פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בוסקילה: "בקושי אכלתי, חייתי על אוויר. בגלל זה פרשתי"

        דיאטת הרצח שכפתה על עצמה והביקורת המשפילה מהוועד האולימפי גבו מהשייטת ורד בוסקילה מחיר נפשי. ומה עכשיו? רק תנו לה ארטיק

        בתום אולימפיאדת אתונה 2004, בה השיגו צמד השייטות ורד בוסקילה וניקה קורנצקי את המקום ה-18 בלבד, החליטה בוסקילה שכדי להתחרות בבייג'ין יהיה עליה לטפל במשקלה.

        הרוחות בעיר ג'ינדאו בסין, בה נערכו תחרויות השיט, חלשות בצורה קיצונית. עבור בוסקילה, אשת הצוות החזקה והמאסיבית, היתה רק אופציה אחת. "כבר כשהתחלנו לחשוב על סין, לפני ארבע שנים, הבהירו לנו שהרוחות חלשות ושרק אם ארד במשקל יהיה לנו סיכוי", משחזרת בוסקילה. "אני עולה ויורדת במשקל, ובשנתיים האחרונות הייתי תחת דיאטה קשה וקפדנית מאוד, שהצריכה ממני מאמץ פיסי ובעיקר נפשי לא קל. אני לא אתחיל לפרט באלו שיטות עשיתי את זה, אבל זה לא היה בריא, לא לראש ולא לגוף. נלחמתי במשקל שלי ובלחץ מצד כל הגורמים להוריד 10-15 ק"ג, כדי שבכלל תהיה לי סיבה לצאת לסין. היו ימים שאכלתי 600 קלוריות בלבד, היו ימים שחייתי על אוויר. הכרחתי את עצמי לעבור את זה, כי ידעתי שאני חייבת, אבל לא יכולתי יותר. זאת הסיבה העיקרית שבגללה פרשתי עכשיו".

        בוסקילה לא עשתה לעצמה הנחות. "כל יום נשקלתי, כל יום עברתי שני אימוני כושר ואימון ים", היא מפרטת. "חצי שנה לפני האולימפיאדה לא הייתי בכלל בבית, עברתי לגור במכון וינגייט כדי לא להרוס את הדיאטה. הצוות שהיה אתי ניסה לעזור, אבל זו היתה בעיקר עבודה שלי. המאמן שלי, אילן (תשתש), ניסה לעזור, אבל יכול להיות שזה לא היה התפקיד שלו. בעיקר הייתי לבד. אבל היתה לי מוטיבציה, רציתי להיות קרובה למדליה בקמפיין הזה".

        ואכן, לפני חמישה חודשים היו בוסקילה וקורנצקי קרובות עד מאוד למדליה אולימפית, הראשונה של נשים ישראליות מאז יעל ארד בברצלונה 92', אבל למרות המאמצים הן הגיעו הכי קרוב שאפשר ובה בעת הכי רחוק - מקום רביעי ומכובד. השתיים יצאו מהמים לחיבוקים של הצוות הישראלי הדומע, אבל התעקשו שהן מרוצות.

        בחודש שעבר הודיעה בוסקילה בת ה-25 שהיא פורשת, או כהגדרתה, נוטלת פסק זמן של שנתיים לפחות. היא שיתפה את קורנצקי בלבטים ורק אחר כך פנתה למאמנה וליו"ר איגוד השיט, יהודה מעיין, שלא הצליחו להניא אותה מהחלטתה.

        קרוב, רחוק

        לבוסקילה וקורנצקי היו סיבות טובות להיות מרוצות בסיום השיוט המכריע. הן סיכמו תחרות מצוינת, שבתחילתה אף הובילו, אבל שני שיוטים חלשים שלהן גרמו לסיום העצוב. "זה היה מתסכל", מסכמת בוסקילה, "בעיקר כשחושבים ששחר צוברי, שהיה במצב יותר גרוע משלנו, הצליח לסיים עם מדליה. אני לא רוצה להיות שובניסטית, אבל ככה זה עם נשים, לפעמים פשוט אין להן את הלהט. הרגשנו כמו גברים שמעירים הערות על נהיגה של נשים. היינו בטוחות שהברזילאיות, המתחרות העיקריות שלנו בשיוט המדליות, פשוט יתפרקו. ביום הראשון של התחרות, אשת הצוות שלהן עשתה טעות קריטית שגרמה לכך שכולן עברו אותן. ההגאית הברזילאית בכתה, ואנחנו הרגענו אותה. יכול להיות שהיינו צריכות לחמם אותה על חברתה. אמנם לא הצלחנו להשיג מדליה, אבל היתה לנו תחרות מצוינת. אחרי שסיימתי במקום ה-18 באתונה, מקום רביעי הוא מעולה, ויכול להיות שזה מה שהגיע לנו".

