וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אלכס שטילוב: "להיות בגמר בריו לא מעניין. רק מדליה"

8.7.2016 / 18:00

ההערצה לאח הכדורגלן, המשבר כשהחל לגבוה, האכזבה בלונדון 2012, התכנון לריו 2016. אלכס שטילוב מתארח במדור של טוכמן ובוחר ומתאר את הנקודות המשמעותיות בחייו בדרך לאולימפיאדה הקרובה, בצורה פתוחה מהרגיל

אלכס שטילוב מתעמל מכשירים. הוועד האולימפי בישראל,
ההתחלה קשה. שטילוב/הוועד האולימפי בישראל

תחנה ראשונה - בית ספורטיבי בטשקנט

"עד 2006 זה היה סוג של תחביב עבורם, אבל אחרי ההעפלה לגמר, היחס אליי השתנה. גרף העלייה שלי היה מאוד ברור לאחר מכן. ההישג הבא היה ב-2007 כשהצלחתי להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה"

לא מעט אנשים מתחום הכדורגל מכירים את אחי סלבה שטילוב. הוא גדול ממני בשלוש שנים והוא היה שחקן כדורגל בצעירותו באוזבקיסטן, אבל בארץ הקריירה לא התפתחה. סלבה עוזר מאמן בנוער של מכבי הרצליה ומאמן ילדים במועדון, אבל כשהיינו קטנים בטשקנט, אני רציתי להיות מתעמל כמוהו. כן, לפני שהוא פנה לכדורגל סלבה היה מתעמל בכלל לא רע. כשהוא היה בן 7 ואני רק בן 4, ביקשתי מההורים לעלות כבר על המזרן באולם ההתעמלות בו הוא התאמן. כל מה שרציתי היה להיות כמו אחי הגדול. סלבה פרש מהתעמלות כבר בגיל 12 ועבר לכדורגל, אבל אני נשארתי. בבית היו יסודות חזקים מאוד לספורט. אימא שלי הייתה בעצמה אקרובטית בצעירותה וגם היום היא מאמנת אקרובטיקה. אבא שלי גם עסק בספורט. הוא היה רוכב סוסים אולימפי שעסק בקפיצות. הוא היה אפילו מדליסט באליפויות בברית המועצות. לאולימפיאדה לא יצא לו לצאת כי התחרות על ייצוג ברית המועצות הייתה מאוד קשה.

אלכס שטילוב. GettyImages
"מהפעם הראשונה הייתי מצליח לעשות כל מה שהמאמנים ניסו להסביר". שטילוב/GettyImages

תחנה שנייה - אולם ההתעמלות קורא לי

אני מאמין בעבודה קשה, אבל אני מאמין גם בכישרון ובגנטיקה. בכל מקרה המוטו בחיים שלי, בטח עבור ילדים קטנים, הוא שצריך ללכת לעשות מה שאתה אוהב כמו שילדים הולכים ללונה פארק או שהם מחכים ללכת לבריכה או לסרט. כבר בהתחלה היה אפשר לזהות שיש בי משהו מיוחד. הייתי בין הטובים בקבוצת הילדים ותפסתי את התרגילים והתנועות מאוד מהר. מהפעם הראשונה הייתי מצליח לעשות כל מה שהמאמנים ניסו להסביר. אולם ההתעמלות משך אותי כי נהניתי מאוד להיות שם. עם השנים זה הפך להיות הרבה יותר אינטנסיבי ובגיל 9 כבר הייתי נוסע למחנות אימונים בלי הורים ורק עם ילדים כמוני. לאוזבקיסטן היסטוריה טובה בהתעמלות. יש כמה מתעמלים מוכרים מהעבר ויש גם מתעמלים טובים היום. הבסיס שקיבלתי שם היה בסיס טוב. האינדיקציה הראשונה שהייתה לי באשר ליכולת שלי הייתה ב-1998 במשחקים האולימפיים לנוער שהיו במוסקבה. הייתי רק בן 11 והתאמנתי עם גדולים ממני והייתי לא פחות טוב מהם. אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שהמאמנים הבינו שיש להם מישהו שהוא לא עוד סתם.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
המתעמל אלכס שטילוב. הוועד האולימפי בישראל,
"הכל נהיה קשה". שטילוב/הוועד האולימפי בישראל

תחנה שלישית - 20 סנטימטר לגובה תוך שנתיים. סיוט

כולם מתייחסים לגובה שלי שהוא באמת חריג בין המתעמלים שהם בדרך כלל נמוכים. לא רבים יודעים שלאורך כל הילדות הייתי תמיד בין הנמוכים ביותר. הקפיצה לגובה החלה כשעליתי ארצה בגיל 16. זו הייתה בעיה מאוד גדולה. מגיל 16 עד גיל 18 הוספתי 20 סנטימטר וזה הפך את הכול להרבה יותר קשה ושונה. לא הצלחתי לעשות דברים שעשיתי בגיל 13. לא הייתי רגיל לשינוי המימדים, לרגליים הארוכות. פתאום הגוף שלי נחלש. כל אלמנט פשוט הפך לקשה. על המתח, על הסוס, הכל נהיה קשה. התנועה הפכה ליותר ארוכה. הייתי צריך להתמודד עם זה והכל קרה כשעשינו עלייה לארץ.

נבחרת ישראל התעמלות מכשירים. ניב אהרונסון
"בתקופה ההיא לא הייתי בולט". שטילוב/ניב אהרונסון

תחנה רביעית - המעבר לישראל לא פשוט. קשיים בעמק הירדן

לא התחיל קל בארץ. קיבלו אותי יפה מאוד בהדר יוסף, אבל אחרי זה הזמינו אותי להתאמן בעמק הירדן. ב-2003 רוב המתעמלים התאמנו שם ליד הכינרת וחשבתי ששם יהיה לי יותר טוב ויהיה יותר נוח. עברתי לשם לבד בלי המשפחה שנשארה בהרצליה וכך התחלתי בישראל. שנה וחצי גרתי בקיבוץ אשדות יעקוב ושם למדתי עברית. לא כל כך אהבתי להיות שם, רחוק מהבית. את השירות הצבאי עשיתי בכמה מקומות והצלחתי להתאמן כמעט יום יום. סידרתי לעצמי לוח זמנים נוח לאימונים וגם לשירות. בשלב הזה כבר עברתי להדר יוסף. בכל התקופה הזו התחריתי באליפויות אירופה לנוער, אבל לא הייתי בולט כי היה קשה עקב הקפיצה לגובה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
המדליות החלו להגיע. שטילוב/מערכת וואלה!, צילום מסך

תחנה חמישית - גמר ראשון בבוגרים. הדלתות מתחילות להיפתח

"אני בין המתעמלים הוותיקים בעולם. יש גם מעל גיל 30 אבל היום בגיל 29 חסרה לי מדליה אולימפית. הגוף עדיין צעיר, הראש יותר מנוסה. אין שום סיבה שלא יהיו לי ציפיות מעצמי"

בגיל 19 חלה התפנית ועליתי לראשונה לגמר באליפות עולם בוגרים בדנמרק ב-2006. בנוער לא הגעתי להישגים, כך שעליית המדרגה אצלי הייתה מאוד מאוחרת. סיימתי שביעי בגמר אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהתחריתי מול כל הטובים בעולם. התחרות הייתה בקרקע. תמיד הקרקע היה המכשיר החזק שלי. הניתור, הקואורדינציה, הזריזות, באים אצלי יותר טוב לביטוי בקרקע. החזרה מדנמרק לארץ היוותה שינוי משמעותי כי למשל עד גיל 19 לא קיבלתי אפילו החזרי נסיעות. עד 2006 זה היה סוג של תחביב עבורם, אבל אחרי ההעפלה לגמר, היחס אליי השתנה. גרף העלייה שלי היה מאוד ברור לאחר מכן. ההישג הבא היה ב-2007 כשהצלחתי להשיג את הכרטיס לאולימפיאדה. היינו שני מועמדים מישראל שהתחרו על מקום ואני כבן 20 השגתי את הכרטיס למשחקים האולימפיים ב-2008. זו הייתה הוכחת היכולת שלי ותחילת ההתבססות שלי כמתעמל הבכיר של ישראל.

אלכס שטילוב עם המשלחת הישראלית, טקס הפתיחה של המשחקים האירופיים בבאקו. הוועד האולימפי בישראל,
בראש, עם הדגל. שטילוב והמשלחת/הוועד האולימפי בישראל

תחנה שישית – מדליות היסטוריות לישראל בהתעמלות

המדליות באליפויות אירופה ובאליפויות עולם התחילו להגיע אחרי 2008. בבייג'ינג עליתי לגמר וזכיתי במקום השמיני ושנה אחרי זה ב-2009 זכיתי במדליית ארד גם באליפות אירופה במילאנו וגם באליפות העולם בלונדון. אלה היו מדליות היסטוריות להתעמלות הישראלית. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הפציעה הראשונה המשמעותית שלי כאשר קרעתי את המיניסקוס בברך בזמן תחרות. הצלחתי לחזור אחרי שיקום וב-2011 כבר זכיתי במדליית כסף באליפות אירופה ובמדליית ארד נוספת באליפות העולם. באליפות העולם הבטחתי את הקריטריון לאולימפיאדה בלונדון ולא הייתי צריך לנסוע לתחרות נוספת בשביל זה. בלונדון הייתה התקדמות ביחס לבייג'ינג וסיימתי שישי בגמר הקרקע, אבל עדיין לא הצלחתי לעשות את המדליה שרציתי.

המתעמל אלכס שטילוב. צילום: הוועד האולימפי בישראל, מערכת וואלה! NEWS
אכזבה בלונדון, הצלחה בריו? שטילוב/מערכת וואלה! NEWS, צילום: הוועד האולימפי בישראל

תחנה שביעית - הרבה מדליות, אבל חסרה אחת אולימפית

אחרי לונדון 2012, ממנה יצאתי מאוכזב, החלטתי ללכת לעוד אולימפיאדה. ב-2013 זכיתי במדליית הזהב הראשונה שלי באליפות אירופה שנערכה במוסקבה. בשנים שאחרי, זכיתי בעוד שתי מדליות באליפויות אירופה, אבל אין ספק שהראש מכוון לריו וזה מה שחשוב באמת. אני בין המתעמלים הוותיקים בעולם. יש גם מעל גיל 30 אבל היום בגיל 29 חסרה לי מדליה אולימפית. הגוף עדיין צעיר, הראש יותר מנוסה. אין שום סיבה שלא יהיו לי ציפיות מעצמי. עם כל התארים שעשיתי, עם כל המדליות שהבאתי, יש לי חוסר והוא כמובן באולימפיאדה. להיות בגמר באולימפיאדה זה כבר לא מעניין. בטח שזה יהיה טוב לעלות לגמר, אבל אני לא אסתפק בכך. אני אתחרה במתח ובקרקע. במתח אהיה מרוצה מגמר אבל בקרקע לא אסתפק בגמר. בגמר הקרקע אני רוצה מדליה. חסרה לי מדליה אולימפית וזה היעד הסופי. בשתי האולימפיאדות בהן התחריתי הייתי יכול לזכות במדליות. זה היה מאוד קרוב, אבל קרוב זה לא מספיק.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully