"הילד שלך לוקה באוטיזם".
במשפט אחד קצר וחד משמעי, כזה שהופך בן רגע את אחד הפחדים הקמאיים ביותר של כל הורה למציאות בשטח, פילחו לג'ו אינגלס את הלב. הסימנים היו שם הרבה לפני לכן, גם החשדות צצו מספיק זמן לפני הדיאגנוזה, זה היה באוויר כבר כמה חודשים - ובכל זאת הבשורה הסופית גרמה ליותר מדי אסימונים ליפול.
"האם היינו בהלם? לא. אז למה הוצפנו בכל כך הרבה רגשות? כי עד אז היינו אטומים לחלוטין. זה היה הרגע שבו לפתע זה היכה בנו. המשמעויות המיידית, ההשלכות לעתיד, ההשפעה על החיים שלו, שלנו - הכל פתאום שקע פנימה. במשך כמה שבועות לא הפסקנו לבכות. לא הצלחנו לעצום עין", יספר אינגלס בגילוי לב על ההתמודדות עם המכה שנחתה על המשפחה - הוא, אשתו רניי, והתאומים ג'ייקוב ומילה בני השנתיים - בחודש שעבר.
לא נדרש זמן רב עד שאינגלס עיכל, עיבד וקיבל החלטות. החלטה ראשונה: לקעקע על גופו ציור של חלק בפאזל - סמל מוכר לאוטיזם. החלטה שנייה: לידע את שאר העולם בחדשות המטרידות במאמר מיוחד שיכתוב - גם כדי לחלוק את העצב, גם כדי להגביר מודעות בציבור הרחב. "ג'ייקוב הוא עדיין ג'ייקוב שלנו. תמיד היה, תמיד יהיה. האוטיזם הופך אותו לעוד יותר מיוחד. הוא מי שהוא ולא היינו משנים בו דבר. אבל מחכים לו ולנו אתגרים לא פשוטים בכלל", יכתוב הדובר הבלתי רשמי החדש של הלקות.
אינגלס הוא לא מסוג האנשים שחוו מחסור באתגרים גם לפני כן. כמי שהפך מהערת שוליים במכבי תל אביב לאיש הברזל של ה-NBA - מאז דצמבר 2015 לא החמיץ משחק ורשם 281 הופעות, הרצף הארוך בליגה - הוא מסוגל למלא מדריך עב כרס שדן בשאלה איך פורצים את תקרת הזכוכית. כשהגיע ל-NBA סבל ממחסור חמור באתלטיות, פיגר מאחור גם בכל מה פרמטר של מהירות, החזיק בקליעה לא יציבה והציב יותר מדי סימני שאלה בדבר היכולת שלו לשמור על משהו פרט למצב רוח טוב. לעזאזל, הוא אפילו נאלץ להוציא את אשתו ממטוס לפני שהמריא ללוס אנג'לס, אחרי שהקליפרס בישרו לו ברגע האחרון שנחתך וגנזו (זמנית) את תוכנית הרילוקיישן לארצות הברית.
כדי לתקוע יתד ביוטה נאלץ אינגלס לבצע מקצה שיפורים כללי. הוא ייצב את הקליעה, שיפר את המסירה, שיפץ את ההגנה, ולזכותו עמדה תכונה שליוותה אותו במשך כל הקריירה, גם כשצ'אבי פסקואל ריתך אותו לספסל של ברצלונה ודיוויד בלאט זנח אותו בחלק השני של העונה במכבי תל אביב: הוא תמיד היה דמות סופר-חיובית בחדר ההלבשה, תמיד סייע ביצירת כימיה וחיבור בסגל, תמיד השפיע לטובה מחוץ למגרש - דברים שב-NBA למדו להעריך עם השנים, כל עוד זה מגובה ביכולות סבירות עם הכדור הכתום.
כשחתם ב-2017 על חוזה חדש ביוטה לארבע שנים תמורת 52 מיליון דולר, אפשר היה להאמין ששרשרת הניסים שהתרחשו לטובתו לא תסתיים לעולם. פחות או יותר באותה נקודה גם הגיחו לאוויר העולם הצאצאים.
"מילה היא פצצת אנרגיה. היא תמיד מארגנת הכל, ומרגע שנולדה משאירה אותנו על קצות האצבעות. היא הראשונה שהחלה לדבר מבין התאומים. למעשה היא לא הפסיקה לדבר לשנייה אחת - ממש כמו אמא שלה", נזכר אינגלס ברושם הראשוני. "ג'ייקוב, מנגד, זחל ראשון, היה הראשון שטיפס מעל הגדר וברח. הוא תמיד הקדיש מעט מאוד תשומת לב למה אנשים אחרים עושים או חושבים. הוא מהפנט, וכל הזמן רוצה להבין איך דברים עובדים. אה, והוא אוהב מכוניות, כמוני".
