טיסת לואו פוסט

אולם היונייטד סנטר בשיקגו ראה הרבה ימים יפים בעבר אבל היום כשהקבוצה הביתית, שיקגו בולס, נמצאת בתחתית של התחתית, המסורת המפוארת ושישה באנרים של אליפות זה כל מה שנשאר. ביום חורפי קר פוגשים הבולס עוד קבוצה שלא הולכת לשום מקום, ניו אורלינס פליקנס. לפני פחות משבוע הודיע כוכב הקבוצה אנתוני דייויס באמצעות הסוכן שלו ריץ' פול שהוא דורש טרייד כי אינו מתכוון להאריך את שהותו בקבוצה כשהחוזה שלו יסתיים בקיץ 2020.

מאותו רגע החל מרוץ מטורף בקרב מספר קבוצות בראשות הלייקרס על מנת להספיק ולבצע את הטרייד לפני פקיעת הדדליין ביום שלמחרת המשחק. הרצון שלי לצפות בדייויס לא ייצא לפועל כי הוא "פצוע" וחוץ מזה, אין שום סיבה לתת לו לשחק עד הדדליין. זה נותן לג'אליל אוקפור את ההזדמנות שהוא מחכה לה מאז סומן כאחת ההבטחות הגדולות בליגה, אחרי שנבחר במקום השלישי בדראפט 2015 עלי ידי הסיקסרס. נקצר ונאמר שהקריירה שלו לא ממש התרוממה ואחרי תקופה מדכאת בפילי ואחר כך בברוקלין הוא מצא את עצמו בניו אורלינס.

בעקבות הנתונים הנ"ל מתרוצצות על המגרש שתי קבוצות חלשות ללא כל ייעוד. למרות זאת יש הרבה כדורסל טוב לפרקים, וצעירי הבולס בראשות לאורי מרקאנן הפיני וזאק לאבין מראים שיש פוטנציאל, גם אם לא ממומש עדיין. בכניסה לאולם ישנה כתובת על הקיר: MADHOUSE ON MADISON. במקרה של הבולס זה יותר סליפינג פילס און מדיסון. לפני שריקת הפתיחה מודיע הכרוז כי ג'בארי פארקר יעבור בטרייד לוויזארדס יחד עם בובי פורטיס, והבולס יספחו את אוטו פורטר ג'וניור והמשכורת הבלתי נתפסת שלו. 27 מיליון דולר לעונה נתנו הוויזארדס לשחקן הבינוני הזה ועכשיו מכפרים סוף סוף על הטעות הנוראית הזאת. מדובר בעוד מהלך של מכירת חיסול בעקבות פציעה נוספת של כוכב הקבוצה, ג'ון וול.

אנחנו בשבוע הטריידים האחרון לעונה ב-NBA. לילה אחד אתה ישן בשיקגו ולמחרת אתה מתעורר בוושינגטון... ולהיפך. אנתוני דייויס יושב על הספסל עם פרצוף משועמם. האם הוא מבין מה ההשלכות של ההודעה חסרת האחריות שלו שבוע לפני הדדליין? זה מכסח לחלוטין את המוטיבציה של הקבוצה. למרות זאת הוא מנסה להיראות מעורב במשחק שהמשמעות שלו פחות מפורמלית.

בשנה שעברה עוד שיחקו כאן רייג'ון רונדו ודמרכוס קאזינס, שיחד עם הולידיי, דייויס וניקולה מירוטיץ' בהחלט היוו בסיס לא רע של קבוצת פלייאוף. ואז עקב האכילס של קאזינס נקרע, רונדו עבר ללייקרס והכול הידרדר במהירות. המשחק נגמר. הפליקנס מנצחים בחמש, אבל למי ממש אכפת? אחרי המשחק מסתבר שגם מירוטיץ' עובר לבית חדש. במילווקי. הרבה החלטות יצטרכו להתקבל בשני המועדונים האלה כשהעונה תסתיים. בינתיים דייויס נותר בפליקנס לפחות עד סוף העונה ובבולס ימשיכו להתגעגע לימים המאושרים בראשות מייקל ג'ורדן. ששת גביעי האליפות מוצגים בגאווה במסדרון שמוביל ליציע. בניו אורלינס אין ממש לאן להתגעגע, רק לקוות שיגיעו ימים הרבה יותר טובים. אנתוני דייויס לא יהיה שם כדי לראות את זה.

