מוחמד עלי בכחול-לבן: דבר הקוסם

כישרון ענק, ביצים של שור, כנות, כבוד, כריזמה ונכונות להילחם עם כל מה שיש לך על כל מה שחשוב לך, כל אלו (ועוד) הם מוחמד עלי בעיני, וזה בלי להיכנס למה שהוא היווה עבור מיליוני שחורים בארה"ב וגם אם שמים לרגע בצד את החדות והיצירתיות של לשונו ואת הדרמה הבלתי נגמרת של הקריירה שלו ושל חייו. אבל, לפני הכל, לפחות בעיני, הוא היה מי שהתריס אל מול העולם כולו, כספורטאי, כשחור וכאדם: "אני לא צריך להיות מה שאתם רוצים שאהיה. אני חופשי להיות מי שאני רוצה להיות". והוא אכן היה.

אז מיהו מוחמד עלי הישראלי? הספורט שלנו, באיכות, בעומק ובמסורת, לא ממש מזכיר את הספורט האמריקאי. סוגיות חברה ומעמד לא ממש מעניינות פה אף אחד, התקשורת שוחטת כוכבים עוד לפני שהם הופכים לפרות קדושות, אבל בכל זאת, מיהו אותו יחיד בספורט הישראלי, שבשונותו, שם את הקלפים של כולם על השולחן? אני משנן לעצמי שוב: "אני לא צריך להיות מה שאתם רוצים שאהיה. אני חופשי להיות מי שאני רוצה להיות". נשמע לכם מוכר? הרי זהו קולו של האחד והיחיד, הקוסם מחיפה, המלהטט מלונדון, המכשף ממנצ'סטר – אייל ברקוביץ'.

לא שאפילו במצב רוח הזוי במיוחד, הייתי מתבלבל בין מה שעלי עשה לאגרוף למה שברקוביץ' עשה לכדורגל הישראלי, או בטח בין מה שעלי עשה לילדי שכונות הפרוייקטים ברחבי ארה"ב לבין מה שברקוביץ' עשה לילדי השמנת של הכרמל, אבל תחשבו לרגע על החבורה הלא גדולה של 'ספורטאי העל הישראליים' ועל מה שיש והיה להם להגיד לאורך השנים. אם נוריד לרגע את כל היציאות הלוחמניות, הציוניות ובטח את המלוכלכות והנמוכות, נישאר עם רשימה בלתי נגמרת של קלישאות בנאליות, זהירות בדרך כלל, מתחסדות לעתים קרובות ובעיקר – משעממות. ואם כבר זכינו לאיזה פה מפיק מרגליות, משפיגלר, דרך אביטן ועד שרף (רשימה חלקית בהחלט), מה שהסתתר מאחוריהן באופן קבוע היה הרצון לקבל עוד שורה בעיתון, או במקרה הטוב יותר עבורם והמעיק יותר עבורנו - עוד דקה על המסך.

מצד שני יש לנו את אייל ברקוביץ'. ברקוביץ', שגם מבחינת כישרון ספורטיבי נטו, יכול להיות שהוא הדבר הכי מיוחד שגדל לנו פה, מקרין משהו אחר. מהרגע הראשון ששמו הציץ והגיח מעל פני ביצת הכדורגל שלנו, ברקוביץ' היה דבוק בלהט, כמעט בלתי נשלט לפעמים, להוכיח לכולם שהוא הכי טוב, הכי מיוחד ובעיקר, ממש כמו עלי – שרק הוא יודע מה טוב לעצמו ושעבורו, גם אם למישהו נדמה אחרת, אפילו השמיים הם לא גבול של ממש. לא בשביל לקבל את החשיפה, אלא פשוט – בשביל שידעו, שיבינו, שהוא זה הוא, שזה הדבר הכי טוב שהוא היה יכול לבקש לעצמו ושגם אם למישהו לא נראה משהו – זאת בעיה שלו.

ושלא תטעו, העקשנות הזאת של ברקוביץ' לחיות את האמת שלו היא קולו של הדור לא פחות מזו של עלי בזמנו. כשאייל ברקוביץ' יושב בראיון ואומר באופן ברור למצלמה – כסף הוא השיקול המרכזי בהחלטות שלי בקריירה או: אני לא הולך לשחק בטורקיה כי אני לא רוצה לחנך שם את הילדים שלי ולא טורח להסתתר מאחורי סיסמאות של 'הספורט הוא הכל', 'אני משחק קודם כל בשביל המועדון' ושאר יציאות עבשות, הוא מייצג דור שלם של ישראלים, שאת חלקם הגדול כדורגל לא מעניין, אבל לרובם נמאס מזמן מהעמדת הפנים המתמשכת של החיים. נמאס להם מהעקרונות המזוייפים, מהסיסמאות הנדושות, הם רוצים להרוויח טוב, לחיות טוב ולגדל את הילדים שלהם כמו שנראה להם. לא אכפת להם מה קורה לילדים באפריקה, כמו שלא אכפת להם מה קורה למתנחלים בשטחים או ליערות האמזונס ובטח לא איך חיים מאות אלפי הע(ו)בדים הזרים שנושאים בגאון את עול העבודה העברית.

אידיאולוגיות? ערכים הומניים? אל תבלבלו לנו את הביצים. אנחנו רוצים להיות אייל ברקוביץ', להרוויח טוב, לחיות כמו שבא לנו ולשים פס ארוך על כל מי שזה לא נראה לו.