אבל לצד האידיליה, החלו לכרסם באינגלס ואשתו מחשבות וטרדות. "מילה וג'ייקוב התפתחו לאט לאט, אבל היתה לנו תחושת בטן. משהו לא היה כשורה. נכון, בנות מתפתחות מהר יותר מבנים. אבל ההתפתחות של ג'ייקוב לא תאמה את מה שהיה אמור לעשות בגילו. הוא בעיקר לא תקשר ולא הפגין סימנים טבעיים של אינטראקציות חברתיות", סיפר. "התחלנו לדאוג. לא ציפינו שג'ייקוב יתפתח מהר כמו מילה, אבל חוסר התקשורת שלו, הבידוד החברתי, הפרעות השינה, הרגישות לאור והבררנות המוגזמת באוכל הדליקו אצלנו נורות אדומות".
עונת ה-NBA היא תקליט שבור של טיסות, משחקים, שהיות קצרות בבתי מלון וחוזר חלילה - הכי רחוק ממה שג'ו אינגלס היה צריך בעת הזו כדי לברר לעומק אם אכן יש סיבה לדאגה. עם כל פגישה עם גורם רפואי התחזק החשד שג'ייקוב סובל מאוטיזם במידה מסוימת, והמשבר האישי של אבא ג'ו העמיק - אולי משום שהיה עליו לעטות מסכה מדי יום ולהעמיד פנים בפני מאמניו, חבריו לקבוצה, אוהדי יוטה וחובבי NBA שהכל תקין.
"היו ימים שלא הייתי עצמי. במשחקים, באימונים - פשוט לא הייתי אני", העיד אינגלס. "כנראה שמישהו מכם צייץ משהו מרושע עליי וביקר אותי על כמה רע אני משחק, אבל לי לא היה אכפת. עבר עליי משהו הרבה יותר גדול מזה".
גם אינגלס הפנים שההצגה חייבת להימשך, במיוחד כשהיא מרופדת במיליוני דולרים כמו בליגה הטובה בעולם. למרות התקופה הקשה שעבר (ועדיין עובר) היכולת לא נפגעה כהוא זה, אם כבר שודרגה: אינגלס קובע עד כה העונה שיאי קריירה בנקודות (11.8 למשחק), אסיסטים (5) וחטיפות (1.3), זורק לסל יותר מאי פעם (9.7 זריקות למשחק), ויוטה עושה בו שימוש (USG%) חסר תקדים מבחינתו.
יחד עם זאת, השגשוג המקצועי תופס נפח משני לטובת המטרה הגדולה שעומדת לנגד עיניו כעת: ללמוד לחיות לצד האוטיזם של ג'ייקוב, שכולל תופעות לוואי מכאיבות. רגשות אשמה, למשל. "ככל שהימים עוברים, אתה מרגיש יותר ויותר אשם. אולי ההחלטה להביא אותו לעולם היתה פזיזה? אולי לא שמרנו עליו מספיק בזמן ההריון? האם הקדשנו יותר מדי זמן ומחשבה לקריירות שלנו? או שאולי החיסונים בכלל עוללו את זה לג'ייקוב? בסופו של יום, הבנו ששום דבר מזה לא משנה. שום דבר לא ישנה את האבחנה. זה בזבוז זמן ובזבוז אנרגיה".
אנרגיות לא מבוזבזות, למשל, מוקדשות כדי לנסות להסתכל על ג'ייקוב שוב מבעד לאבחנה שקיבל, מבעד לטייטל הקשה שהוצמד לו. "אשקר אם אגיד שההתמודדות עם המצב קלה. זה יותר קשה מכל מה שהתמודדתי איתו בחיים, גם כספורטאי", ממשיך אינגלס. "אבל יחד עם זאת זו המציאות שלנו, וג'ייקוב הוא לא האבחנה שלו, הוא ג'ייקוב שלנו ותמיד יהיה ג'ייקוב שלנו. כולנו הסכמנו שהדבר הטוב ביותר עבור ג'ייקוב הוא שנמשיך להתייחס אליו כאל ג'ייקוב - לא כאל ג'ייקוב עם האוטיזם. אנחנו לא רוצים שג'ייקוב ישתנה, הוא מושלם בדיוק כמו שהוא, ושום דבר לא ישנה את זה לעולם".
סביר שמשפחת אינגלס עוד תעבור תהפוכות וטלטלות רבות בעקבות הגילוי העצוב, אבל אם כבר רכבת הרים רגשית, אם כבר תחושות אשמה וחרדות - לפחות שיעברו עם מסר לדורות הבאים. בעידן שבו ה-NBA הופך לחוד החנית של הספורט האמריקאי בעיסוק בסוגיות חברתיות ואישיות מורכבות, בעידן שבו יותר ויותר שחקנים ומאמנים בליגה מתירים קשרי שתיקה של עשרות שנים - ג'ו אינגלס מוכן להפוך לנושא הדגל של תופעת שוליים נוספת.
"אנחנו לא מחפשים סימפטיה, רק רוצים להעביר מסר: בתור הורים, אתם חייבים לסמוך על תחושת הבטן שלכם", חתם אינגלס את המאמר שלו. "אם אתם חוששים שהילד שלכם עלול להיות על הרצף האוטיסטי, תבדקו את זה. גילוי מוקדם ומודעות הם הדברים החשובים ביותר. ואם אתה הורה לילד שאובחן עם אוטיזם, זכור תמיד - אתה לא לבד".
