יש מיתוס כזה בפוטבול שדצמבר הוא החודש שבו מוכיחות קבוצות בדיוק מאיזה חומר הן עשויות. אז כמובן שיש בזה הרבה, מהסיבה הפשוטה שאם אתה מפשל בדצמבר כבר אין אפשרות לתקן. אבל ההיסטוריה מראה שכדי לקחת אליפות לא מספיק להתעורר בדצמבר. הקבוצות הטובות באמת הן אלה שסוחבות גם בחודשי האמצע האפורים.
אז ערב המחזור ה-13. כשהפטריוטס כבר עשו את המוטל עליהם וניצחו את דטרויט כדי להישאר מאד בחיים במירוץ לפלייאוף, אפשר כבר להסתכן ולתת כמה אבחנות:
1. אלא אלא אם כן הם ידפקו שילוב מדהים של מטמורפוזה וגיבוש, הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס שוב יראו את הסופרבול מהסלון בבית. פשוט אין להם את העקביות המנטלית ואין להם את חוש ההרג הדרוש.
2. אני אישית דוחה בתוקף את העליהום שנורא אופנתי פתאום לעשות על קורט וורנר, שלטענת רבים לאחרונה מעולם לא היה כזה תותח וזה הכל השיטה והתופסים ומרשל-מרשל-מרשל שהפכו אותו פעמיים בשלוש השנים האחרונות ל-MVP של הליגה. כמובן שזה עוזר (לאללה עוזר), אבל וורנר בשיאו היה קווטרבק מדויק להדהים, חד מאד, עם ביצים כמו כדורי סל משיש.
אבל למרות כל זה גם אני אומר שההתעקשות שלו לחזור מהר ככל האפשר - וההתעקשות של המאמן שלו מייק מארץ להחזיר אותו כל-כך מהר, כשהמחליף מתפקד כל-כך טוב, היו שגיאה קשה.
עכשיו מתברר שהאצבע שוב מציקה לו, ואת המשחק שבו חזר הוא הפסיד בצורה אכזרית, עם הפלת כדור בשנייה האחרונה (ומי יודע אם זה לא בגלל שהוא לא מסוגל להחזיק את הפוטבול בבטחה ביד אחת כמו פעם).
בקיצור: וורנר צריך לחזור לספסל, לתת ליד להבריא לגמרי. לא לגמרי של "מרגיש צביטה כשמרים את הכוס אבל מת כבר לחזור למגרש" אלא באמת לגמרי. שנה הבאה אם זה מה שזה ייקח. מדע רפואת הספורט עשה צעדים כל-כך מדהימים בזמן האחרון, שכבר לא נראה לנו מוזר מדי שאנשים חוזרים באותה עונה מפציעות שפעם גמרו קריירות. כל זה טוב ויפה, אבל הגוף עדיין צריך זמן להחלים. תן לגוף שלך (וגם לראש) יותר זמן, קורט.
3. אחרי שחודש אוקטובר הוציא אותי ואת ידידי דני לרדו גדולים (הריידרס נראו זקנים, הפטריוטס נתקלו בקיר, כמו שחזינו בפרוייקט פתיחת העונה) שתי הקבוצות שוב נראות חזקות, רבות תושיה ובהחלט ראויות לפלייאוף.
אז האם אנחנו נסוגים מההימור של תחילת העונה, שקבע שהשתיים לא מגיעו לטורניר האלימינציה של הסופרבול? לא. לא אמרנו שהן תהיינה סמרטוט, ותמיד יש קבוצות שלא נכנסות לפלייאוף, אבל נראות טובות לא פחות מאחת או שתיים שכן חמקו פנימה. אני עדיין חושב שאוקלנד וניו אינגלנד תהיינה כאלה.
4. עמיתי וידידי שי גולדן מבקש שתרשמו לפניכם: אינדיאנפוליס קולטס בסופרבול. אני לא ממש שותף לדעתו, שכן הגנת הקולטס אמנם השתפרה אבל לא מספיק, אבל הוא מתעקש. אז תרשמו, שתדעו למי לתת כבוד אם זה יקרה (או על מי להסתלבט אם לא)
5. כל מי שמשתתף בפורום "ספורט אמריקאי" של וואלה! יודע שאני אוהד את הניו יורק ג'טס, ולכן כל מה שאומר בנוגע אליהם חשוד מראש, אבל אם הם יעשו את הלא ייאמן ויגיעו לפלייאוף, זה יהיה אחד הסיפורים המרשימים של השנים האחרונות. אם זה יקרה, זה יהיה לא מעט בזכות הקווטרבק צ'אד פנינגטון, שנה שלישית בליגה. בשנתיים האחרונות היה צ'אד, שנבחר בסיבוב הראשון של הדראפט, פרוייקט שחימם את הספסל, ולא רבים הימרו שייצא ממנו תוצרת אי-פעם. הכישורים תמיד היו שם, אבל בצורה זו או אחרת היתה תמיד שורה תחתונה זהה: "הוא צריך לחשוב פחות ופשוט לשחק".
עכשיו מתברר שההקפדה של פנינגטון חכמה מכל המומחים. האיש, שהחליף את ויני טסטוורדה שגמר את הסוס אחרי שהג'טס פתחו 4:1, נמצא בדרך לשבירת שיא הדיוק במסירה לעונה. לקח לו זמן, אבל נראה שהבשיל פה משהו טוב (איפה המלח-מים שלי?).
בלי תירוצים
בדרך כלל, כשיש קבוצה דומיננטית לאורך שנים בליגה כלשהי, זה מתחיל בשלב די מוקדם לשעמם את כוווולם - חוץ מהקבוצה שטוחנת לכולם את החיים. שושלות באות אל קצן לרוב בגלל שהחלקים מתפזרים או נגמרים, לא מפני שנמאס להן לשלוט.
אחרי שלוש אליפויות רצופות, ודומיננטיות מייבשת לא פחות מכל מה שהסתמן במהלך שתי שושלות הבולס, מתפתחת באימפריה לבית שאקובי תופעה מעניינת: חצי אחד מהפירמה הולך לבעוט בדלי בכוונה תחילה, כתוצאה משעמום.
כבר בתחילת העונה פירט כתב הכדורסל הבכיר צ'ארלי רוזן, בעמוד 2 של ESPN, איך נמאס לקובי מהמשולש - שיטה שאפילו מייקל כינה פעם "התקפה של אנשים לבנים" - והחליט שהוא רוצה פעם אחת לנצח רק בזכות זה שהוא הכי תותח בשכונה. הוא לא רוצה את הזן, את "לתת למשחק לבוא אליו", את השיטה שמוחקת את האגו ומצמצמת את האפשרויות עד שהנכונה היא גם הברורה - הוא רוצה לתת בראש, לרחף מעל כולם, לזרוק להם את הסלע על הקלוואסה ואז לחטוף אותו ולעשות את זה שוב. מאז זה רק החמיר, כי הוא גם התחיל לרדת על הפועלים השחורים שלו, כאילו הם לא עובדים מספיק קשה. השילוב הזה הוא קטלני.
בתחילת העונה התכוונתי לכתוב טור שכותרתו "לך על זה, קובי", שבו "אמריץ" את קובי לפרק את מכונת הלייקרס עם האגו טריפ שלו פשוט כדי שיהיה מעניין. אבל מאז החל להסתמן מצב מעניין עוד יותר בשאר הליגה. דאלאס לא תישאר בלתי מנוצחת (והנה זה קרה). יודעים מה? היא גם לא תדגדג את שיא הניצחונות לעונה (72, של אלוהים והחבר'ה).
אבל כמו שהיא נראית, עם העומק, הזרימה, והבאזז - אולי היה עדיף לראות בגמר המערב את דאלאס בכושר שיא נגד המשולש המתפקד - רק כדי שלא יגידו, במקרה שדאלאס או מישהו אכן ידיח את הלייקרס השנה, שזה רק בגלל שקובי הפסיק להקשיב לפיל. אם שלטון העריצות הזה הולך להישבר, עדיף שזה לא יהיה הפסד עם הערת שוליים אלא משהו חד משמעי, בלי תירוצים.