פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אנדרדוג

        אלעד שמואל, "הפיטבול הכשר", צמח מהקשיים של שיכון הרוסים בראשון לציון והפך לתקווה הגדולה של האיגרוף המקצועני בישראלי

        "אתה רוצה לראות מאיפה הכל מתחיל? הכל מתחיל מפה, מהמקום הקטן הזה, מהקירות האלה, מהשק הזה. כולם פה בבניין מכירים אותי כמשוגע שמתאמן. אני מתגלגל פה שנים והשכנים שלי כבר יודעים שאני ככה ושזה המקום שלי, אפילו המאמן שלי לא היה כאן".

        המקום הזה הוא המקלט המשותף של הבניין ברחוב דגניה 5 בשיכון הרוסים בראשון לציון. כאן, מאחורי דלת הברזל הכבדה, בין ארבעה קירות חשופים שסוגרים על חדר קטן וצר, גדל המתאגרף אלעד שמואל. דגל ישראל מרופט תלוי באלכסון על אחד הקירות, מהתקרה משתלשל שק איגרוף שחור ולצדו שני מכשירי כושר ישנים. על הרצפה חבל קפיצה ומשקולות וליד יציאת החירום עומדת מערכת סטריאו עתיקה.

        מהקיטון האפור והבודד הזה נראות זירות האיגרוף הנוצצות בלאס וגאס רחוקות מאוד. קשה לדמיין מכאן מעריצים שרוכשים כרטיסים יקרים כדי לצפות בשואו, עם נשים בביקיני שמכריזות על סיבוב נוסף בקרב. אבל דווקא כאן, כששמואל אומר שהוא בדרך הנכונה לצמרת, אפשר להאמין שזה באמת יכול לקרות.

        הוא בן 21, גובהו 1.68 מטר, משקלו 63.5 קילוגרם, אלה פרטים משמעותיים. הוא מוגדר כמתאגרף במשקל חצי בינוני-קל, אלוף ישראל בקטגוריה שמאחוריו כבר 20 קרבות איגרוף מקצועני. ב-18 מהם ניצח, את חציים בנוק אאוט. בשניים הפסיד. באיגרוף מקצועני זה נחשב מאזן מצוין, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר. בישראל אין לו מתחרים של ממש משום שבשנים האחרונות ניצח כל יריב שניצב מולו. בקבוצת המשקל שלו רשומים כ-1,300 מתאגרפים בעולם. שמואל מדורג במקום ה-430 והקרב האחרון שלו, שבו הפסיד, היה מול אחד ממאה הראשונים.

        בארץ אף אחד לא מכיר אותו אבל בגוגל באנגלית הוא זוכה לאזכורים רבים שמובילים לאתרי האיגרוף הנחשבים או לסרטוני קרבות שבהם השתתף - "הפיטבול הכשר", קוראים לו שם.

        הפיטבול הכשר

        הפיטבול הכשר שלנו גדל בשיכון שנקרא על שם המהגרים שאיכלסו אותו בגל העלייה הגדול של שנות ה-90. לא היה קל שם, בטח לא לילד שמן עם משקפיים ותספורת קוצים לא אופנתית, שחזר בגיל 12 מארבע שנים בארצות הברית, עם חיבה יתרה לממתקים והרבה אנרגיות לשחרר. אולי היום היו מנסים לשכנע את אורלי ואבי, הוריו, לתת לו ריטלין, אבל הם החליטו שהילד צריך לפתח את הכושר הגופני שלו. שמואל לא התלהב מכדורסל וכדורגל אבל כשהגיע למועדון האיגרוף הבין שמצא את ייעודו. "הייתי מהילדים האלה שנבחרים אחרונים בכדורגל. בגיל 13 שקלתי בערך כמו היום, והיו צוחקים עלי. לא הייתי מסכן כי תמיד הייתי קשוח, חזק יחסית ולא פראייר".

        שמואל אומר שהוא עוד זוכר את היום הראשון במועדון. איך החיים השתנו לו לנגד העיניים, "היה מין ניצוץ כזה": בימים שהיה לו אימון שהתחיל בחמש אחרי הצהריים, הוא היה יושב כבר בשתיים ליד הדלת עם התיק ומחכה; ואם לא היו מסיעים אותו במכונית הוא היה צועד ברגל כ-40 דקות עד למועדון.

