על תבניות וטירופים אחרים

טוב, אז יש לנו, כמו שאומרים באנגלית, פאטרן. פאטרן של שני גושים שווים. בראשון, קבוצת החוץ גונבת משחק (ולפחות בשלושה מהמקרים - אינדיאנה, סיאטל ויוטה, מדובר בהפתעה), בשני, כל ארבעת המשחקים נגמרים בשתיים אפס (ודווקא כאן ציפינו לאיזו גניבה של יתרון ביתיות). משחקי הגוש הראשון מתאפיינים בכך שהרכז של הקבוצה האורחת (בארון דייויס, ג'ייסון קיד, טוני פארקר ומייק ביבי), נותן משחק מופתי ומחזיר לקבוצתו את יתרון הביתיות במשחק השלישי. הגוש השני מתפצל: שני המשחקים הראשונים נגמרים בניצחון לקבוצה הביתית עם הצגה של הכוכב (אנטוניו דייויס ואייברסון), שני המשחקים האחרונים מוכרעים בגלל שתי קבוצות במאניה דיפרסיה, אחת מנצחת , השניה מפסידה. מה עוד? המשחקים צמודים, יש יותר מדי פצועים, אייברסון ולארי בראון שוב רבים ורוברט הורי. רוברט הורי, זוכרים?

אינדיאנה - ניו ג'רזי

חראם על אייזיה תומאס. עד שכבר יוצא לו משהו טוב, כמעט קסם, משרביט האימון, הוא דואג לחנוק את הארנבת. תומאס החליט לוותר על שירותיו של קווין אולי, וללכת, כמחליף של טינסלי, על רון מרסר הקלע. כשתומאס הלך להרכב הזה, אינדיאנה חזרה למשחק. מרסר קלע, פוסטר ומילר רבו מתחת לסלים, רג'י קיבל מהם חסימות וג'ונתן בנדר עצר את ואן הורן לכמה דקות. אבל איזייה עדיין תקוע בשנות השמונים: אצלו, רק החמישייה תסיים את המשחק, אפילו אם זה אומר שקרושר לא יראה מגרש, שבנדר לא יקבל דקות ושמרסר יצפה בעיניים כלות בטינסלי עושה טעויות של טירונים. אצל איזייה, ג'רמיין אוניל ישחק גם אם הוא לא פוגע ממטר, ורון ארטסט ימשיך במפגן ההתקפה הנחות שלו. ובכל זאת, הכל הגיע לשניות הסיום: הזריקה של קיטלס החלש מהשלוש נכנסה, הזריקה של מילר לא פגעה.

מצחיק לראות איך כל המומחים לא סופרים את בן וואלאס כשהם בוחרים בחמישית העונה שלהם. במשחק השלישי, למרות משחק מצוין של דיוויס ואלווין וויליאמס, ולמרות משחק נורא של סטקהאוס, דטרויט היתה בתמונה עד השניה האחרונה. למה? כי בהגנה אין יום חלש ואין לא תפסתי יד. זה המשחק שבו הוכיחה דטרויט שיש לה גם את הספסל הכי ארוך במזרח, עם שני כוכבים אמיתיים: קורליס וויליאמסון וג'ון בארי הנפלא. דטרויט תסיים את הסדרה הזו במשחק הרביעי (אם קליף רובינסון יתעורר בהתקפה), או מקסימום במשחק החמישי.

אולי הסדרה האיכותית ביותר במזרח. גם סופרסטארים, גם ספסל ארוך, וגם הרבה תואמי רוברט הורי. בוסטון הפסידה את המשחק השלישי כי היא התאהבה יותר מדי בקו השלוש ובעיקר בגלל שהפסיקה ללכת על המיס-מאץ'. בוסטון עולה עם פול פירס כגארד גבוה. לפילדלפיה יש שני גארדים נמוכים: אייברסון ואריק סנו. כך שלארי בראון נאלץ לשלוח פורוורד, הרפרינג, כדי לשמור על פירס. התרגיל הזה מותיר את אחד מהגארדים שלו על אריק וויליאמס. וויליאמס הוא שחקן רך, אבל הוא ניצל את היתרון הפיזי שלו להשגת נקודות וחלוקת אסיסטים, בעיקר לווקר. כשרודני רוג'רס וולטר מקארתי נהנו מהשמירה הזו, בוסטון תפסה פיקוד על המשחק. כשהיא ויתרה על היתרון הזה והלכה על הסוליסטיות של פירס או ווקר, היא הפסידה את המשחק. לארי בראון בבעיה: הוא חייב את סנו ואייברסון על המגרש, אבל הוא לא מקבל את מה שהוא צריך לקבל בהגנה מקולמן או מוטומבו כדי לבטל את החסרון שהם יוצרים. בוסטון עדיין עדיפה, אבל ארון מקי וקולמן בהתקפה ישלחו את הסדרה הזו בחזרה לבוסטון, ושם, עם אייברסון, השמים הם הגבול