מדיסון סקוור גארדן. האולם האגדי במרכז העיר החשובה ביותר בעולם. מנהטן, ניו יורק. הרבה ערים יכולות לטעון לגבי חשיבותן אבל ניו יורק היא בטופ ואין שניה לה. הקצב כאן מטורף. אלפי אנשים נעים במהירות ברחובות. הליכה בין הבניינים, המלונות וגורדי השחקים נדמית כמו מסע במשחק טטריס תלת מימדי. במרכז של הכול עומד לו בגאון האולם שזכה לכינוי "מכה של הכדורסל".

כל שחקן כדורסל שדורך בבניין הזה מרגיש את כובד ההיסטוריה על כתפיו ורוצה להראות את גדולתו. גיימס הארדן קלע כאן העונה 61 נקודות והשתווה לקובי בראינט כשחקן הקבוצה האורחת עם הכי הרבה נקודות בגארדן. הניקס כבר מזמן לא פקטור, אבל זה לא ממש משנה. הלילה מתארחת כאן אחת הקבוצות החזקות בליגה, יומיים בדיוק אחרי שנגמר דדליין ההעברות.

הראפטורס צירפו את מארק גאסול הוותיק תמורת יונאס ולנצ'יונאס במהלך שנועד לקרב אותם סוף סוף לגמר ה-NBA, מעמד אליו לא הגיעו מעולם, וכמובן כדי להתמודד עם המהלכים האגרסיביים שביצעה פילדלפיה שהתחזקה משמעותית עם התוספת של טוביאס האריס. הניקס אולי לא רלוונטיים אבל התניעו את עונת הטריידים עם הפצצה של קריסטאפס פורזינגיס שעבר לדאלאס וכבר לא יהיה הפנים של הפרנצ'ייז.

לפני פתיחת המשחקים מושרים ההמנון הקנדי והאמריקאי גם יחד. כבוד לאורחת מטורונטו. דניס סמית ג'וניור ודיאנדרה ג'ורדן שהגיעו מהמאבריקס נראים כאילו נולדו מחדש. ג'ורדן עושה את שני המהלכים היחידים שהוא יודע: ריבאונד והטבעה על הראש של השחקנים מולו. בגארדן מעריכים את זה והאולם רועש בטירוף אחרי כל מהלך שכזה. בכל זאת הניקס מגיעים לכאן אחרי 15 הפסדים רצופים ומאז 2013 לא הגיעה הקבוצה לפליאוף. מלבד הקבוצה הקשוחה של שנות ה-90 בראשות פטריק יואינג, צ'רלס אוקלי, ג'ון סטארקס ואלן יוסטון, הניקס לא רלוונטיים כבר שנים.

שני דגלי אליפות תלויים מהתקרה. האחרונה שבהן ב-1973. עם שתי הופעות גמר, רק פטריק יואינג ואלן יוסטון, היו קרובים להחזיר את התואר הנחשק אבל זה לא קרה, ובושה וחרפה שמלבד היאנקיז אין קבוצה תחרותית בעיר כבר כמה שנים טובות.

בכל אצטדיון ספורט באמריקה כמות הברים ועמדות האוכל היא בלתי נתפסת. מעניין כמה אלכוהול וקילוגרמים של מזון צורכים כאן 20 אלף איש בערב. בגארדן יש שבע קומות שירות עם מסדרונות ארוכים מאוד שעוטפים את היציעים. זאת בלי קשר לסוויטות המיוחדות שמקיפות את המגרש ועולות מאות אלפי דולרים לספונסרים ולעשירי ניו יורק.