        את המאמן והאמרגן שלו, רענן טל, הכיר כבר אז כשהתחיל להתאמן בקראטה ובאיגרוף תאילנדי ועוד לפני שהשניים החליטו שהוא יתמחה באיגרוף מקצועי. "אני מתפרנס מהדרכת אומנויות לחימה כבר 14 שנים", מספר טל. "אחרי כל כך הרבה זמן, כשעוברים אצלך מאות אנשים, מגיע מישהו כמו אלעד ואתה רואה שיש שם פוטנציאל למשהו - באטרף הזה של לא לוותר".

        את הכינוי המקצועי שלו "הפיטבול הכשר" נתן לו בארצות הברית דון אפלבאום, שמתאם לו את הקרבות שם. הכינוי לא נבחר סתם כך, כמובן. בחמש השנים האחרונות מגדל אלעד שמואל את ארצ'י, כלב פיטבול אימתני. את הכלב קיבל במקרה, לאחר שחבר של אביו החל לגדל אותו ואשתו ביקשה שייפטר ממנו לאחר שהתחתנו. "אני מאוד אוהב את הזן הזה, את האופי החזק שלו, הרצון העז לא לוותר". שמואל אומר שהכלב "הוא כמו הבן או האח הקטן שלי. יצא לו לריב עם כלבים אחרים שפתאום קפצו עליו, ולמרות שאני יודע שהוא יסתדר יופי אני פוחד עליו ומעדיף שהכלב האחר ינשוך אותי - ולא אותו".

        שמואל אילף את ארצ'י, שמתגלה, די במפתיע, ככלב נוח לבריות. הכל, כמובן, בעירבון מוגבל, משום שמשחק תמים עם ארצ'י עלול להיגמר בתקיפה. הדמיון בין 40 הקילוגרמים החייתיים של הכלב לבין 63.5 הקילוגרמים של בעליו כמעט מתבקש מדי: שתי מאסות של שרירים שמסתתרות מאחורי פנים חביבות ויכולות להפוך בן רגע לעוצמה קטלנית.

        "מבחינה גנטית הוא מאוד חזק ואגרסיבי, ולצערי המון אנשים לוקחים ומנצלים אותו לרעה", אומר שמואל. "דופקים את הכלב והורסים את השם שלו. לפיטבול נמשכים אנשים אלימים, אבו נפחא, מתלהבים כאלה. מה, הם יקחו פודל? לא, הם ייקחו פיטבול או רוטוויילר". שמואל מספר שהוא נגעל ממי שמשתמשים בכלבים הללו לקרבות, אבל בהחלט מודע למשמעות של צעידה עם פיטבול ברחוב. "לפעמים אנשים זזים הצדה", הוא אומר.

        טיול ערב ביחד עם שמואל וארצ'י, שקשור לרתמת עור שזורה בניטים מברזל, נראה תחילה נעים. הערב חם ורבים מדיירי השכונה יושבים בחצרות הבתים, מדברים ומעשנים. מדי פעם בפעם מחליף שמואל ברכת שלום מנומסת עם אחד מהם.

        אבל אז הוא מתחיל להצביע על כל מיני נקודות ציון: "בבית הזה למשל", הוא מורה על הבניין שממול לביתו, "בעל רצח את אשתו". ממשיכים ללכת. "כאן, מתחת לבלוק הזה, נרצח צחי באשה, ילד בן 18". אחר כך הוא מספר שגם את הנער רענן לוי, שנרצח, הכיר מילדות. "לא כדאי שתסתובב פה לבד", הוא אומר, "כשאתה מבחוץ ולא מכיר אף אחד יכולים להציק לך, יכולות להיות בעיות. יש כאן הכל. סמים, אלימות. היו כאן סצנות בלי סוף. יש כאן גם פחות ופחות אנשים בגיל שלי: ההוא נהיה לי דתי באיזה ישיבה, זה מחפש את עצמו, ההוא נדפק מסמים, ההוא יושב עכשיו על שוד או אלימות".

