פליפה דה לה ריבה, מאמנה של דפורטיבו מרלו מהליגה השלישית בארגנטינה, יצא לחפש שוער זול. השנה הייתה 2008, והמאמן רצה להחתים את פרננדו אוטארולה מקבוצת פרו קאריל. "לא היה לנו שוער ולא היה לנו כסף", סיפר לימים. "הגעתי לשם בשביל אוטארולה, וכולם דיברו בכלל בשבחו של השוער השלישי, פרנקו ארמאני. הסברתי לו שאין לנו איך לשלם, אבל הוא רק רצה לשחק. הוא הצטיין אצלנו ואמרתי לו: 'לא תמצא בכל ארגנטינה שלושה שוערים טובים ממך, אבל הבעיה היא שאתה משחק כרגע בדפורטיבו מרלו. אתה עוד תהיה שוער הנבחרת'. הוא צחק".
10 שנים אחרי: הנבואה של דה לה ריבה התגשמה.
בגיל 31, עם רזומה של 14 משחקים בלבד בליגה הבכירה בארגנטינה ועדיין בהמתנה להופעה הראשונה במדי הנבחרת (כנראה כאן בישראל), פרנקו ארמאני הגיח כמעט משום מקום למאבק על עמדת השוער הראשון של האלביסלסטה למונדיאל 2018. השוער שהפך לאליל בקולומביה ונחשב עד לא מזמן לאלמוני בארגנטינה, זוכה בחודשים האחרונים לבאזז תקשורתי שמוציא קולגות משלוותם ונותן תקווה לאוהדים המאמינים בגורל או בכוח עליון.
הרי ב-1978 היה זה אובלדו פיליול שתפס ברגע האחרון את העמדה בין הקורות וזכה יחד עם ארגנטינה במונדיאל. ב-1986, אותו פיליול נפצע ונרי פומפידו הפך לשוער הראשון בהנפה השנייה עם דייגו מראדונה. שניהם היו שוערי ריבר פלייט. בדיוק כמו ארמאני שעשוי לזכות מן ההפקר לאור פציעתו/ניפויו של סרחיו רומרו. האם האדם המאמין הזה, שמשוכנע כי התערבות שמימית ניתבה את הקריירה שלו, יהיה השלישי?
ארמאני נכנס לשער בלית ברירה. אחיו הגדול לאנדרו שיחק כחלוץ בקבוצות הילדים של קסילדה, עיירה בפרובינציית סנטה פה, ופרנקו היה עומד בפתח החנייה ומנסה לעצור את הכדורים שלו. הוא לקח את התפקיד ברצינות ואפילו דרש וקיבל מההורים חולצה ירוקה כמו של "אל פאטו" פיליול. האח לאנדרו התקדם ובגיל 16 הוקפץ לקבוצת הבוגרים על ידי המאמן המקומי, שדאג לו גם מחוץ למגרש והלך לשכנע את האמא שתגרום לו לוותר על האופנוע. למאמן קראו חורחה סמפאולי.
בזמן שלאנדרו התקדם, היה מלך שערי הליגה השנייה ואפילו העביר עונה אחת בניואל'ס אולד בויס, פרנקו לא מצא את עצמו. הוא השתייך לאקדמיה של אסטודיאנטס, הבין שאין לו סיכוי בבוגרים ויצא להשאלה בפרו קאריל. גם שם היה בסך הכול השוער השלישי ורשם הופעה אחת שהסתיימה עם ארבעה כדורים ברשת, עד שבא דה לה ריבה ולקח אותו לדפורטיבו מרלו. ארמאני קיבל הזדמנות להיות שוער ראשון וסייע למרלו להעפיל לליגה השנייה. ואז, כמו שהגיע לקבוצה הזו בצורה מקרית, עזב אותה באופן מקרי לא פחות.
אתלטיקו נסיונל ערכה את מסע ההכנה שלה ב-2010 בארגנטינה, ואחד ממשחקי האימון שלה היה מול דפורטיבו מרלו. אלא ששני השוערים של הקבוצה הקולומביאנית היו פצועים ולא היה מי שיעמוד בין הקורות, אז מרלו "השאילה" את ארמאני למשחק אחד. השוער הרשים, נסיונל התלהבה ואחרי כמה חודשים אותה "השאלה לרגע" הפכה לחיבור קבוע. ארמאני קיבל חוזה וכך נולדה אגדה.
את הצלחת המהלך הזה איש לא יכול היה לחזות. השוער הארגנטינאי הגיע לקולומביה כאלמוני לחלוטין. אף אחד לא ידע במי מדובר ובטח לא האמין שתוך שבע שנים יהפוך הבחור הזה לכדורגלן הכי מעוטר בהיסטוריה של נסיונל. "בוא נגיד שהגעתי לשם על תקן תייר", הודה ארמאני בראיון בשנה שעברה. "הייתי מבקר בכל מני אתרים ביום ובוכה בלילה. לא ידעתי מתי, אם בכלל, אזכה לשחק". אחרי שני משחקי ליגה בשנה הראשונה, הופעות בגביע בשנה השנייה ושלושה משחקי ליגה בשנה השלישית, ארמאני התייאש. בזמן חופשת מולדת, אמר למשפחתו בקסילדה: "למדיין אני לא חוזר", אבל הם שכנעו אותו לא להרים ידיים.
ארמאני היווה אז גיבוי לבן ארצו גסטון פסוטי וביולי 2012 קיבל הצעה לשוב לדפורטיבו מרלו, הקבוצה היחידה בה שימש כשוער ראשון. הוא ניגש לחואן קרלוס אוסוריו וביקש שחרור, אך מי שמאמן כיום את נבחרת מקסיקו הפציר בו לחכות למשחק הסופרליגה נגד ג'וניור בראנקייה. שם, הגורל שוב הכה. פסוטי נפצע ונאלץ לצאת כבר בדקה ה-11, כשארמאני נכנס במקומו ומסייע להשגת הניצחון כשהוא משחק עם קרע ברצועות ונאנק מכאבים. המשחק הזה השבית אותו לכמה חודשים, אך זיכה אותו באהבת הקהל ושינה את מסלול הקריירה שלו.
במקום לחזור לשחק בליגה השנייה בארגנטינה, ארמאני נאלץ להישאר לשיקום בקולומביה. הוא היה מיואש, מתוסכל ועייף מטיפולים וחיזוקים, ויחד עם בת זוגו מצא מזור בכנסייה. "הבנתי אז שלכל דבר יש סיבה", סיפר השוער בראיון ל"אל גרפיקו" ב-2017. "אלוהים נתן לי את הפציעה הזו כדי להגיד לי: 'אל תעזוב את נסיונל, דברים טובים עוד יגיעו'. בזמנו חשבתי שזה הגורל, היום אני אומר שזה אלוהים. הוא נתן לי הכול. הוא החליט שקולומביה תהיה המדינה בה אעשה את זה ולא ארגנטינה. הוא מצא עבורי את המועדון המושלם. הכומר אמר לי אז: 'האל ירים אותך, מעכשיו ההצלחה תגיע'".
עם החזרה מהפציעה, ארמאני החל לקבל יותר ויותר דקות. הוא שותף לראשונה במפעל יבשתי עם שמונה משחקים בסודאמריקנה ב-2013, זכה בשלוש אליפויות רצופות וב-2014 כבר השתלט על עמדת השוער הראשון של נסיונל זוללת התארים. הארגנטינאי הגבוה (1.90 מטר) קבע שיא קולומביאני של 1,046 דקות ללא ספיגה, נבחר לשוער המצטיין בליגה וב-2016 הוביל את קבוצתו לזכייה בדאבל ולגולת הכותרת: הנפת גביע ליברטדורס. בדרך לשם, סיפק הצגות נדירות ובתוכן הצלה משולשת בלתי נשכחת ברבע הגמר מול רוסאריו סנטרל, שלמעשה "הציגה" אותו בפני הכדורגל הארגנטינאי.
פתאום קבוצות מהמולדת החלו להביע עניין בשוער, ובראשן הייתה ריבר פלייט של מרסלו גז'ארדו, אבל ארמאני הפתיע וסירב להצעה המפתה: "יש לי כאן חיים, אני חלק מפרויקט. הכול הולך טוב בקולומביה, אפילו אוהדי היריבות מברכים אותי ברחוב. להגיע עכשיו לריבר כשוער שני... המצב יכול להסתבך עבורי". הוא נשאר בנסיונל, קבע שיא מועדון של זכייה ב-13 תארים והחל בהליך של קבלת אזרחות בקולומביה, כשחוסה פקרמן שקל להזמינו לנבחרת. אלא שאז נפתח חלון הזדמנויות בארגנטינה.