הניקס ממשיכים להציג את ה"ניו לוב סיטי" שלהם עם דניס סמית ג'וניור ודיאנדרה ג'ורדן. בסיומו של המשחק הניקס מפסידים בחמש נקודות בלבד אחרי משחק צמוד מאוד שנותן קצת תקווה לאוהדים שהולכים עם הקבוצה באש ובמים. חברי הוותיק לירון רזניק שעשה בחוכמה כשעזב את ישראל ב-1998 כדי לעשות קריירה בתעשיית הפרסום הניו יורקית, אומר שזה המשחק הטוב ביותר של הניקס בגארדן השנה. הוא מקווה ומאמין שזאיון וויליאמסון יגיע עם הבחירה הראשונה בדראפט. אחר כך ישלימו את הפאזל קיירי אירווינג ואולי קווין דוראנט והניקס יחזרו להיות רלוונטיים. אם זה קורה, אני מוכן להיכנס לנהר ההדסון ביום חורף קר. בינתיים אלפי אוהדי הניקס ימשיכו לחלום.

אם בשני המשחקים הראשונים הספיקה נסיעת סאבוויי או אובר, המשחק בפילדלפיה דרש לוגיסטיקה הרבה יותר מורכבת. בדיקה מהירה בווייז ובגוגל מגלה שהדרך הטובה ביותר היא לנסוע ברכב. משחק יום ראשון ב-15:30 מחייב יציאה מניו יורק לא יאוחר מ-12 בצהריים וכך מצאתי עצמי מכתת את רגליי לסניף אנטרפרייז בוויליאמסבורג שבברוקלין. ב-12:30 הרכב כבר מוכן ליציאה לדרך וסוף סוף אראה את קבוצתי האהובה אך המתסכלת, פילדלפיה.

הווייז מסמן לנסוע דרך סטייטן איילנד ואז לחתוך בג'רזי על הטרנפייק כל הדרך עד לפילדלפיה. לא ברור כמה זמן זה לקח ואיך בנו האמריקאים את מערכות הכבישים, הגשרים, עמדות תשלום האגרה והיציאות הבלתי נגמרות לישובים לא ברורים (מה בדיוק עושים אנשים בקארני, ניו ג'רזי למשל?). פספסת את היציאה שלך? יקח לך הרבה זמן לתקן חזרה. למזלנו יום ראשון היה יום יפה לנסיעה, ללא שלג וגשם, כך שהדרך עברה ללא תקלות מיותרות.

הכניסה לאזור האצטדיונים בפילדלפיה כרוכה בפקק של חצי שעה על מנת להגיע לחניון של הוולס פארגו סנטר. אנשי מדיה מקבלים גישה לחניון ה-VIP וזה תמיד נחמד וגם חוסך 20 דולר בנוסף לגישה הקלילה לכניסה למגרש. בדיקה בטחונית בכניסה לאצטדיון ותוך דקה מקבלים את הקרדיטציה ואת הליווי לחדר המדיה. האמריקאים יעילים כמו תמיד באירוח ובסדר. לעיתים יעילים מדי. ארוחת הצהרייים מוגשת לעיתונאים לפני פתיחת המשחק ובניגוד למזנון בשיקגו ולבופה בגארדן, האוכל כאן לא ממש מתעלה לרמה גבוהה. על הקיר בחדר המדיה נמצאת מפה עם סידורי הישיבה של העיתונאים ועל השולחנות מפוזרים דפים עם אלפי סטטיסטיקות שלא ממש ברור למה צריך אותן בעידן הדיגיטלי.

