לא רק בשביל רובי

לא, אין לי שום כוונה לשאת הספדים לאדם שלא ממש הכרתי ובטח שאין לי כוונה להפוך את הסיפור הטרגי, אבל האישי הזה, למשל מאולץ על גורלו של מי שמנסה להתמודד מול הרי השחור של הכדורגל הישראלי. ההתאבדות של רובי שפירא, על פי הידיעות הראשוניות ועל סמך השכל הישר, אינה קשורה לנפתולי דרכו בהפועל חיפה, אבל אולי דווקא בשל כך, זוהי הזדמנות לשאול שאלה או שתיים לגבי הדרך ובעיקר הרוח, בה מתנהל הספורט בישראל. כי סיפורו של רובי שפירא בכדורגל שלנו, שהחל בקולות צחוק רמים ובחיבוקים חמים לפני כשש-שבע שנים, הפך לסיפור עצוב עם מעט מאוד חיוכים, עוד הרבה לפני הגעתה של הבשורה המרה מניגריה. שפירא, שלאורך כל דרכו נשאר קודם כל אוהד אמיתי, שעובד מהלב, אולי לא נשבר בגלל דרכו הקשה בכדורגל, אבל הוא בטח לא הצליח למצוא בה את אותם סיפוק וחום שחיפש ושכנראה כל-כך חסרו לו.

לדבר היום על ספורט מקצועני רק במונחים של התלהבות ילדותית, כמו שבספורט 5+ היו בוודאי רוצים שנתייחס לכך, יהיה נאיבי. להניח שלפופולאריות חסרת התקדים ההיסטורי של הספורט ברחבי העולם, אין קשר ליסודות התחרותיות האכזריים המקבילים ל"עולם האמיתי" בו אנחנו חיים, יהיה מטופש. אבל לשכוח, שבסופו של דבר, מה שמשך את כולנו בפעם הראשונה למגרש, לאצטדיון, או אפילו לכורסת הטלוויזיה, הייתה קודם כל האהבה לדבר המופלא הזה, שנקרא ספורט, יהיה פשוט חבל.

וכמה חבל לגלות שוב ושוב שבגרסה שלנו, הישראלית, לספורט המקצועני, הרגשות הדומיננטיים, כנראה שכמו בחיי היומיום שלנו, הם כעס, קנאה ושנאה. תחשבו על שמעון מזרחי מצד אחד ודני קליין מצד שני. בלי שום קשר למי יותר צודק, מי יותר הגון ומי יותר מנצח – מישהו מהם, בגישה שלו לניהול העסק שבידיו וברוח אותה הוא משרה סביבו, עושה לכם חשק להגיע למגרש? הייתם לאחרונה במגרש כדורגל בסביבותינו? על כל צעקת עידוד אמיתית לקבוצה בה באו לתמוך, מוסיפים האוהדים שלוש קללות עסיסיות, שלא מבדילות בין גזע, מין ומשפחה, לשחקני היריבה. וגם פה היוצא מן הכלל רק מעיד על הכלל.

למה כולם זוכרים כל-כך לטובה את עדי גורדון או את דורון שפר? כנראה שלא רק בגלל היכולת הנפלאה על המגרש, אלא בגלל ההרגשה שהם ידעו לשחק את המשחק בכיף שלם וללכת כשכבר לא היה להם כיף, כל אחד מסיבותיו. למה רובנו נזכור תמיד את גברי לוי כאיש הרע? לאו דווקא בגלל איכות ההחלטות וצורת הניהול שלו, שלא כאן המקום לדון בהם, אלא קודם כל בגלל התחושה הלא נעימה, אם להתבטא בעדינות, שהוא משרה על העולם הלא קטן שנקרא הכדורגל הישראלי, בדרך בה הוא מדבר, מתנהג ומתנהל. יצא לכם לראות משחק NBA לאחרונה? שמתם לב לתופעה המוזרה, ששחקנים מחייכים גם לאחר הפסד ומסוגלים אפילו למחוא כף למבצע מקפיץ של שחקן יריב? כי שם, בליגה לא פחות תחרותית משלנו, עם לא פחות שחיתויות ונעיצות סכין ספורטיביות וספורטיביות פחות, זוכרים לאורך כל הדרך את אותה עובדה בסיסית ונהדרת – ספורט זה כיף.

כל מי שינסה להכניס בדרך בה סיים רובי שפירא את חייו דברים נוסח "במותו ציווה לנו...", יחטא לפשטות ולכנות דרכו של האיש. אבל, גם אם קשה לפעמים לשים לב, יש עדיין לא מעט 'שפיראים', שרוצים ומוכנים להטות כתף, כיס או כל דבר אחר לטובת עולם הריגושים הבלתי נגמר של מגרשינו. אז בלי שום כוונה להטיף מוסר, או לנסות לחנך, בואו וננסה כולנו להוריד קצת את הרגל מדוושת העצבים ופשוט לתת לעצמנו ליהנות מהספורט, כי באמת מגיע לנו.