שארלוט היא הסוס השחור של הפלייאוף. בעיקר בגלל שיש לה חמישה סוסים שחורים (פי.ג'יי בראון, ניילון, לינץ', טריילור אוגמון, מגלור), שמוכנים לעשות הכל בשביל בארון דייויס ואלדן קמפבל. מתישהו ווסלי יכנס לכושר קליעה נורמלי ומתישהו אחר משבורן יחזור. לעומת דייויס, לטרייסי מגריידי יש רק סוסים שחורים שתופסים מעצמם כוכבים: ארמסטרונג, יואינג, גראנט, הדסון, גאריטי ומילר.

שלושה דברים טובים קרו לסקרמנטו בסדרה הזו, שניים מהם קרו במשחק השלישי. לאורך כל הסדרה, יוטה חשפה את החולשה בריבאונד ובשמירה על שחקני הפנים של סקרמנטו. במשחק האחרון הוכיחה סקרמנטו שהיא יכולה לנצח גם במשחק של תשעים נקודות (יוטה הורידה את הממוצע של סקרמנטו בעשרים וחמש נקודות לעומת המשחקים ביניהן בעונה הרגילה) ולא פחות חשוב - מישהו דאג סופסוף להעיר את סטויאקוביץ'. דבר אחד טוב יקרה לסקרמנטו כשהיא תסיים את הסדרה הזו: היא הולכת לשחק נגד דאלאס (ובעצם, זה הולך להיות הדבר הכי גדול שנראה השנה או בשנים האחרונות בסדרת פלייאוף: מצמוץ והפסדתם עשרים נקודות).

הלייקרס חוזרים להיות לא אנושיים. הם ניצחו 19 מעשרים משחקי הפלייאוף האחרונים שלהם (הרצף הכי טוב בהיסטוריה), הם ניצחו תשעה משחקי פלייאוף רצופים בחוץ והם חזרו מפיגור של חמש נקודות, שלושים וחמש שניות לסיום, עם שני סלי שלוש רצופים (האחרון והמנצח של רוברט הורי, הסוס השחור הכי אבירי בעולם). חוץ מזה, דרק פישר מתעורר, פיל ג'קסון התחיל עם המלחמה הפסיכולוגית שלו ("אני לא מבין למה האוהדים של פורטלנד באים לעודד אותה", הוא אמר ביום ראשון לל.א. טיימס) ומביא עוד שחקן משום מקום (דווין ג'ורג').

הבעיה היחידה של ג'קסון והלייקרס עלולה לבוא מבראיינט. בראיינט מנסה להיות ממציא. את כל הזריקות וההטבעות שלו כבר ראינו בעבר משחקנים האחרים, הוא לא היה הראשון לצאת מהתיכונים ל-NBA, והוא לא הראשון להרביץ לרג'י מילר, או לפרסם נעליים או המבורגר. אם ג'קסון יצליח לרסן את בראיינט (שוב!), ויגביל אותו לתסרוקות חדשות או חתונה עם לטיניות קטינות, יוכל הנער להשיג בשנה הבאה משהו מאוד מקורי: ארבע אליפויות ברצף.

פורטלנד היא כבר בעיה קלינית (אם כי הטיפולים אצל מוריס צ'יקס מוכיחים שזו בעיה ברת טיפול). קודם כל יש שם את תסביך לייקרס, אחר כך סטודומאייר נעלם, ולקינוח, דייל דייויס גורם לשון קמפ להיראות אכפתי. הכי כואב לראות את פיפן. סקוטי נתן משחק ענק והיה קרוב להיות הכוכב השלישי שמנצח לקבוצה שלו את המשחק השלישי לאחר שני הפסדים (אחרי אייברסון ודייויס). הכל הוא עשה נכון, עד שהחטיא מהקו עשר שניות לסיום, אחר כך הלך לעזור בשמירה על בראיינט והשאיר את הורי חופשי לקליעה משלוש ולסיום שלח את הכדור האחרון של פורטלנד, 2 שניות לסיום, ישר לידיים של – רוברט הורי.

למרות ההפתעה של סיאטל במשחק השני, זה לא כוחות. עכשיו נראה את סאן אנטוניו גיבורים על הלייקרס: שינצחו משחק אחד בסדרה.

