המונדיאל של קשטן

נדמה לי שמותר להמר כבר עכשיו, כי משחקים בלתי נשכחים לא ישאיר אחריו המונדיאל הזה. גרוע מזה – אפילו שחקנים חדשים, שמות גדולים ומרגשים אשר יטלטלו את שוק ההעברות בקיץ הקרוב, אפילו זה מוגזם לבקש מהטורניר הנוכחי. אלא אם כן תפתיע אחת מ"הקטנות" ותזכה במונדיאל, הרי שיותר מאשר "מונדיאל ההפתעות", על המונדיאל הזה תוטבע חותמת "מונדיאל המאמנים".

היה זה המונדיאל של רוז'ה לאמר, הרבה יותר מאשר של זיזו והנרי. היה זה המונדיאל של ביאלסה יותר מאשר של באטיסטוטה וורון; המונדיאל של סוון גוראן אריקסון, האיש, הקלאסה והתרגיל, ולא של בקהאם, האיש והכרבולת; המונדיאל של טראפאטוני, לא של טוטי; של ברונו מטסו, יותר מאשר של אל חאדג'י דיוף; של ברוס ארינה הרהב יותר מאשר של קלאודיו ריינה; וכו' וכו', ובעיקר – המונדיאל של חוס הידינק.

הידיניק נגע בשתי הפסגות הכי גבוהות שיש לכדורגל האירופאי להציע: נבחרת הולנד וריאל מדריד. כל משרה מתחת לכך מוכרחת להיות פחותה. בשלב מסויים, אפילו הוזכר שמו כמועמד לאימון נבחרת ישראל, אולם למזלנו הסכים ריצ'רד נילסן – האיש והנימוסים הטובים – לקחת עליו את התפקיד וממילא הידינק היה יקר מדי. רצה הגורל ו"שמו" של הידינק, יותר מאשר השגיו – הוא העמיד הן נבחרת הולנד והן ריאל מדריד נשכחות בהחלט, בוודאי לא מעוצבות בצלמו, בסגנונו (והרי עד למונדיאל זה, כלל לא ידענו שיש בנמצא דבר כזה, "הסגנון של הידינק") – זיכו אותו בתפקיד הלא סקסי של מאמן נבחרת דרום קוריאה למונדיאל.

תפקיד המאמן הזר המוליך את המארחת (במקרה וזו אינה מעצמת כדורגל מסורתית) הוא תמיד תפקיד כפוי טובה שכן הוא מגלם איזו הבטחה למימוש חלום בלתי אפשרי. והרי מקסיקו של 86', התבשמה בחלום על רבע הגמר (מילוטינוביץ') וכך גם ארה"ב של 94' (שוב בורה) היו מוכנות להשבע אמונים למי שיסייע להן להעפיל אל מעבר לשלב הבתים. והנה כי כן, הן טרוזייה האלמוני והן הידינק – המתוקשר יותר – הצליחו וגם השיגו את החלום ה(בלתי)אפשרי מאוד, מסתבר.

וכאן, הכל היה אמור להסתיים. תשואות מנומסות מעברן של אוהדי הכדורגל בעולם ומיד לאחריהן, פינוי הזירה לעימות הטיטאנים – איטליה, ספרד, אנגליה, ברזיל, גרמניה – כולן ביניהן, במשחק של הגדולות. את ההיסטוריה הקרובה כולכם מכירים, והידינק, אותו הולנדי חמור סבר, השיג את הטוב שבהישגיו ואת זה שבגללו ייחרט בדפי ההיסטוריה של המונדיאלים – ובוודאי באלו של הספורט הדרום קוריאני – דווקא עם האנדרדוג המושלם.

וכל זה בא להעיד על כך שהכדורגל עומד לצאת, ואולי כבר יצא, מידיהם של הכוכבים הגדולים וכי מאמן (מי אמר דרור קשטן וההצלחה הפנומנלית של הפועל ת"א בגביע אופ"א השנה?) הבונה קבוצה בצלמו, מועיל בהרבה מכוכבי הענק ומסכומי העתק המתרוצצים על הדשא במסווה של "הערך המוסף". הערך המוסף של דרום קוריאה, להוציא הביתיות בעל הגוון של מצעדים פשיסטיים, היא מאמנה.

אמנם, סול, האן ופארק יכולים לשחק (וגם ישחקו) בכל ליגה אירופית שיחפצו, אולם שחקנים מוכשרים כאלה יש בנמצא כמעט בכל מדינה. אפילו בשלנו. כשרונות גדולים יש בכל העולם, מאמנים המטילים את צילם על קבוצת השחקנים והופכים אותם לקבוצת כדורגל, הם הלהיט הבא. בכלל, העולם צועד אחורנית בזמן, ואולי המסקנה העגומה מהמונדיאל הזה – שנפתח בקול תרועה רמה – שהוא מזכיר, יותר מכל, את זה הטאקטי והמשמים של 1990. המונדיאל של בקנבאואר. המאמן. לא השחקן.