לפני כמה שבועות הביא כאן עמיתי זאב אברהמי את סיפורו של "צ'ה מוירג'יניה" - אלן אייברסון בשבילכם - ותיאר את חייו הקשים, את נאמנותו לחבריו, את הנאמנות המטורפת שהוא עצמו מעורר בקרב האנשים שבחייהם נגע. לאייברסון אכן היו חיים מאד קשים, והוא אכן סבל מאפליה פעמים רבות לאורך חייו, למרות שזה לא מצדיק את התעקשותו להתנהג כמו אידיוט אלים מדי פעם.
אבל מעניין שגם אלה שמיהרו למצוא נקודות זכות ונסיבות מקלות בשגיאות החמורות שעשה אייברסון אינם נחפזים לסנגר גם על רנדי מוס, או לטעון שגם הוא אחד ההספורטאים השחורים, המנוצלים, שאמריקה הלבנה רק מחכה להם בפינה. זה לא מקרה. במקרה של רנדי מוס מדובר פשוט בסיפור על חרא של בנאדם, על המגרש ומחוצה לו.
מסירותו של אייברסון למשחק, לקבוצה, לאידיאל הניצחון - מעוררת השראה. מציתה אש בלב, גורמת לנו לסלוח לו על הרבה דברים (אם כי לא על כל דבר). ואילו מר מוס? תיכף נגיע לזה.
רנדי מוס, התופס המוכשר להפליא של המינסוטה וייקינגס, עלה השבוע לכותרות כשהחליט לדרוס פקחית תנועה שחסמה את דרכו. אבל זה לא התחיל מהיום. זה לא בגלל איזה לחץ יוצא דופן שעובר עליו, וזה לא שיאה של הידרדרות טראגית. הבריונות והאטימות תמיד היו חלק מנפשו של רנדי מוס, וכל המנעמים של קריירת ה-NFL, לא ריככו אותו בכהוא זה.
רנדי מוס נולד ב-13 בפברואר, 1977, בעיירה זעירה בשם ראנד, מחוץ לעיר צ'ארלסטון שבמערב וירג'יניה. רנדי גדל בתנאים צנועים עם אמו, לאחר שאביו לא הראה עניין בגידול הילד. רנדי, המתנשא כיום לגובה 1.93, היה כוכב על בתיכון, ורשימת הישגיו היתה לאגדה.
הוא נבחר לשחקן המדינה בפוטבול פעם אחת, ובכדורסל פעמיים (הוא השתתף גם בנבחרות הבייסבול והאתלטיקה). בכדורסל הוא שיתף פעולה עם מישהו שאולי מוכר יותר ממנו, לפחות בארץ - ג'ייסון וויליאמס, "שוקולד לבן" כפי שהוא מכונה, אשף המסירות של הממפיס גריזליס מה-NBA.
ידידותו עם וויליאמס הלבן, והעובדה שכבר קיבל מלגה לשחק פוטבול במכללת נטר דיים היוקרתית, לא מנעו ממנו להסתבך בקטטה על רקע גזעי. מוס לא סתם הסתבך בקטטה, אלא המשיך לבעוט באחד המותקפים גם כשכל מי שסביבו הפסיק, גם כשהמותקף היה על הרצפה. עד שהוא נלקח לבית חולים. מכל החבורה, דווקא הוא גילה שאינו יכול לכבוש את כעסו.
נערים צעירים מסתבכים בקטטות כל הזמן (וגם אייברסון הסתבך כך, אם כי בנסיבות פחות מטרידות), אבל המקרה הזה היה חמור מספיק כדי שמוס יואשם בתקיפה ממדרגה שניה ויישפט לשלושים יום (מתוכם ישב שלושה) וכדי שמאמן נוטר דיים לו הולץ יוותר עליו - ולמרות שהולץ הוא צבוע לא קטן, שהעלים עין פעמים רבות כדי להמשיך ליהנות משירותיו של אתלט מחונן, קשה שלא לתת לו קרידט במקרה הזה על חוש ריח מפותח.
בובי באודן, מאמן פלורידה סטייט, היה מוכן לקחת הימור על הפנומן הבעייתי למרות התקיפה האלימה, אבל לאחר עונה בה בילה על הספסל (מסיבות טכניות ולא בגלל יכולת), נמצאו בדמו שרידי קנביס (הפחותה בעבירותיו לאורך השנים, אם תשאלו אותי) ותמרות העשן האלה גרמו גם לבאודן לוותר על שירותיו של הפנומן.