        האכזבה מהחמצת המדליה היתה כאין וכאפס לעומת היחס המשפיל שחוותה על בשרה מראשי הוועד האולימפי בסיום המשחקים ולאחר הודעת הפרישה. "זה לא הפתיע אותי", היא מבהירה, "ראינו כבר את הביקורת שלהם על הספורטאים בסין ואחרי שנגמרה האולימפיאדה. מהיום שהודעתי על פרישה הם לא יצרו אתי קשר, אבל מיהרו להודיע לי שהצ'ק שקיבלתי הוא האחרון, ומאז גם הקפיאו לי את המלגה. בכל מקום עבודה אחר נותנים מענק הסתגלות או התראה מראש. פה מנמקים זאת בכך שמדובר במלגה. בישראל לא יודעים איך לטפל בספורטאים אחרי האולימפיאדה. בעולם יש התייחסות מלאה לעניין, ופה זה בכלל לא מפותח".

        רחוקות, קרובות

        בוסקילה עוד לא הצליחה להשאיר מאחוריה את האולימפיאדה המזוויעה שחוותה באתונה. "בארץ עובדים רק לפי התוצאות. אם אתה מביא תוצאות טובות אז מתייחסים אליך ונותנים לך תמלוגים", היא תוקפת. "אודי וגידי (גל וקליגר, בהתאמה) הביאו מדליות מאליפויות עולם, פימפמו אותם לפני האולימפיאדה וכשהם נכשלו מיהרו לרדת עליהם ולשכוח אותם. זה מה שקרה לנו באתונה, שם פימפמו אותנו כל הזמן, ונכשלנו".

        שנה אחרי ההתרסקות באתונה, החליטה בת זוגה, קורנצקי, לפרוש. השתיים חזרו לשתף פעולה לאחר שנה נוספת, אבל היחסים היו מעורערים מעט בעקבות האימונים שקיימה קורנצקי עם בת זוג אחרת. "כעסתי עליה כשהיא עשתה ניסיונות קאמבק מוזרים", מודה בוסקילה, "הרגשתי חוסר נאמנות מצדה וכמעט לא דיברנו. בינתיים גם התפתחתי. בגלל שהייתי מנוסה מאוד, הרגשתי שאני יכולה להנהיג ולהראות את הניסיון והיכולות שלי".

        האיחוד בין השתיים היה פרי יוזמתה של בוסקילה. "זה בא ממני, הבנתי שאם אני רוצה להגיע לאולימפיאדה אני יכולה לעשות זאת רק עם ניקה. אני צריכה מישהי עם הרמה והניסיון שלי", היא מנמקת. "ניקה הסכימה, אבל היו לי כמה תנאים. רציתי להיות יותר דומיננטית מבעבר, והיא נעתרה. היחסים היו קרים בהתחלה, כמו זוג גרוש שחוזר לחיות ביחד".

        כעת, הסיטואציה הפוכה אך היחסים חזקים מאי פעם. "התלבטתי לפני שהודעתי על הפרישה, וניקה היתה ראשונה שהבינה שאני פורשת, עוד לפני שאמרתי לה", מספרת בוסקילה, ומשאירה לעצמה פתח: "אם בכל זאת אחזור זה יהיה רק בעוד שנתיים, כדי להיות מוכנה בזמן ולהילחם על מקום באולימפיאדת לונדון, אבל רק עם ניקה ורק אם יהיה לנו סיכוי למדליה".

        לאחר האולימפיאדה טיילה בוסקילה בברזיל ובארגנטינה, ובמהרה הצליחה לעלות חזרה במשקל. "מיד אחרי שהסתיימה התחרות התחלנו כולנו לאכול בטירוף. אני זוכרת שכל הזמן חשבתי על המשפט של גל פרידמן אחרי אולימפיאדת אטלנטה: 'אני רק רוצה לאכול ארטיק עם חברה שלי'. כל כך הבנתי אותו. מאז האולימפיאדה עליתי בין שבעה לשמונה ק"ג. לא עליתי על המשקל, כי אחרי שעשיתי את זה כל יום אני כבר לא מסוגלת".