וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רק כשניסן שור כותב על הוריו ב"הישראלי הנצחי", רוח חיים מופחת בספר

7.5.2017 / 0:01

ההתמכרות של ניסן שור למילים הופכת את "הישראלי הנצחי" לאוסף של משפטים, לא לסיפור רציף. מה שטוב לטור של 700 מילה לא סוחב במקרה הזה לאורך ספר שלם. קצת כמו לתת ליוסאין בולט לרוץ מרתון

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
שור/מערכת וואלה!, צילום מסך

אחת הסוגיות הפחות מדוברות בספרות העברית היא זו של צאצאים שנולדו בארץ זמן קצר לפני או לאחר עליית הוריהם. צבר הוא צבר ועולה הוא עולה, אפילו אם הגיע לפה בגיל 3, אך מהו ילד שנולד בארץ או הגיע אליה בגיל כמה חודשים, בטרם ידע אפילו לדבר? הרי הוא גדל בסביבה ישראלית לכל דבר, ובכל זאת בבית הוריו מגדלים אותו לפי הערכים והשפה "הישנים".

זו הייתה ילדותו של העיתונאי ניסן שור. הוא נולד כאן ובסך הכול רצה להיות אחד משלנו, רק שלא ממש נתנו לו. ההורים כינו אותו "מרוקאי מסריח" בשל הבוז להתערות שלו עם התרבות המזרחית, הילדים האחרים טענו שהוא "רוסי מסריח" מאחר שהיה בן לעולים חדשים. השיבוש התודעתי הזה הביא אותו ברבות הימים לכתוב את "הישראלי הנצחי" ולהוציא בעקבותיו גם סרטון פייסבוק פרובוקטיבי, בו הוא טוען כי אף אחד לא רוצה לחיות בארץ. רומן הבכורה שלו עוסק בשאלת הזהות של ילד שגדל בסביבה לא ממש תומכת ורואה כיצד לא רק הוא, אלא גם הסובבים אותו ממשיכים לתעות ולתהות בשאלה הקיומית "מי אני".

הרפרנס של שם הספר ברור. היהודי הנצחי, אותה ישות מסתורית של יהודי נודד שהייתה במשך מאות שנים לאחד מסמלי האנטישמיות, הצמיחה לאחר קום המדינה תת ז'אנר חדש, של ישראלים שמחפשים את מקומם. התופעה הגיעה לשיא בשנות ה-70, עם העלייה הגדולה מברית המועצות. משפחות העולים חויבו לשנות סגנון, שפה, דרך חיים ולעתים קרובות גם מקצוע. לא כולם צלחו את השינוי הזה. "המקום אבוד. המקום איננו. קיומו כולל את אי קיומו", מספר שור כיצד ראו הוריו של הגיבור/שלו את מדינת ישראל, "ואני הבטתי בהם מהצד. בן כלאיים שמוט זנב. אוטוטו מזרחי כללי, שלא לומר מרוקאי מסריח. בקושי ישראלי מטומטם. בטח שלא רוסי ולא אוקראיני ולא סובייטי כמו שהם היו רוצים שאהיה, ואפילו לא חצי ולא רבע".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
כריכת הספר/מערכת וואלה!, צילום מסך
בטקסטים שלו ניכר לאורך השנים ניצוץ של גאונות, אבל הספר הזה מייצג את אותן הבעיות שמהן סובלים סופרים רבים מסוגו ברומן הראשון שלהם: חוסר יכולת לרוץ למרחקים ארוכים

שור כותב מחונן. בטקסטים שלו ניכר לאורך השנים ניצוץ של גאונות, אבל הספר הזה מייצג את אותן הבעיות שמהן סובלים סופרים רבים מסוגו ברומן הראשון שלהם: חוסר יכולת לרוץ למרחקים ארוכים. ההתמכרות שלו למילים הופכת את "הישראלי הנצחי" לאוסף של משפטים, לא לסיפור רציף. מה שטוב לטור של 700 מילה לא סוחב במקרה הזה לאורך ספר שלם. קצת כמו לתת ליוסאין בולט לרוץ מרתון, זה עובד במטרים הראשונים, אבל לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך.

ב-35 העמודים הראשונים הרומן סוחב, ולו מהסיבה ששור ממוקד מאוד. הריאליזם היחסי שהוא מצייר משתלב היטב דווקא עם ההומור הקיצוני והפרוע לעתים שלו. הצרה היא שלאחר מכן הוא גולש לעולמות אחרים שאינם מיטיבים עם הספר. המספר מציג את שלושת חבריו, איגי ידין, רפי איתן ודני שומרון, כצעירים שאיבדו את דרכם והחליטו לרדת מהארץ. השלושה קרויים על שמות רמטכ"לים צברים, אבל הסימבוליות, שביקש שור לייצר בכך שריסק את דמותם של גנרלים שמסרו את כל חייהם למולדת, נראית נפוחה מעט. היא שולחת את הרומן לכיוונים שונים, קוסמיים יותר, ומבטלת כמעט לחלוטין את הפתיחה האישית המבריקה.

קו עלילה נוסף ששור משבץ הוא התמודדותו של הגיבור עם התעשייה שבה בחר לעסוק, תחום התסריטאות והמוזיקה. הוא חוזר לרמה האישית, אבל מעבר לכך שהנראטיב בחלק הזה של הסיפור חלש ולא ברור וניכר שהפעם חלקים רבים בו לא אותנטיים, שור סובל מתסמונת הניים-דרופינג. הוא זורק עשרות שמות של להקות, שירים ואלבומים לאוויר, ממש פולט לחלל האוויר את הידע העצום שצבר בתחום. פחות כיף לקרוא רומן שבו היוצר אומר לך "תראה כמה אני מכיר, תראה כמה אני יודע". מעשרות מאמרים וספר אחד, "לרקוד עם דמעות בעיניים", שהפך גם לסדרת דוקו, אנחנו כבר יודעים (ולא בציניות) שהוא מומחה, לא צריך לצעוק את זה.

דרך שלושת המסלולים הללו נוצר ברומן השילוב הטבעי שיש בחייו של כל אדם ממוצע בשנות ה-30 לחייו: משפחה, חברים, עבודה. בכל פעם ששור חוזר לעסוק ביחסיו עם הוריו, הוא מפיח ברומן רוח חיים, הכנות ניכרת בכתיבתו. זו הסביבה שבה, לטעמי, היה צריך להתנהל כל הספר, מאחר שהיא האותנטית ביותר, ובה המחבר לא מנסה לקחת אחריות על השבר של כל החברה הישראלית.

ב-2012 תורגם לעברית "העולם החופשי" של דיוויד בזמוזגיס, ספר שעוסק ביהודי ברית המועצות שניצלו את אפשרות הבריחה שלהם ממסך הברזל כדי להגר לארצות הברית. הרומן של בזמוזגיס הפוך מזה של שור, הוא מתאר מהגרים יהודים-רוסים עם דעה מאוד מוצקה, כאלה שניצלו את אפשרויות היציאה ממסך הברזל כדי להשתקע בארצות הברית ולא חשבו אפילו לרגע להגיע לכאן, אבל הבסיס של שניהם דומה. חוש ההומור ויכולת הביטוי של שור סיפקו לו, לטעמי, נקודת פתיחה טובה יותר, מה שרק מגביר את תחושת ההחמצה.

"הישראלי הנצחי" / ניסן שור. כתר, 279 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully