השריר של ריבאלדו, הכוח של ואן חאל

ולנסיה היא האלופה המקומית, ריאל אלופת אירופה, אתלטיקו והנשיא הצבעוני שלה, חזוס חיל, חזרו סופסוף לליגה הראשונה ואפילו סאנטנדר הקטנה עשתה קצת רעש, כשרכשה שני שחקנים ממדינה ים תיכונית שכל הזמן מופיעה בחדשות, אבל הקבוצה הכי מעניינת היום בספרד היא בארסה (ותסלחו לי מראש אם אוותר על הצ' הגסה והמוחצנת של "ברצלונה" ואתרפק כאן על הס' השורקנית והמלטפת הנהוגה בקטלוניה וביתר ספרד, שעל מנת להגותה צריך לשרבב מעט את הלשון מבעד לשיניים בחושנייות שיש בה גם מין הילדותית, המאפיינת את תושבי האיזור הזה).

הקיץ נמצאת בארסה על פרשת דרכים. עוד בשלהי העונה הקודמת, כשיצאה ההודעה שלמשרת המאמן ההולנדי יחזור לואיס ואן חאל, היה ברור שהבעיה הגדולה הראשונה מולה הוא יעמוד היא כיצד, אם בכלל, הוא יוכל להתמודד עם הכוכב הגדול של הקבוצה, ריבאלדו. אותו ריבאלדו עמו היתה לו בקדנציה הקודמת שלו בקבוצה מערכת יחסים בעייתית ביותר, עד כדי כך שיש האומרים כי החיכוכים שלו עם הקשר-חלוץ הברזילאי הם אלו שהביאו לעזיבתו את המועדון.

לפני שנתיים, או אפילו לפני שנה, הייתי מהמר במיטב כספי - אצל ה"בוקי" הספורטיבי הרשמי הראשון של מדינת ישראל ("ווינר - בואו ילדים, תהמרו ותתמכרו!") – שמי שינצח במאבק האגואים יהיה הסטאר עם המכנסיים הקצרות, אבל מאז חלפו הרבה מים בנהרות אירופה, שהמשבר הכלכלי שפקד אותה וגרם להתמוטטות גופי שידור גדולים ולירידה בהכנסות הקבוצות, הביא את ראשי הקבוצות לעשות חושבים לגבי מדיניות "הכוכבים חשובים יותר מכל" שלהם. מדיניות שהעלתה את מחירי השחקנים לגבהים אסטרונומיים ומוגזמים לפי כל קנה מידה כמעט (כמעט, כי בשביל המיליארדרים ממנצ'סטר השמים הם עדיין הגבול). בקיצור - בואו של השריף ההולנדי לא בישר טובות לפרימדונה הברזילאית.

ריבאלדו הבין שאחרי עונה בינונית ומטה שלו, שלצערו לא הסתיימה הפעם במעשה קסם מסוגו של השער שלו במחזור האחרון של הליגה בעונת 00/01, מעמדו בקבוצה עומד להתערער. הוא הכין את עצמו לדו-קרב מול היריב הותיק שלו ובראיונות סוף העונה הוא הקפיד להתחמש בהצהרות על מסירותו ואהבתו למועדון ולאוהדים, בתקווה שבלחץ דעת הקהל הציבורית הנהלת המועדון, הקשובה תמיד לאוהדיה, תתקשה להיפרד ממנו לשלום. ריבאלדו ניסה, באמת ניסה לשפר את דרכיו. אני כמעט בטוח שבמשחקים האחרונים של העונה שעברה ראיתי אצלו אפילו כמה אגלי זיעה מבצבצים על הגוף, ואני כמעט יכול להישבע שפעם אחת הוא אפילו התכוון באמת למסור לסאביולה. רק שבמקרה לא הצליח לו.

ואז הגיע המונדיאל במזרח הרחוק, ריבאלדו הוביל את ברזיל לזכייה בגביע, בדרך הוא כבש חמישה שערים, בישל עוד כמה ולא בחל בשום תרגיל כדי לעזור לנבחרתו, בעיקר בכאלו שגרמו לו להימאס על הרבה אוהדי כדורגל (גם של בארסה).

ריבאלדו היה עכשיו על פסגת העולם ומשם האנשים שלמטה נראים לך הרבה יותר קטנים. ואז, כשראשו כנראה עדיין סחרחר עליו משמפניית הניצחון או מהאוויר הדליל של הפסגה, הוא עשה את השריר הראשון ודרש מבארסה יותר משבועיים נוספים של חופשה בברזיל. ואן-חאל לא התבלבל ואמר לו שמבחינתו הוא יכול להישאר שם כמה שהוא רק רוצה, הנהלת בארסה שיחררה את ריבאלדו מהחוזה שקשר ביניהם לעונה נוספת ואז התחיל קרב המהלומות המילוליות הטראנס-אטלנטי.

ריבאלדו בביתו ששברזיל וואן חאל במחנה האימונים של בארסה בשוויץ, זימרו למי שרק רצה לשמוע (למרות שריבלאדו הצהיר שהוא עוד לא התחיל לפתוח את הפה) והטיחו עלבונות והאשמות האחד בשני. "הוא גאוותן ולא מחוייב למועדון" אמר עליו ואן חאל, "הוא מקנא בי על זה שאני אלוף עולם והוא נשאר בבית עם הולנד" החזיר ריבאלדו. וכן הלאה והלאה, לשמחת אוהדי ריאל ואספניול, שנהנו לראות את התחתונים המלוכלכים של היריבה שלהם מתנוססים בחוץ.

אבל בתוך כל ההמולה הזאת כמעט נשכחת העובדה שהרקע לסילוקו של ריבאלדו לא היה לא-מקצועי לגמרי, שהרי עזיבתו של עוצר המשחק הכרוני במרכז השדה פותחת אפשרויות משחק רבות ומגוונות יותר לבארסה, מה שסביר להניח, לפני הכל, הוביל את ואן חאל, אלוף התחבולות והאסטרטגיה, כשהוא החליט לוותר עליו.

בארסה בעידן של אחרי ריבאלדו מצוידת בכמה שחקנים שיכולים להתחלק ביניהם בעול ניהול המשחק ולפזר אותו בצורה אפקטיבית יותר לאורך ולרוחב המגרש. באגף ימין היא שאלה את גאיזקה מנדייטה, לו יש הרבה מה להוכיח בספרד אחרי עונה מבוזבזת בלאציו, ואילו בצד שמאל היא כבר שמה את העין על מחליף לסרג'י בדמותו של דייגו פלסנטה, הארגנטינאי של באייר לברקוזן, שכבר הוכיח כמה מסוכן הוא יכול להיות באגף.

העזיבה של הברזילאי צריכה גם לפנות מקום ל"ארנבון" סאביולה, שיקבל קצת יותר כדורים משהיה רגיל לקבל בעונה הקודמת (וכשהוא מקבל כדור, תהיו בטוחים שהוא יידע מה לעשות איתו) וגם לצ'אבי המוכשר, אך המבוזבז, שלא יצטרך לפחד יותר מהמבטים המאשימים של ריבאלדו במרכז השדה.

אבל יותר מכל אלו, מי שאמור להיכנס לנעליים הגדולות שהותיר אחריו ריבאלדו הוא הרכש הטרי מארגנטינה, "רומי" ריקלמה. רומי כמובן לא זר לתפקיד מימיו בבוקה ג'וניורס וגם בנבחרת הלאומית, אבל נטל ההוכחה שהוא יכול להוביל קבוצה בליגה הטובה בעולם עדיין מוטל על כתפיו. לרומי אסור לשכוח מה קרה למספר העשר האחרון שהגיע מבוקה לבארסה, דייגו, שלא הצליח להתעלות במדי הקבוצה הקטלונית התובענית כל-כך, אבל לזכותו עומדת העובדה שהוא מגיע בגיל מאוחר יותר, כשהוא בשל ומוכן יותר לאתגר.

כך או כך, ואן חאל וריבאלדו, שני הגיבורים של עונת המלפפונים בספרד, יצאו בשן ועין מהסיבוב האחרון (?) בקרב ביניהם. ריבאלדו יצטרך כנראה להתרגל לפיש-אנד-צ'יפס בצפון הקר והמשעמם של אנגליה ולחלום על רונאלדו ואילו ואן חאל יהיה חייב להתחיל במלאכת השיקום של בארסה. מלאכת שיקום לא קלה, אבל כזאת שמבטיחה הרבה. כל עוד ריבאלדו היה בסביבה, שחקן כדורגל מחונן ככל שהיה, היתה לו השפעה מלחיצה על הקבוצה שגרמה לתחושת שיתוק אצל חבריו ומאמניו, שהרגישו שהוא לא סומך עליהם ולא בוטח ביכולתם על המגרש. וא