האלביסלסטה עלו בקושי למונדיאל, כשעל הקווים נמצא יליד קסילדה, לא אחר מסמפאולי. עמדת השוער השלישי בנבחרת הייתה על הפרק וארמאני הבין שכדי להיות בתמונה, הוא צריך להראות את עצמו בבית. זה הסיכוי היחיד להגשים את החלום. ריבר פלייט שוב הייתה הראשונה שקפצה על ההזדמנות ואחרי משא ומתן ממושך רכשה אותו מנסיונל ב-3.8 מיליון דולר. ארמאני מצא עצמו בגיל 31 לראשונה בליגה הבכירה בארצו, אבל זה קרה רק אחרי אירוע פרידה רווי אמוציות, אליו הגיעו יותר מ-30 אלף אוהדי נסיונל ורבים מגיבורי העבר של המועדון.
בין המשתתפים היה גם מאמן השוערים האחרון של ארמאני בנסיונל, רנה היגיטה האגדי, שנפרד מהארגנטינאי בדמעות וכתב: "מצער אותי שאני מושווה אליו, כי הלוואי שהיה לי חצי ממוסר העבודה והמקצוענות שלו". לאחר שחברו חתם בריבר, היגיטה הוסיף: "ריבר מקבלת את השוער הכי טוב באמריקה הלטינית. אם יקבל אזרחות, מקומו בנבחרת קולומביה. אם לא, אני מתפלל שסמפאולי יזמן אותו".
סמפאולי אכן זימן. הסיכוי לכך נראה קלוש בינואר והמצב לא השתנה כאשר ארמאני לא היה בין שלושת השוערים בסגל למשחקי הידידות מול איטליה וספרד בסוף מרץ. "לא קיבלתי אפילו קריצה מכיוון ארגנטינה", אמר השוער, ואופציית קולומביה שוב עלתה, אבל ב-9 באפריל הוא סיפק תצוגת תכלית ב-0:2 על ראסינג קלוב, לעיני המאמן הלאומי שישב ביציע והתלהב מהביצועים של השוער עליו קיבל המלצות מעוזרו לשעבר וחברו הטוב, חואן מנואל ליו. ארבעה ימים לאחר מכן, סמפאולי כבר הזמין את ארמאני לשיחה. הוא החמיא למשחק הרגל שלו, נתן דגשים לשיפור והבהיר לו: אתה בין ארבעת השוערים בסגל המורחב.
מאז אותה שיחה, ארמאני היה בלתי ניתן להכנעה. הוא לא ספג בשישה משחקי ליגה וקבע בעזרתם שיא מועדון של 10 ספיגות בלבד ב-18 משחקיו הראשונים בריבר, הפך ליקיר האוהדים וגרם לתקשורת לעסוק בו ללא הפסקה. עונת פריצה בגיל 31? ארמאני איז טרנדינג. בין היתר, הגיעו בארגנטינה למאמן הראשון שלו, אוסקר טורס, שלא היה מופתע: "ראיתי אז את מה שאני רואה עכשיו - צריך מכונת ירייה כדי להכניע אותו". דה לה ריבה הוסיף: "אני לא מבין איך מאמנים אחרים לא שמו לב אליו, לא מבין למה לקח להם כל כך הרבה זמן".
גם שוערי העבר פומפידו ופיליול הביעו תמיכה במי שיכול ללכת בדרכם ולהיות שוער ריבר השלישי שזוכה עם ארגנטינה במונדיאל, אבל לא כולם הצטרפו לפסטיבל ארמאני. פאבלו מיגליורה, שוער בוקה ג'וניורס וסן לורנסו לשעבר, תקף לאחר הזימון: "ארמאני בסגל רק כי עיתונאים דחפו אותו. מה הוא עשה כדי להיות ראוי להיות בנבחרת? העיתונאים שמו אותו במונדיאל, הם הריצו אותו בטירוף". גם מרקוס דיאס מהורקאן, אחד השוערים היציבים בליגה בשנים האחרונות ומי שבעיני עצמו היה מועמד לסגל, הצטרף למחאה: "הוא שוער טוב, אין על כך מחלוקת, אבל החשיבות שנותנים לו אחרי זמן כה קצר היא מוגזמת".
והנה, מי שלא רצה את ארמאני כשוער שלישי, עשוי לקבל אותו כשוער ראשון במונדיאל. ניצב ליד ליאונל מסי בעת נגינת ההמנון הארגנטינאי במשחק הפתיחה מול איסלנד. הכי רחוק מאלמוניות.
