קשה אתו, אי אפשר בלעדיו - ריבאלדו

הוא מאט את משחק ההתקפה, גורם לאיבודי כדורים ומתעצל בסגירה לאחור; הוא מתסכל שוב ושוב את הסילונים שלידו, ששורפים את הדשא לעומק ונשארים עם כלום, כשהוא ממשיך לחפש את השער; הוא נותן לך את ההרגשה שהוא שם בעיקר בשביל עצמו ועושה לך חשק לרדת למגרש ולתת לו איזה כאפה בריאה; ואז, ברגע הכי קשה שלך, כשלחץ הדם מתחיל לעלות והביצים מתחילות לתקתק, הוא עושה את מה שרק הוא יכול, ובאיווחת רגל מניח אותך בחוף המבטחים.

ריבאלדו. מה לא נאמר ונכתב על תופעת הטבע הזאת? אחד השחקנים הכי מוכשרים שדרכו אי פעם על מגרש הכדורגל, ואחד הספורטאים עליו נאמרו הכי מרבה משפטים שהתחילו ב"אם רק היה קצת יותר..." – אנוכי, עצלן, אפטי, רודף תהילה/בצע, שחצן או סתם רואה משחק יותר טוב – תשלימו אתם. ריבאלדו, שברגע הכי, ולמעשה הראשון, הקשה של ברזיל מאז נחתה בדרום קוריאה, היה התרופה המושלמת, הוא גם הנגיף העיקרי, שהביא עליה את המחלה. ריבאלדו, שכבש שער בכל משחק מתחילת הטורניר ושמהווה את אחת הבעיות הכי קשות שמאמן כדורגל יכול להתבקש לפתור, יהיה גם הגורם המכריע בעיצוב האופן בו יסתיים הסיפור הברזילאי של מונדיאל 2002.

ב-4 משחקים מאז פתיחת הטורניר, שיחק ריבאלדו 3 משחקים מלאים ועוד 72 דקות במשחק ל"פרוטוקול בלבד" מול קוסטה ריקה. ב-4 המשחקים הללו, הוא כבש 4 שערים, בישל 1, סחט כרטיס אדום (שלא עזר לאף אחד) ובזבז עוד 20 התקפות לפחות, שהיו צריכות להסתיים בשחקן צהוב מול שוער. ברזיל, עם הכשרון של רונאלדיניו והדומיננטיות והווינריות (שהוכחה כבר פעמים רבות לפני הגמר ב-98') של רונאלדו, יכולה להיות נבחרת טובה יותר עם מישהו אחר בתפקיד החולצה מספר 10.

המישהו האחר הזה לא קיים בנבחרת ברזיל. אז נכון, כמו שגם הצעתי בטור הקודם, אפשר וכדאי היה לשחק במצבים מסוימים עם אדילסון לצד רונאלדו במקום ריבאלדו, אבל כשיטה, בטח לא באמצע טורניר הגמר של הגביע העולמי, זה לא היה עובד. ובסגל הנוכחי, כשעדיין לא ברור האם הגוף של רונאלדו יהיה שם ברגע האמת, אין לסקולארי ברירה, אלא ללכת עם ריבאלדו. בטח כשמוסיפים לזה את היכולת שלו לעשות מה שעשה לבלגיה.

עד היום, גם בנבחרת של 98' וגם בברצלונה של שש השנים האחרונות, ראינו קבוצות שבנויות על כישוריו של ריבאלדו, נותנות רגעים מופלאים של כדורגל, לעתים על סף הנס (זוכרים את השלושער בסיום העונה שעברה בספרד?), אבל כושלות שוב ושוב, כשבפניהם מונח תואר גדול באמת (ליגת האלופות בבארסה, הגביע העולמי בברזיל). בכל הפעמים הללו, חוסר היכולת של ריבאלדו לתת אמון מלא בחבריו לקבוצה, לוותר על האגו לטובת המשחק הקבוצתי ולהיות מנהיג אמיתי שמוביל קבוצה ביציאה ממשבר ולא מנסה להוציא אותה במו נפלאות רגליו, היוותה גורם מכריע בכישלון.

כל זה שם את המפתחות בידיים של סקולארי. יכול להיות שבנסיבות אחרות, באם היה מקבל את ברזיל עם קצת יותר אוויר לנשימה, הוא היה שולח את ריבאלדו לחפש חוזה במקום אחר או לפחות מעביר אותו סדרת חינוך הדרגתית לטיפול בבעיות הנ"ל. אבל, 'אם', כידוע, לא סופרים בכדורגל וסקולארי צריך לנצח (ולהרשים) עם מה שיש לו. הורדה לספסל לא תעבוד, תכניס את הנבחרת למתח בלתי אפשרי ואת ריבאלדו למצב של אפטיות או של רצון יתר להוכיח מה הוא שווה. עד היום הוכיח ריבאלדו שלא חשוב מי המאמן, מהן הנסיבות ומי משחק לידו - הוא משחק את הכדורגל שלו, כמו שהוא יודע וכמו שהוא רוצה. אם סקולארי יצליח איפה שרבים וטובים (בברזיל וברצלונה, ותסלחו לי שקשה לי לספור) נכשלו לפניו – לגרום לריבאלדו להרגיש שהוא לב לבה של הנבחרת, האיש עליו הכל מונח, אבל תוך הובלה ולא על ידי הצגה של איש אחד, תהיה לכולנו אלופת עולם שתגרום לנו להתמוגג בדרכה אל הפודיום.

הצלחה כזו תהפוך את סקולארי, מיידית, לאחד המאמנים הגדולים בתולדות הגביע העולמי. הצלחה חלקית ונצטרך כולנו לקוות שההתעלות של רונאלדו והניצוצות של רונאלדיניו רק התחילו, או שמה שיהיה לאנגליה/סנגל/גרמניה/ספרד/איטליה להציע, לא יהיה יותר ממה שמספר 10 שלנו יכול לתת ברגע אחד של קסם.