        אתה חושב שאותך האיגרוף הוציא מכל זה?

        "זה נתן לי סיבה לא לשבור את החלון באוטו כדי לגנוב את הטייפ או להרביץ לילדים ולקחת מהם כסף, שזה מה שהחברים שלי היו עושים. אני לא אהבתי לקחת בזה חלק והרגשתי שאני מוכיח מספיק עם הכוח שלי, שלא צריך להיות גיבור על אחרים. כשגדלתי וראיתי שהם לא משנים את הדרך שלהם, החלטתי שזה לא מה שאני רוצה לראות סביבי והתנתקתי. השתפרתי מאוד בלימודים, החלטתי שאני מוציא בגרויות והשתדלתי להכיר אנשים מהלימודים. עכשיו, כשאני יורד עם הכלב ומסתכל אחורה אני אומר 'וואלה, עברו ארבע-חמש שנים, והם באותה נקודה. לא זזו יותר מדי'".

        אולי לו אין קשר איתם, אבל הם יצרו קשר איתו. ההצלחה שלו באיגרוף ודמותו המאיימת גרמה לאנשים מהשכונה לבקש ממנו שיהיה הפיטבול שלהם. "כמה פעמים באו אלי חבר'ה ואמרו לי 'יאללה, בוא תלך מכות, בו תגבה צ'קים, בוא תעשה ככה'".

        מי ביקש ממך את זה?

        "אתה יודע, אנשים ממה שנקרא עולם הפשע או העולם התחתון או השוק האפור. אני לא יכול לנקוב בשמות כמובן, אבל אני יכול להגיד לך שאני באופן אישי קיבלתי המון הצעות".

        בעצם לעשות מה?

        "אתה יודע מה, לפעמים רק להסתובב איתם. רק לשבת איתם. הם מאוד אוהבים את זה. זה אנשים מאוד אלימים שבשבילם מתאגרף זה 'וואו'. תחשוב, אני כל השנים מפרק אנשים במכות. אנשים ראו אותי בקרבות, הציעו שנשב לקפה. בפעם הראשונה הסכמתי. אחר כך כבר הבנתי במה מדובר והיום אני מזהה את האנשים האלה מקילומטרים".

        מה עם להשתמש בכוח כדי לעזור לאנשים?

        "כשהייתי קטן, בבית ספר, יצא לי להתערב. לא הייתי אוהב לראות מישהו חלש שמציקים לו. זה אחד מהדברים שיכול לשחרר אצלי משהו. עכשיו לפעמים יש אנשים שבא לי להעיף, להעלים. אני אומר 'איזה חוצפן, מגיע לו עונש', אבל אם אני אתן מכות זה לא ישנה שום דבר. אנחנו לא גיבורי על".

        "אני נהנה לפצוע מישהו"

        גיבורי על אולי לא אבל גלדיאטורים מודרניים, בהחלט. רענן טל, שהחל כמקצוען באיגרוף תאילנדי, אומר שכשהוא רואה את המתאגרפים בזירה "הביצים דופקות לי חבל על הזמן. זה מכות רצח". שמואל, למשל, מספר שהוא עצמו בחור רגוע אבל ברגע שהוא עוטה עליו את הכפפות ונכנס לזירה הוא משתנה, או כמו שהוא מגדיר זאת, "אוי ואבוי אם מישהו ינסה לעצור אותי. אני מאוד תחרותי ומאוד רוצה להיות הראשון ובסופו של דבר באיגרוף זה רק אתה והיריב שלך. בעולם הזה שנקרא זירה: לא אבא ולא אמא ולא המאמן יכולים לעזור לך יותר מדי. הם יכולים לתת לך עצות, אבל אם הגעת לא בכושר, או לא השקעת את כל-כולך, היריב יאכל אותך. הוא שם בדיוק בשביל אותה מטרה כמוך. יש קרבות שנפלתי ואז קמתי וניצחתי. אתה אוגר כוחות משום מקום. אין לי מושג מאיפה, אבל זה פשוט כוחות שיש לי.

        "היה איזה קרב שעליתי לזירה ואחרי 20 שניות חטפתי מכה שהפילה אותי לרצפה. קמתי, ומאותו רגע אמרתי לעצמי בראש 'ימות העולם - הוא לא ינצח אותי'. הלכתי אחורה כמו איזה מכונת השמדה ופשוט כתשתי אותו לחתיכות עד שהוא לא יכול היה יותר. הפכתי את הקערה על פיה. ככה אני חושב שצריך וככה אני מנהל את החיים שלי".

        הריגוש הוא פיזי, הריח של הדם?

        "זה כיף, זה כיף. אני נהנה לפצוע מישהו. חס וחלילה אני לא עושה את זה כמשהו אישי, אבל כשאני נכנס לזירה זו המטרה שלי: לגרום ליריב להגיע למצב שהוא לא יכול להמשיך יותר. שהוא מולי, על הרצפה, ולא רוצה ולא יכול לקום. אם הוא נפצע בדרך ואני יודע שזה יעזור לי להגיע למטרה שלי - מה טוב. מה שכן, אחרי הקרב אני ארים אותו מהרצפה ואלחץ לו את היד".

        ג'נטלמן אמיתי.

        "יש אנשים שלא יכולים לעשות את זה, אבל אני יכול לשנות פאזה - מקריזה טוטלית פתאום להיות רגוע ושלו. כשאין זירה אין אגרופים. אני לא הולך מכות סתם".

        מכל המכות האלו שמואל כבר לא זוכר כמה פעמים הגיע למיון. "שברתי יד", הוא מתחיל למנות, "פגעתי בברך, שברתי לסת, סדקתי צלע, קרעתי אוזן, סדקים באף, פגעתי במרפקים, מתחתי גידים, קרעים בקרסוליים. המון-המון פציעות. זה חלק מהספורט".

        על השאלה אם הוא לא חושש לגמור כמו מוחמד עלי, הסובל מפרקינסון, הוא אומר ש"סביר להניח שבגיל מבוגר יהיו מחלות שהסיכוי שלי לחלות בהן יהיה יותר גבוה. אבל בינינו, איזה ספורט מקצועי הוא כן בריא? יש שחקני כדורגל שבקושי מצליחים לרוץ היום. שחקני טניס קורעים את כל הכתפיים. צריך להקריב בשביל לקבל. אלה החיים".

        עד איזה גיל תעשה את זה?

        "אין לי מושג. עד שהגוף יסחב. יכול להיות שהקרב הבא יהיה האחרון שלי. לא אגיד לך שאין נקודות משבר. זה ספורט קשה מאוד ואני לא חושב שעוברים סיוט כזה במקומות אחרים, אבל בעיקרון מה שלא הורג - מחשל".

        את החישול שלו עובר הפיטבול הכשר בסניף התל-אביבי של מועדון האיגרוף CMA. חלק מהמטפסים במדרגות של הבניין התעשייתי ברחוב מוזס פונים לבית ספר למוסיקה שנמצא מימין, קשה להתבלבל בינם ובין מי שיעדם המועדון. שם, בפינת החדר נמצאת זירת האיגרוף, לצדה יש מתקני כושר וכמה מאזני אדם, כמו אלה שבקופת חולים. על הדלפקים מונחים עשרות מגזיני איגרוף ולידם גיליונות של "בלייזר". רוב המתאגרפים לבושים רק במכנסיים. הם עסוקים באימוני כושר או מנהלים ביניהם קרבות, הם שטופי זיעה.

        על הקיר יש כמובן תמונה בלתי נמנעת של רוברט דה-נירו מה"השור הזועם" ואחת של מוחמד עלי, לפני שהפך לגבר מת מהלך, ובתחתיתה הציטוט: "אלופים לא נוצרים בחדרי כושר. אלופים נוצרים ממה שיש עמוק בתוכם: תשוקה, חלום, חזון".

