עכשיו כבר מתחילים לדבר על אופצייה למאמן העונה. לדעתי, זו עונה מדהימה להיות בה מספר 2 במרוץ לתואר הזה.

"מה שהם עושים, מכבי תל אביב…".

"ניסו", עוזר המאמן רון קלר מתפרץ, "אחרי הגביע אנשים כבר לא יחשבו פעמיים מי מאמן העונה!".

אביטן צוחק ומצביע על קלר: "זה האולטראס שלנו. מדי פעם הוא גם עוזר מאמן".

מעניין אותך, התואר האישי הזה?

"חשוב, אבל לא כזה חשוב. נגיד ואיביץ' ייבחר, מה אפשר לומר על זה?", הוא מלא הערכה.

אני חושב שיש 0% שתישאר בחדרה בעונה הבאה. אפס.

הוא צוחק. דפיקה בדלת - אשת מועדון ששואלת לסיסמה החדשה של הווייפיי - מגדילה את המתח לקראת התשובה. "אני יכול לומר שיש התעניינות מצד לא מעט קבוצות, דברים שהחלו בשבועות האחרונים", הוא מספר. "ואמרתי ל[סוכן] גלעד קצב שאני לא מתעסק בזה עד שאנחנו לא יודעים מה קורה עם הפלייאוף. יש לי חוזה לעוד עונה, טוב לי פה, אני מחובר, נותנים לי כלים להצליח ונותנים לי לעבוד. יכול להיות שבעוד שבועיים יהיו לי התפתחויות, אבל זו תצטרך להיות הצעה טובה. אני אומר את זה בצורה הכי שקופה וגלויה: טוב לי פה, ואני יודע שמתישהו אסיים כאן את הפרק שלי, אבל לי חשוב להראות מחויבות למקום הזה. היו לי כבר מספיק הזדמנויות לברוח, היו כמה קבוצות שכבר רצו להפעיל את סעיף היציאה, ולא עשיתי את זה".

בעונה שעברה עוד היית מאמן נוער בבאר שבע. פתאום אתה מוזעק להשאיר את חדרה בליגה הלאומית. בטעות מגיע לפלייאוף העליון, בטעות עולה לליגת העל, ועכשיו, בטעות בפלייאוף העליון…

"יש לי בעיה עם ה'הבטעות' הזה", הוא צוחק. אבל הוא מבין: "זה היה בניגוד לכל הציפיות - בזה אתה צודק".

אתה בן 47, וסביר להניח שבגיל 45 אמרת 'זה מה יש - אני, ניסו אביטן, מאמן נוער. אלו הם חיי'. ועכשיו אתה בן אדם אחר.

"אני ממש אותו בן אדם, פשוט מגשים את עצמי ואת החלום שלי. זה קצת לא צנוע מצדי להגיד, אבל תמיד הרגשתי שזה הייעוד שלי. שאני מאמן טוב. לפעמים אתה מחכה ומחכה להזדמנות ואני בטוח שיש הרבה מאמנים טובים שאף פעם לא מקבלים אותה. אני למזלי קיבלתי ולקחתי. לא חששתי לרגע. לא חשבתי ששום דבר גדול עליי. לא הייתי מבוהל ביום הראשון. כולם אמרו 'מאמן נוער', אבל מהיום שהתחלתי ידעתי מה אני רוצה לעשות. ההבדל היחיד מבחינתי זה הבאזז, ההכרה, המודעות. כל מה שאתה רואה שאני עושה פה, עשיתי גם בנוער, כשאף אחד לא שמע עליי".

מפחיד לאבד את זה?

"כן. בוער בי בטירוף להמשיך להצליח".

עכשיו נהמר שתעשו 2-3 נקודות מתוך 30.

"בסדר, תגידו מה שתגידו. הגיוני להגיד עלינו את מה שאתם אומרים עלינו כל העונה. הזמנו כבר קונטיינר של כובעים, נתבל לכם איך שתרצו".

