אהבתו הגדולה של ולדימיר נבוקוב לא הייתה לספרים, אלא לפרפרים. הוא ערך מחקרים, גילה זנים חדשים ופרסם מאמרים בנושא. בהיותו, תודעתית, קודם כל איש רוח, ההתייחסות הציבורית לעיסוק הזה שלו הייתה כאל סוג של תחביב (אף שהיה אוצר פרפרים בהרווארד במשך שש שנים). אבל הוא היה רציני, מאוד רציני, וידע שהעיסוק בפרפרים, כמו כל אובססיה, יכול להביא אדם אל סף הטירוף. ב"פילגראם", אחד מ-13 הסיפורים שכתב בקובץ "תריסר רוסי", בעל חנות גרמני עם שיגעון לתחום מחליט לעזוב את העסק ואת משפחתו ולצאת למסע ציד פרפרים.
"תריסר רוסי" הוא אוסף סיפורים שכתב נבוקוב בשפת האם שלו, ואין זה טריוויאלי כלל, שכן שפתו הספרותית הבכירה של בן המשפחה האריסטוקרטית הייתה דווקא אנגלית. כמהגר בברלין ובפריס במשך כמעט שני עשורים, נבוקוב חש הזדהות עם האוכלוסייה הרוסית בערים אלו - עם קשייהם, עם העוני ועם הרצון להתנתק מהמורשת הקומוניסטית שהדביקו להם (אף שרבים מהם היו רוסים "לבנים", לא פוליטיים ולא "אדומים" בולשביקים). כמו כל מהגר אז וגם בימינו, הם לא הצליחו להיטמע בתרבות המקומית.
איך הופכים את כל זה להצגה? זו הייתה משימה שלקחו על עצמן שיר גולדברג ושחר פנקס, שיצרו עבור תיאטרון באר שבע את "בימינו לא יוצאים לדו קרב", מחזה שנשען על שלושה מסיפורי "תריסר רוסי". מאסופה זו טוותה פנקס פסיפס יפהפה, שמקשר בין הדמויות בשכונה הענייה. מקום ההתרחשות צדדי וטחוב, שכונה שבה "הבתים והחנויות לא דומים לבתים והחנויות שברחובות הראשיים. אצלנו בברלין, כמו בכבישים צדדיים, השוליים צרים".
מי ומה על הבמה? פילגראם (דוד קיגלר) עוזב את חנותו ואת רעייתו אליאונורה (אדוה עדני) ובנו קארל (ים אבני) כדי לצוד פרפרים. גוסטב (אלירן הרוש), פושע קטן, אלים ומחרחר מדון, סוחט את שכניו ומתעלל בארוסתו המורה אנה (זוהר מידן). אנטון פטרוביץ' (מולי שולמן) מגלה שרעייתו אילקה (מיכל וינברג) מצמיחה לו קרניים עם מכרו הבורגני ברג (זהר שטראוס). רומאנטובסקי (רון ביטרמן) הוא אסיר משוחרר שנאלץ לגדל בדוחק את אחיו המוגבל טומאק (עלאא דקה). הקשר בין כל הדמויות והסיפורים שמאחוריהן נחשף ככל שמתקדמת ההצגה, אז אנחנו לומדים שכמו בכל שכונת מהגרים צפופה, הכביסה המלוכלכת אף פעם לא נשארת נחלתו של היחיד. כולם מתבוססים באותה ביצה.
קשה לחשוב על דבר מפחיד יותר עבור צופה בתיאטרון רפרטוארי מבמה ריקה מתפאורה. התחושה הראשונה שעולה בראש היא של פרינג' דל תקציב במיוחד. כשהשחקנים עולים, הבמה עירומה לחלוטין. אחר כך הם מביאים כיסאות, הרבה כיסאות, והמוח עובר למצב של "אוי לא, וואט דה פאק". משחק כיסאות הוא עניין שנשמע מייגע מאוד לשעה וארבעים דקות. למען האמת, כך זה נמשך עוד מספר דקות, עד תמונת האקשן הראשונה. שם אתה כבר מבין שיהיה בסדר.
שימוש בכיסאות למשך מחזה שלם הוא ההימור הכי מסוכן של גולדברג כבמאית, אבל בזכות התפאורן אדם קלר ואריאל וולף, האחראי לתנועה ולהעמדת השחקנים, הוא צולח בגדול. בשלב מסוים, מאוד מוקדם בהצגה, הכיסאות כבר לא חלק מהתפאורה הם התפאורה כולה, והם לחלוטין בלתי
מורגשים ככיסאות. פשוט מופת של בימוי וכוריאוגרפיה.
בין השחקנים, מולי שולמן מבצע מצוין את דמותו של אנטון פטרוביץ'. נבוקוב מעולם לא הסתפק בשרטוט הגיבור כאנדרדוג, הוא השתדל למעוך אותו עד דק. שולמן, בדמות היסטרית, פחדנית ונלעגת במיוחד, הוא ליהוק מושלם ללוזר המתוסבך, המיוזע והמבולבל. הצעתו האנכרוניסטית (אנחנו כבר בשנות ה-20 של המאה העשרים, כן?) להזמין לדו-קרב את מכרו ברג, מאהבה של רעייתו, הובילה לתגובה מגמדת של חברו רומאנטובסקי: "בימינו לא יוצאים לדו-קרב". רוצה לומר: אתה רציני? זה מה שאתה מציע? דו קרב היה מוטיב בולט בספרות הרוסית של המאה ה-19 (צ'כוב כתב על כך, פושקין מת בדרך זו לאחר שהזמין את יריבו, התחרט והזמינו שוב). פטרוביץ', האלטר-אגו של מחברו, יוצא נלעג מעצם ההצעה, והרי הלקאה עצמית כזו היא שיאם של הציניות וההומור הנבוקובי השחור.
לא על שולמן לבדו, כמובן, קמה ההצגה. תפקידו של דוד קיגלר קטן, אבל גם כמעט ללא מלים נוכחותו מצליחה לרגש. מיכל וינברג מפליאה בקולה בשירה, אלירן הרוש עושה עבודה מצוינת כגוסטב הנכלולי, רון ביטרמן, זהר שטראוס, עלאא דקה וזוהר מירן משלימים את האנסמבל המצוין וים אבני, בן 10 בסך הכול, שובה את לב הקהל וגם מבצע תפקיד לא פשוט כלל לילד בגילו. ומעל כולם, זה המחזה של אדוה עדני כאליאונורה. התפקיד שלה נבלע בפתיחה ויש לה גם מספר שורות דקלום סיטואציות, טכניקה שאני אישית מתעב, אבל כמו הכיסאות כשזה עובד, זה עובד. אט-אט בונה עדני את התפקיד שלה, כמו פרפר שבוקע מהגולם. היא מגיעה למספר שיאים קטנים ואז, בסוף, מסכמת בתצוגה מטלטלת, תרתי משמע, ומרחפת על הבמה.
"בימינו לא יוצאים לדו קרב" אינה ההצגה הטובה ביותר שראיתי בתיאטרון באר שבע השנה, ועדיין היא מצוינת, עוד הוכחה למעמדו כאחד התיאטראות הטובים בארץ, אם לא הטוב שבהם. התעוזה של גולדברג ופנקס, שתיים שהולכות יחד כברת דרך ארוכה ולא מתכוונות להיפרד בזמן הקרוב, השתלמה בגדול. הפרפר הזה יצא הרבה יותר מנחמד.