מוס, וזה ייאמר לזכותו, לא ויתר. הוא ידע שיש לו מספיק כישרון כדי לזהור בכל מקום, והוא גם הוכיח את זה במכללת מרשל הצנועה. בשתי עונות קצרות הוא ניפץ לחלוטין את ספר השיאים של המכללה, העלה אותה מהדרג השני של המכללות לראשון ושבר את שיא הטאצ'דאונים של ג'רי רייס, שנקבע 12 שנים קודם. זו לא הפעם האחרונה ששמו של מוס יעלה בנשימה אחת עם זה אל אלוהי עמדת התופס.
לאחר שנתיים בחר מוס ללכת למקצוענים. הוא עדיין נחשב לאחד הגדולים ששיחקו אי פעם במכללות, אבל התקופה עטורת התהילה הזו גם הביאה לנו תזכורת באשר לאופיו האמיתי של מוס בדמות אישום על תקיפה של חברתו דאז (אם שני ילדיו כיום). מוס הוא ממש לא סופרטאי המכללות היחיד שהואשם בהרמת יד על אישה, אבל גם האחרים הם לא אנשים נחמדים.
17 קבוצות ראו את רנדי מוס ברשימת המועמדים לדראפט, והחליטו לוותר, למרות שכישרון כמו מוס מגיע פעם בדור. דניס גרין, מאמן המינסוטה וייקינגס דאז, היה בטוח שאין כאן שום דבר שקצת רצון טוב לא יכול לפתור. מוס הפך לכוכב-על מיד. כבר בעונת הרוקי שלו הוא היה חבר בכיר בהתקפה הטובה בהיסטוריה - 556 נקודות בעונת 98', אותה סיימו הוייקינגס במאזן 1:15.
אבל בגמר ה-NFC מול אטלנטה, קבוצה שאף אחד לא האמין שתגיע אפילו לשם, מוס די נעלם, אטלנטה ניצחה בהארכה ואחת העונות הגדולות ביותר בתולדות ה-NFL ירדה לטמיון.
בעונות הבאות המשיך רנדי מוס להבהיר שמבחינה פוטנציאלית, הוא התופס הטוב אי-פעם. כן, כולל רייס. המספרים שלו לאורך ארבע העונות הראשונות (הוא התחיל השנה את החמישית) טובים יותר משל רייס. הוא הגיע ל-5,000 יארד בתפיסה ב-59 משחקים לעומת 61 של רייס. הוא הפך את הוייקינגס לקבוצה שיכולה להלום בכל רגע, מכל נקודה במגרש. הוא היה יכול להיות הגדול בכל הזמנים.
אבל הוא לא יהיה. כי לצד הביצועים עוצרי הנשימה התברר שזה לא עניין של בגרות, ולא עניין של קיפוח, ולא עניין של הערכה. רנדי מוס פשוט חרא של בנאדם. בהתחלה היה המקרה שבו קילל מוס את אחד השופטים ונקנס. קנסות של 25,000 דולר לא עושים רושם על מיליונרים צעירים, אז מוס החליט באחד המשחקים הבאים להעלות את הרף ולהתיז מים מבקבוק השתייה שלו על אחד הזברות. עוד 25 ג'ובות גדולות. קטן עליו.
הוא שוב ננזף והבטיח שלא יעשה את זה יותר - תוך שהוא בוכה שנטפלים אליו. אחר-כך היו אינספור מקרים שבהם נראו דונטה קולפפר (הקווטרבק שלו) וכריס קרטר (עמיתו עד השנה לחוליית התופסים ואחד הגדולים בהיסטוריה) צורחים עליו על הקווים, כי נמאס להם משימת הזין שלו.
אחר-כך היה גם מקרה שבו מוס פתח ג'ורה על נותני החסות של הקבוצה באחת הטיסות של הקבוצה, אבל מה שבאמת הביא לאנשים את הסעיף היה אותה פעם בשנה שעברה, סמוך לאחר שקיבל חוזה של 75 מיליון דולר לשמונה שנים, שבה הודה ללא שמץ של בושה במה שרבים מאד החלו לחשוד: "אני משחק
סיפור על חרא של בנאדם
רחביה ברמן
28.9.2002 / 19:13