יקיר שוורץ גדל על הסיפורים של אבא שולם ז"ל. על הסבנטיז. אחרי הפרישה אביו המשיך להיות איש חשוב בספורט העירוני, חבר מועצה, מחזיק תיק הספורט. איש חזון. אתמול בנו הראה ציטוטים שאביו אמר לפני שנים רבות. "תוך חמש שנים תהיה לנו קבוצת כדורגל באחת הליגות הבכירות", קבע האב לפני יותר מחמש שנים, אבל צדק במהות. איחוד הקבוצה, שדרוג המתקן, הכול היה שם, בראש של שולם. ב-2014 נפטר, ב-2015 נקראה הקבוצה על שמו, ב-2016/17 עלתה ללאומית, ב-2017/18 עלתה לליגת העל, והנה היא שוברת העונה את שיא המיקום שלה בתולדות הליגה הבכירה. שוברת את שיאו של שוורץ.

"זה היה רעיון של ראש העיר צביקה גנדלמן", מפרגן הבן יקיר. "הרצון היה לקחת את מה שהיה בעבר ולקיים אותו בהווה, למען העתיד. כנראה שאפילו אבא לא חשב שנגיע עד לכאן, ויש תחושה שהוא מלווה אותנו, הוא חלק בלתי נפרד מהמועדון הזה - חבר'ה מדהימים, פסיפס אנושי מדהים. מטפירו מנהל הקבוצה, אורן גולן היו"ר, המאמנים, המנכ"ל אלי דגני - האבא של כולנו. מי שמגיע לכאן פשוט מתאהב. ספונסרים שחתמו השבוע חוזה כדורגל בפעם הראשונה פשוט נדבקו בחיידק. הם בחרו להשקיע בנו בגלל המרקם החברתי, בגלל מה שהפועל חדרה מייצגת".

שוורץ הוא איש עסקים. מסעדות בעיר, אולמי אירועים, וכן, גם הקבוצה בדמו. הוא הולך במתחם, משמאלו הלוגו עם שם אביו, מימינו פורטרט שלו מהימים ההם. "אני בטוח שהוא איתנו, במיליון אחוז. שותף למסע, לוויה, ואני חייב לומר לך שבאיזשהו מקום אני לוקח את ניסו כהקבלה לאבא. גם במבנה האישיות, בצניעות, בחיוך. כשבנאדם נכנס לחדר ואתה רואה איך כל הפוקוס הולך אליו - ניסו ואבא מזכירים זה את זה. הוא לא הכיר אותו, אבל מי שהכיר את אבא אומר את זה לניסו".

וכי הכול מתחבר, אם יקיר מוצא קו מחבר בין ניסו לאביו, אביטן בעצמו קורא לוויטלי גנון "הבן המועדף". ושוורץ אומר לו: "אתה מספר 11. איזה מספר היה אבא?". נכון. ובסוף השבוע האחרון ציינו את יום ההולדת של שולם. "לא סתם נתת גול", אומר יקיר, ולגנון רק נותר לשחרר: "פשששש".

אחרי האסיפה הקצרה השחקנים יצרו שתי שורות וביניהן רץ ויטלי גנון. הוא חטף מכל הבא ליד ולבקבוק וסיים את הריצה רטוב וכאוב - ככה יעשה לאיש שכבש שער ראשון בליגת העל. יותר מכך: שער ראשון מאז ספטמבר 2017.

"תהיתי איך ארגיש בגול הראשון", אמר אתמול, "תמיד יש חושך כזה אבל הפעם הייתי מרוכז מאוד. ידעתי מה אני עומד לעשות כשאכבוש. הבטחתי לניסו עוד לפני שנה: ארוץ אליך. עברה שנה, ועדיין זכרתי. לא ראיתי שחור הפעם. ידעתי מה קורה. רצתי אל ניסו".

אנחנו יושבים באחד המשרדים, ולידינו המנכ"ל דגני. "שלוש שנים אני כאן", מקונן גנון, "ועד לפני שעה הוא חשב שאני רוסי".

"אחרי שהוא כבש, אשתי שואלת 'מי כבש?'", מספר דגני. "עניתי 'ויטלי'. היא אמרה 'בלי הרוסים אתם לא יכולים'. אמרתי לה 'נכון'".

"אבל אני לא רוסי", אומר ויטלי, ומסביר: זה שם טורקי. על שם סבא שלי. אמא שלי מרוקאית. נולדתי בארצות הברית. אז ויטלי זה יותר בינלאומי מ'חיים'".

לגבי מספר החולצה הוא אומר: "נולדתי ב-11.11, אז אין לי לאן לברוח. יקיר זה איש שאני מאוד אוהב, כשהוא סיפר לי שזה המספר של אביו אמרתי לו שהרגשתי שיש השגחה".

"כמו שבעונה שעברה סימנו אותנו כיורדת בטוחה בלאומית, גם העונה זה היה ככה, וגם עכשיו", הוא אומר. אנשים ימשיכו לזלזל ולא לספור אותנו, זה עושה לנו רק טוב. ונכון, בתחילת העונה אם היית אומר לי שכדי להישאר בליגה אנחנו צריכים לנצח את ברצלונה בחוץ, הייתי קונה את התסריט הזה. כי רצינו 'וואן שאט', הזדמנות אחת להישאר".

מי שרוצה להבין את הזינוק המטאורי של המועדון הזה, צריך לדבר עם גנון. הוא הגיע בליגה א'. "זה היה שונה", הוא אומר. "הרבה אנשים נשארו אבל הפסיליטיס, חדר כושר שבונים, תנאים, מכוניות, דירות. ניסו הביא אסיפות וידאו, יש חדר וידאו, זה פרפקט מאצ'", הוא משוויץ באזרחות אמריקאית. הוא הליצן של הקבוצה. לכו לאינסטגרם, לארכיון הסטוריז, יהודה ברקן של הכדורגל. במקור מבת ים, גדל בנוער של הפועל תל אביב, נדד לשמשון תל אביב, ירד לליגה א' כי דאג לפרנסה ורצה קריירה בבנק במקביל. "הרבה שחקנים לא עושים כלום עם החיים שלהם. מסיימים בלי שקל. ירדתי, עליתי, וכבר אמרתי בראש 'יאללה, לאמריקה'. עזבתי את הכדורגל לכמה שנים וחזרתי, וכשאורן גולן התקשר החלטתי שזהו - צ'אנס אחרון. הגעתי לחדרה והכל נדבק. מצד שני, הייתי צריך להיות קצת יותר דפוק ולהשקיע בכדורגל כשהייתי צעיר".

אתה בן 27 - אף פעם לא מאוחר. ניסו הגיע לליגת העל בגיל 47.

"וראדי התחיל לקחת אליפויות בגיל מאוחר. בקרוב אצלי".

עדיין לא אליפות, אבל לפי החגיגות זה די קרוב. "שברנו את חדר ההלבשה בנתניה", הוא אומר. "לא יודע אם כבר קיבלנו פה כבר דוח נזקים".

"קיבלנו, קיבלנו", דגני מקטר. "שלחו לי כבר תמונות של השבירות".

"היינו גם מוכנים לקבל דוח כפול מזה", עונה לו גנון. "אומרים שככל שזה יותר קשה זה יותר מתוק, אבל חלאס עם הקלישאה הזו - זה באמת היה קשה!". במיוחד עבורו. אחרי פציעה כזו, בטח בקבוצה בליגת העל. "זה לא קל, הייתי בשנה הטובה בחיי בלאומית והכל נעצר", הוא אומר. "אני כל כך שמח, על ההישג, על הגול, עברתי שנה מאוד מיוחדת. הפציעה לקחה אותי למקומות אחרים, פרספקטיבה אחרת על הכדורגל". הוא התחיל ללמוד, במכללה למנהל. תואר ראשון במדעי ההתנהגות. "אומרים שזה תואר של בנות, אבל אני עושה את זה בשביל תואר שני בפסיכולוגיית ספורט", הוא מבהיר. היום הוא יגיע לכיתה בפעם הראשונה מאז הגול הראשון. "כולם עוקבים", הוא אומר.

אז לצפות לשתי שורות ולצ'פחות גם שם?

"כן, אבל הבנות הרבה יותר עדינות מאשר החבר'ה פה".

דגני צוחק. בטח גם הוא לא האמין שיסיים את העונה במקום גבוה יותר מאשר האחיין שלו, קפטן הפועל תל אביב. "עם אוראל היינו מקום שני, בוודאות", הוא אומר. "אבל אין לנו כסף עבורו. אני אפילו לא יכול לספור את הכסף הזה".

זה בסדר. גם את הפועל חדרה שלו אף אחד לא יכול היה לספור.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון
orenjos walla co il