1. דווקא המשחק אתמול, בו הפסידו הנטס בבית לדאלאס, היה המשחק החשוב ביותר העונה של חניכיו של ביירון סקוט. ודרך אגב, אל תתנו לתוצאה להטעות אתכם: היה צמוד עד דקה לסיום.
זה היה המשחק הכי חשוב מפני מזו היתה אחת הפעמים היחידות שבהן החולשות של הנטס נחשפו. ניו ג'רזי השיגה את כל הנצחונות האיכותיים שלה העונה בעיקר בגלל שהיא השכילה לנצל את מבוכת היריב ברבע הראשון של המשחק. תסתכלו על התוצאות מול סקרמנטו, מילווקי ווושינגטון, כל המשחקים הללו נגמרו ברבע הראשון. למה? מפני שלביירון סקוט יש את החמישיה הכי גמישה בליגה, גמישות שמושגת בעיקר בעמדות הפורוורד שלה. קרטיס מרטין וקית ון הורן הם שני שחקנים של 2.09, שמסוגלים לעשות הכל: לשחק עם הגב לסל, לחדור, לקלוע שלשה, ובעיקר לרוץ. כשלפוינט גארד שלך קוראים ג'ייסון קיד, ריצה של שני פורוורדים שמסוגלים לסיים מתפרצת בדאנק, היא קטלנית. רוב הקבוצות בליגה לא נהנות מהלוקסוס הזה. בדרך כלל אחד הפורוורדים מסתובב סביב השני מטר. במשחק השני נגד וושינגטון, הבדלי הגבהים פשוט הרגו את ג'ורדן.
2. מה זה אומר? בעיקר שביירון סקוט הפנים לחלוטין את קדושת הביטוי מיס-מאץ'. כשלפוינט גארד שלך קוראים ג'ייסון קיד ולא, נניח, צ'רלי וורד, אתה יכול להטיף על מצ'-אפים. ככה שהמשחק אתמול לא היה חשוב לנטס כקבוצה, הוא היה חשוב לסקוט מפני שהוא היה צריך להילחם בדון נלסון, האב הרוחני של המיס-מאץ'. נלסון לחץ על המתג ברבע הרביעי. הוא העלה את טים הארדאווי ברבע הרביעי לצדו של סטיב נאש מתוך ידיעה שקרי קיטלס לא יכול לרדוף אחרי אף אחד מהם. נאש והארדאווי קלעו שתי שלשות בדקות הסיום שקברו את המשחק. נלסון גם העלה את וואנג בעמדת הסנטר מול מקלאו. וואנג קלע שיא קריירה של חמש עשרה נקודות.
3. בכלל, שתי הקבוצות הציגו את הנוסחה, אולי, שבה ינסו השנה הקבוצות לנשל את שאקיל מהכתר. כיוון שאין סנטרים בליגה (מצטער, דאנקן הוא פורוורד, מורנינג חושך, ואת מוטומבו שאקיל אכל לפני שנה), נאלצו רוב הקבוצות הבכירות ללכת לעומק. לסקרמנטו יש עשרה שחקנים, כמו גם לניו ג'רזי, מינסוטה, פילדלפיה, טורונטו ודאלאס. למילווקי וסאן אנטוניו אין. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נוסתה כבר בפורטלנד. היא נכשלה בגלל שאקיל ובגלל שליותר מדי שחקנים בפורטלנד היו פיוזים שרופים במוח. אבל זה יהיה המאבק: הלייקרס נגד עומק הספסל.
4. אני לא אוהב את פט ריילי. אני לא חושב שהוא היה אחראי לאליפויות של הלייקרס ואת ההריסות שהוא השאיר בניקס אפשר להרגיש עד היום. זה לא הולך לשום מקום גם במיאמי. ייאמר לזכותו של ריילי שהשנה הוא מביא את הפרגמטיזם שלו לשיאו: אחרי השואו טיים במערב, המרפקים במזרח וההשפלה הפלייאוף לשרלוט בידי השחקנים עליהם הוא ויתר, ריילי אסף השנה חבורה של שכירי חרב: סטריקלנד, קנדל גיל, ג'ימי ג'קסון. זאת לא קבוצת כדורסל, זה המוג'הדין. לא פלא שאדי ג'ונס הולך ודוהה.
5. ואחרונה, לסוף: ג'ייסון קיד לא פותח באולסטאר. תקראו שוב את השורה הזאת כדי להבין עד כמה הליגה הזאת מגוחכת.
סקוט הפסיד למיס-מאץ', שאקיל צריך להכין את הריאות
7.2.2002 / 15:46