מתחם עיתונאים אחד, "הנוז בלידרס", נמצא קרוב לתקרת האולם. המתחם השני נמצא על המגרש קרוב לאחד הסלים. כמובן שעיתונאים מישראל נשלחים ישירות לנוז בלידרס. מלבד הצפייה במשחק שיכולה להיות קצת מתישה ממרחק מעוף הציפור, הקרדיטציה מאפשרת מעבר בכל מקום באולם כמעט כך שאפשר לרדת למגרש בין רבעים לספוג קצת את האווירה ואת האקשן. הקהל של פילי תמיד נחשב כאחד שיודע להעריך את הגיבורים שלו. מצד שני הקשיחות המפורסמת של עיר האחווה עשויה להביא גם להרבה ביקורת ושריקות בוז עבור קבוצות "שלא עומדות בסטנדרטים של פילי".

הצגת השחקנים מלווה בשריקות בוז צורמות ללברון ג'יימס, אבל הצגתו של הנשיא וכוכב העבר של הלייקרס, מג'יק ג'ונסון, מביאה למחיאות כפיים סוערות. אלן אייברסון נמצא באולם וגם הוא מקבל את האהבה הגדולה של הקהל. למרות שיש רבים שסבורים שד"ר ג'יי הוא הכוכב הגדול בהיסטוריה של פילדלפיה, מי שגר בפילי ועוקב אחרי הקבוצה במשך שנים יודע שאייברסון הוא השחקן האהוב ביותר אי פעם במועדון. בפילי יודעים להעריך את העובדה שכמעט לבד הוא סחב את הפרנצ'ייז לשנים הטובות ביותר שלו אחרי עונת האליפות של 1982 ולפני תחילת ה-PROCESS המושמץ. אייברסון גם מייצג את האופי של פילי: קשיחות, רצון והתמדה.

פילדלפיה מגיעה למשחק אחרי שורת טריידים שמציבה אותה עם חמישייה כמעט מושלמת: בן סימונס, ג'יי ג'יי רדיק, ג'ימי באטלר, טוביאס האריס וג'ואל אמביד, שדה-פקטו הוא הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה הנוכחית. הטריידים גם הביאו לחיזוק משמעותי בספסל שהיה החוליה החלשה של הקבוצה. בובאן מריאנוביץ' הסרבי, עם ה-2.21 מטר שלו, הפך מהר מאוד לחביב הקהל בפילדלפיה. מייק סקוט, שעבר כבר לא מעט קבוצות בקריירה שלו, הוא שחקן ספסל נהדר. תוסיפו לזה את טי ג'יי מקונל האנדרייטד ואת פורקן קורקמאז הטורקי, ולפילי יש בהחלט עם מה לעבוד כדי להגיע לגמר ה-NBA השנה, זאת כמובן אם תצליח לעבור את הקריפטונייט שלה, בוסטון סלטיקס (יומיים אחרי, פילי מחזקת את הנראטיב ומפסידה בפעם השלישית העונה לבוסטון).

לברון אנמי מאוד היום ונראה שהחזרה שלו מפציעה מונעת ממנו לעשות יותר מדי. למרות זאת הוא מסיים את המשחק עם כמעט טריפל דאבל. קייל קוזמה נותן את אחד המשחקים הכי טובים שלו העונה, אבל זה לא מספיק והלייקרס יורדים מובסים.

אחרי המשחק, מאמן הלייקרס לוק וולטון יוצא ראשון מתא ההלבשה על מנת לדבר עם העיתונאים. הוא גם מדבר על ההגנה כגורם להפסד. שאלות לקוניות, תשובות ברורות מאליהן ושום דבר לספר עליו הביתה. שפת הגוף שלו לא נינוחה כלל. לתחושתי וולטון לא ימשיך בעונה הבאה בלייקרס, וזאת אם בכלל יצליח לסיים את העונה הנוכחית. חדר ההלבשה של הלייקרס נפתח לעיתונאים וכמובן שכולם רצים כדי לקבל ציטוטים מלברון. הוא יושב עם קפוצ'ון על הראש, רגליו בתוך דלי קרח ונראה שאין לו ממש חשק לדבר. בספסל לידו יושבים קייל קוזמה וטייסון צ'נדלר. גם שניהם עם רגליים עמוק בתוך הקרח וזאת בנוסף לשקיות מסביב לברכיים. מי ששיחק כדורסל יודע כמה המשחק הזה תובעני עבור הגוף. הגב התחתון, הברכיים, הקרסוליים. הכול נשחק ודואב. גם קוזמה וגם צ'נדלר בוהים בטלפונים הסלולריים שלהם. העיתונאים לא ממש מעוניינים לדבר איתם. רק עם לברון.