כמעט עשרים שנה שאני עוקב בלהט אחרי הליגה הזאת ועוד לא נתקלתי בקבוצה מופרעת כמו דאלאס, קבוצה שהופכת את דניס רודמן למרובע. לא רק שהיא עולה בחמישייה ובה ארבעה שחקנים לבנים, לא רק שהמשחק אצלה לא גמור אף פעם, לא רק שכולם מסוגלים לקלוע שם מכל מקום בחמישים אחוזי הצלחה ועשרים נקודות למשחק, בין אם הם גארדים שעושים פוסט אפ או סנטרים שקולעים מהשלוש, ולא רק שהיא אלופת העולם במציאת מיס-מאצ'ים (שלום לדון נלסון שהעביר את נאש לשחק בפינה הימנית של המגרש מול נסטרוביץ' כשכמינסוטה עברה לאזורית), אלא שזו הקבוצה הכי כייפית, הכי לא צפויה, הכי מצב רוחית בהיסטוריה של הליגה. אם דאלאס שומרת על מינון נכון של פרוזאק, היא יכולה לסיים את העונה הזאת כאלופה.
נלסון בנה הרכב אדיר: הוא יכול לעלות עם שלושה גארדים או ארבעה שחקנים מעל 2.10 ולא לאבד כלום. כל שחקן יודע מה הוא אמור לעשות (שזה, בערך, כל מה שעולה על רוחו), אין תפיסה של מקום וזמן, ואין ללכת על שחקן חם, כי כולם חמים.

ובכל זאת, חשוב לציין את דירק נוביצקי. נוביצקי נתן אתמול משחק ענק (בוב קוסטס אף גיחך ברבע הראשון שיש לפסול סל של נוביצקי בגלל שהכדור נגע בטבעת), ונכון להיום הוא השחקן ההתקפי הכי טוב בפלייאוף. לפחות מבחינה סטטיסטית קשה להתווכח נגד זה: בארבעת משחקי הפלייאוף האחרונים שלו, נוביצקי קלע יותר משלושים נקודות וקטף מעל חמישה עשר ריבאונדים (הישג שרק קארים עבדול ג'באר הגיע אליו, פעמיים). בגלל ששיפר את המשחק שלו עם הגב לסל ומכיוון (שכמו כל שחקני דאלאס) הוא קולע גם מחצי מרחק, נוביצקי הוא שחקן שאי אפשר לשמור עליו אלא בדאבל טים, ולך תעשה דאבל טים כשעל המגרש נמצאים נאש, פינלי, ואן אקסל ולה-פרנץ. ורק לחשוב שהיו הרבה אנשים שצחקו על נלסון כשלפני שלוש שנים הוא החליף עם מילווקי את בחירת הדראפט ונתן לה את רוברט טריילור עבור נוביצקי. ועוד פרט אחד על דאלאס, ועל השיגעון שלה: עם כל השמות הגדולים, מ שלקח את המשחק אתמול היה לא אחר מהמקסיקני אדוארדו נחארה, שבהתעלות בשלוש הדקות האחרונות, שלח את מינסוטה לפגרה.

ואי אפשר לסיים את הסקירה הזו בלי מילה על קווין גארנט: כל השבוע התכתבה העיתונות בינה ובין עצמה על כך שגארנט הוא כוכב גדול, אבל שהוא לא יודע לקחת קבוצה על הגב שלו. לקראת סיום המשחק כבר ניבא המאמן הדגול פי.ג'יי קרליסימו, שעם הכסף הגדול והאישיות, הרי שבקיץ הזה כבר כולם ידברו על גארנט ככישלון והרבה להשוות אותו לטים דאנקן בסאן אנטוניו. לרוע המזל, העיסוק הזה בגארנט, גרם לכך שגם השופטים התייחסו אליו לא כסופרסטאר והדביקו לו עבירות מטופשות. אז ככה, בשביל הרקורד: גארנט סיים את הסדרה הזו עם 24 נקודות למשחק, 19 ריבאונדים וחמישה אסיסטים. הוא שמר בדרך כלל על נוביצקי ונשמר בדרך כלל על ידי נחארה, שנמצא במשחק מראש בעיקר כדי להגביל אותו. אז נכון שגארנט לא קלע את הזריקות האחרונות שלו, אבל זה קרה בעיקר בגלל שכבר לו היה לו אוויר. ככה זה כשאתה רודף משחק שלם אחרי נוביצקי (ולא כמו דאנקן ששומר בעיקר על סנטרים נייחים), כשאתה צריך לסתום חורים של ארבעה שחקנים שלא שומרים בקבוצה שלך (שצ'רביאק, פילר, נסטרוביץ' ובילופס), כשאין לך מחליף (לעומת דאנקן שנהנה מרובינסון), וכשזה שאמור להשלים, וולי ששצ'רביאק, עסוק במלחמת כוחות מולך (לעומת סטיב סמית שמשלים את דאנקן). שימו את גארנט בסאן אנטוניו ואני מבטיח לכם שהוא עושה ממנה קבוצה טובה יותר. מצד שני: זה בסך הכל קרליסימו, אחד שפורטלנד התחילה להתנקות מהרעל שלו רק השנה ושגולדן סטייט עדיין חנוקה ממנו.