חלום אמריקאי? תתעוררו

חורחה הוא ילד בן 25, שוקל שישים קילו, כמה סנטימטרים מעל המטר שישים. נולד בעיירה מכסיקנית ליד הגבול עם טקסס. 17 שנים הוא התרחץ במי בוץ, אכל שאריות, לא למד. חורחה הוא חולה ספורט, אבל מימדי הגוף שלו הבטיחו שהוא לא יקבל תלוש ממועדון בייסבול מפואר. מהמקום הזה, הוא ידע, יש רק דרך אחת לצאת, רק דרך אחת להציל את האחים הקטנים שלו מהגורל של כל התושבים האחרים, ואת אמא שלו מהאגרופים של אבא.

בשביל לצאת מכאן, ידע חורחה, הוא חייב לחלום, חלום זוהר, צבעוני, אופטימי, ממכר, משכר. מעבר לגבול חיכתה לו אמריקה, עם החלום שהיא מוכרת, סם הזייה משכר (פלא שקוראים לה "הדוד סם"?), שמרקיד באקסטזיות מיליוני אנשים שרוצים לקום מחר בבוקר עם חלום שהפך למציאות.

בדרך לא דרך, הגיע חורחה לניו יורק. גר עם עוד חמישה מכסיקנים בדירה קטנה, בה אי אפשר היה למצוא פרטיות אפילו לאדם בודד. קם בבוקר, עמד בצומת ביחד עם כולם, וחיכה שהגרינגוס יעברו עם המשאיות ויקחו אותו לעוד עבודת דחק עם מקסימום שעות ומינימום דולרים. חתיכת חלום, הוא אמר לעצמו, לעמוד כמו זונה בצומת, גברים במשאיות בוחנים אם מידות הגוף שלך מתאימים להם, בקור אותו הכיר במכסיקו רק בחלומות.

כן, חתיכת חלום. בימים הטובים הוא היה עובד 13 שעות ומרוויח 70 דולר. מספיק כדי לכסות את ההוצאות, לא מספיק בשביל להוציא את האחים ממעגל העוני. רק שעכשיו הוא לא היה בטוח שכדאי לו להוציא אותם משם.

לפני ארבע שנים, בדרך לא דרך, הוא השיג עבודה כ"סטוק בוי" של מעדנייה בדאונטאון. הוא קם בשתיים בבוקר, נוסע שעתיים בשלוש רכבות, מנקה, מסדר, סוחב ארגזי סחורה, מנקה, רץ לקנות לבוס מה שהוא צריך, פורק סחורה ממשאיות. פאקינג ארבע שנים הוא שם, שש דולר ועשרים סנט לשעה. כל שעה, בכל יום, בלי שעות נוספות, בלי שבתות. פאקינג ארבע שנים. כפות הידיים שלו התחרבנו לחלוטין מחומרי הניקוי, הגב כואב לו בטירוף.

פאקינג ארבע שנים ואף אחד פה לא שאל אותו מה שלומו, או אם הוא צריך משהו. מחלה היא מילה שהוא מחק מהלקסיקון שלו. פאקינג ארבע שנים, והוא עדיין אוכל שאריות ממה שהשאירו כל החליפות, שמבזבזים על ארוחת צהריים פי שניים ויותר ממה שהוא מקבל לשעה. פאקינג ארבע שנים שהוא מסיים לעבוד בתשע, למרות שהמעדנייה נסגרת כבר בשש. פאקינג ארבע שנים שהספסל בתחתית הוא המיטה האמיתית שלו.

חורחה עדיין בתול. הוא לא הולך למועדונים או בארים, והוא בטח לא מקבל שחרור למצעד בחמישה במאי, המצעד שבו הוא יכול אולי לפגוש מישהי ולהתחבר לחלק הסוציאלי שבו. פעם בשבוע הוא קונה מהמעדנייה כרטיס חיוג ומתקשר לאמא, לשאול מה שלומה, ולהגיד לה שהכל טוב, ממש ממש טוב, והוא נורא מאושר פה, והכל ממש, אבל ממש, טוב. וגם היא אומרת לו שהכל טוב ושאבא הפסיק לשתות. ארבע שנים שהם לא מפסיקים לשקר אחד לשני.

לפני חודש חורחה נשבר. הוא ביקש מהבוס שלו, מהגר מקוריאה, שנמצא באמריקה מספיק שנים בשביל להיות אמריקאי, לקבל חופש פה ושם, כדי לראות את המשחקים של הרפובליקה של מכסיקו במונדיאל. הבוס סירב. חורחה הציע שהוא ועמיתו, אחד מפראגוואי, ישברו קופת חסכון ויתקינו כבלים במרתף. ממילא זה השעות שבהן אין עבודה עם לקוחות, הם ניסו להסביר. הבוס סירב. אז חורחה התפטר. בלי פיצויים, בלי תנאים, חזר לאותו מקום בו היה לפני ארבע שנים. יש דברים, כדורגל הוא אחד מהם, שגדולים אפילו יותר מהחלום האמריקאי.

אז מי שרוצה להלל את הנבחרת האמריקאית, בבקשה. שיהלל, שידחיק לחלוטין את העובדה שהכדורגל האמריקאי נולד מהשובע (אמהות משועממות בפרברים), ולא מאיפה שהוא באמת צריך להיוולד, מאיפה שהגיעו אלינו המראדונות והפלאים של העולם. האמריקאים, בצדק יש להודות, דפקו היום את המכסיקנים, אחרי ברית שטן שחתמו בשלב המוקדם עם קוריאה (להזכירכם, אמריקה היא גם זו שהולידה את המורדים באפגניסטן). אבל 13 אחוז ההיספנים (מכלל האוכלוסיה), 13 אחוז שמשרתים את האוכלוסיה הלבנה והשבעה של אמריקה במרתפים, במשאיות, ליד מכונות הקפה, רק מחכים לרגע הנקמה. וכשזה יגיע הם יזכרו מי לא נתן להם לראות מונדיאל ומי הפך את החלום שלהם לחלום בלהות.

ומה לגבי הבחירה בין גרמניה לאמריקה? האינסטינקט אומר ללכת נגד גרמניה, בלי קשר לזהות היריב. אפילו בזמנים שכדורגל, הספורט הכי לאומני שיש, יכול לקדם את האפיל האמריקאי (לא שבלעדיו הם היססו מלקצור אלפי אזרחים אפגניסטנים) ואפילו שהאמריקאים לא רואים את המונדיאל מסנטימטר (רובם בכלל חושבים שמדובר בקללה בצרפתית). לאלו שבוחרים באינסטינקט: את מה שעשתה גרמניה, ואני לא מנסה להשוות, היא עשתה לפני שישים שנה; את מה שעושה אמריקה – סיוע כספי שמבטיח עוד התנחלות, עוד מלחמה (זה טוב לתעשיית הנשק), עוד תמהונים שהתחנכו על ברכיה והגיעו לארץ (דוקטור גולדשטיין והרבי כהנא), את זה אמריקה עושה היום. כל יום. תתעוררו מהחלום.