בצד השני של המסדרון, ברט בראון מתחיל את מסיבת העיתונאים שלו. הוא מרוצה מאוד מהחמישייה החדשה שלו ומאמין בפוטנציאל שלה להתחבר ולהגיע רחוק. לאחר מכן בן סימונס עולה לדבר ואחריו רדיק. אמביד לא נראה בסביבה וזאת אחרי שניפק ראיונות ל-ABC על המגרש עצמו. חבל. הוא הסיקסר הכי מעניין. בינתיים אני מנצל את העובדה שכולם על סימונס ורדיק כדי לקשקש עם מריאנוביץ' וקורקמאז. שניהם שמחים לדבר והרבה פחות רשמיים מהעמיתים האמריקאים שלהם, שאין להם ממש כוח לדבר עם עיתונאים אבל עושים זאת כי חייבים.

מי שעוקב אחרי האינסטגרם של בובאן יודע שהבן אדם פשוט נהנה מכל רגע בחיים. הענק החביב מספר שהיה בישראל שבע פעמים עם קבוצות שונות ונזכר בשלט ביד אליהו - WE ARE MACCABI FUCK YOU. הוא לא שוכח להזכיר גם כמובן מה עבר על מכבי כשהגיעה לבלגרד כדי לשחק מול הכוכב האדום שלו. הוא עבר לכאן מלוס אנג'לס ועדיין גר במלון, אבל מאוד מרוצה מהעובדה שהגיע עם טוביאס האריס, איתו פיתח יחסי חברות עמוקים בקליפרס (בובי וטובי כפי שהם מתכנים על ידי חבריהם).

קורקמאז מתגעגע לאוכל של איסטנבול ומאוד קשה לו להתאים את עצמו לסגנון החיים באמריקה. בשנה שעברה, בעונת הרוקי שלו, היתה לו ההזדמנות לשחק עם ארסן איליאסובה הטורקי בפילי, במה שעזר לו מעט יותר בתהליך ההסתגלות. הוא שחקן עם פוטנציאל גדול וגם זוכה להערכה גדולה מהקהל של פילי ולדקות משחק לא מעטות עם החמישיה השניה של הקבוצה (14 דקות בהן הוא רושם כמעט 6 נקודות ו-2.3 ריבאונדים). הוא טורח לציין שהוא מאוד אוהב את עומרי כספי ומבואס מהסיטואציה שאליה הגיע בממפיס.

אחרי שהאולם מתרוקן, החושך יורד ואיתו גם צונחות הטמפרטורות. אוהדים רבים נוהרים לרחוב סאות' האגדי כדי לבלוס פילי צ'יז סטייק בג'ים. התור שם מטורף ומזכיר לי קצת את הויטרינה באבן גבירול. מי שאין לו כוח לעמוד בתור הזה מדלג לפיצה של לורנזו, ששם תקבלו משולש בגודל של מגש שלם בארץ ובמחיר שווה לכל כיס של 4 דולר בלבד. הביקור האחרון שלי במקום הזה היה כשחבר למד באוניברסיטת טמפל בשנות ה-90. מדהים ששני המקומות עדיין קיימים ומפוצצים ברמה יומיומית.

כולי תקווה שהביקור הבא יהיה עוד בפלייאוף הנוכחי, אם פילדלפיה תצליח לעשות את מה שלא צלחה בו מאז הוביל אותה אייברסון ב-2001: להגיע לגמר ה-NBA. בכל זאת, סבלנו מספיק שנים.