        אולי לשמואל יש כל התכונות הנדרשות בתוכו, אבל עכשיו הוא יושב בפינה לבוש חולצה וג'ינס. בחיוך מזמין ולא מאיים, הוא נראה שונה מאוד מהתמונות שלו עצמו התלויות מאחוריו. התצלומים - מקרב שנערך בפילדלפיה לפני כשנה, חושפים את דמותו כמתאגרף, כולל העיניים הרושפות, השרירים, הזעם ושמחת הניצחון. הפער הזה, בין הבחור החביב שיושב במשרד ובין החיה הפצועה והמסוכנת הניבטת מהתמונות, הוא כמעט בלתי נתפס. לצדו יושב טל, המאמן שלו. "Mark my words" הוא אומר לי, "הוא עוד יהיה אלוף עולם".

        בכדי להיעשות מתאגרף מקצועי ואלוף עולם מנהל שמואל בשנים האחרונות סדר יום קבוע: ריצה של 10-12 ק"מ בשש בבוקר, חזרה הביתה, שחרור שרירים, מקלחת וארוחת קורנפלקס עתיר סיבים, גבינה או יוגורט. בצהריים הוא אוכל אורז מלא, פסטה או חזה עוף ובערב סלט, גבינה, טונה ולחם מלא. כמעט מיותר לציין שהוא לא מעשן וממעט מאוד לשתות אלכוהול. "זה קצת משעמם", הוא מודה, "ואני יכול לחרוג מזה אם יש נגיד על האש. אבל לא תראה אותי סתם באמצע היום מכין המבורגר". כל יום הוא גם מתאמן פעם או פעמיים במשך כשלוש שעות בהרמת משקולות, אופניים ועוד.

        ההשקעה וההתמדה, אגב, השתלמו לו. שמואל גם היה המתאגרף המקצועי הראשון שהוכר כספורטאי מצטיין על ידי צה"ל, דבר שהקל על תנאי השירות שלו ואיפשר לו להמשיך את הקריירה, במקביל לשירותו כנהג צבאי. "חיי האימונים הם אפורים", אומר טל, "ורגעי השיא של הקריירה, הזרקורים, זה שברירים של קריירה. אבל אין מצב שאני קובע איתו אימון, גם בחמש-שש בבוקר, והוא לא מגיע".

        "האיגרוף ניטרל אותו מהצרות"

        עד שיהיה אלוף עולם אנחנו בחזרה בביתו בראשון. כבר עשר בלילה ואביו טרם חזר מעבודתו כנהג מונית. "אחת הסיבות שהיינו בארצות הברית היתה כי הוא נכנס לחובות והיה צריך לסגור את זה. הוא הצליח וחזרנו לפה, אבל עד היום הוא עובד קשה", מספר שמואל. אביו תומך בו ומגיע לכל קרב שלו, אבל "כשההורים שלי התחילו לקלוט שזה לא חוג אלא משהו אחר, זה כבר הלחיץ אותם. אם תשאל אותם הם יגידו שעדיף שאהיה מאמן, שלא אהיה בחזית".

        אמו, עקרת בית, לא צפתה מעולם בקרב של בנה. "אני פשוט לא מסוגלת", היא בכלל חושבת ש"צריך להוקיע את הספורט הזה בכל העולם".

        אבל למרות התחושה הזאת, גם היא מסכימה שהאיגרוף עזר לבנה בלימודים, סייע לשליטה העצמית שלו וסביר שמנע הידרדרות שחוו צעירים אחרים בשכונה.

        אחותו הגדולה דנה, בת 24, מוסיפה ש"הוא לא חיפש להתנסות באלכוהול, סיגריות, בטח שלא בסמים. האיגרוף ניטרל אותו מזה לגמרי".

        לא קצת מוזר לך לראות את אחיך מרביץ למישהו עד שהוא מדמם?

        "כן, אבל באותו רגע זה הופך להיות אינסטינקט חייתי יותר של להגן על הדם שלי, על אח שלי שגם חוטף מכות".

        בחדר של שמואל (המשותף לו ולאחיו יוגב הצעיר ממנו בשנה, שמשרת כחייל קרבי), תלוי פוסטר ממוסגר: במרכזו אלעד שמואל עם זוג עיניים בורקות. "זה צילום של הפנים שלי", הוא אומר בגאווה. אחר כך הוא שולף את הפוסטר מהמסגרת ומתחתיו מתגלה התמונה המקורית שמוסגרה שם. רואים בה ילד שמנמן, עם קוצים ומשקפיים.