גמר יורו 2012 היה משחק של קבוצה אחת. הוא החל אמנם בזהירות, אבל אחרי 10 דקות ספרד תפסה שליטה ופשוט ביטלה את איטליה הרעבה והתוססת שהכרנו קודם לכן. למרות שזו התבוסה הכי גבוהה אי פעם במשחק גמר, איטליה השלימה טורניר נהדר מבחינתה, רק שבגמר היא פגשה קבוצה אחרת מזו שאותן הפתיעה קודם לכן. אם בשלבים הקודמים איטליה ידעה כיצד להתמודד עם הפיזיות האנגלית והגרמנית, בגמר היא פשוט השתנקה אל מול נבחרת טכנית. מול נבחרת כזו כמו ספרד, בטח כשהיא נותנת משחק גדול סופסוף, איטליה לא יכלה להביע את עצמה.
ספרד נזכרה סופסוף לתת משחק ענק, אבל היא לא עשתה זאת רק דרך התקפה, אלא קודם כל דרך עבודה טקטית יוצאת מהכלל. הספרדים דאגו להרחיק את פירלו מהחברים שלו ודחקו את קסאנו ובאלוטלי לאזורים שבהם לא היתה להם כמעט השפעה. הרחק מהשער, קסאנו ובאלטולי התחילו לבוא יותר ויותר אחורה, ובכך שיחקו לידיים של הספרדים. איטליה הפכה לא מאיימת ולא מסוכנת, והסתפקה בבעיטות ממרחק, אותן עצר שוער כביר כמו איקר קסיאס. זו ספרד בשיאה נבחרת שמחזיקה ברוב הזמן בכדור ופשוט מבטלת אותך. בשלבים קודמים בטורניר הם נתנו לאנשים את התחושה שהם מעבר לשיאם, אבל בגמר הם ידעו לחזור בזמן לאותו שיא ואותה יכולת שאף נבחרת בעולם כנראה לא מסוגלת לנטרל.
למען הזיכרון ההיסטורי של הכדורגל היפה, חשוב שספרד נתנה משחק כזה בגמר, למרות טורניר לא גדול שלה. הטעם המתוק הוא חשוב, כי רק אותו זוכרים. בעיני, חשוב לציין שלושה שחקנים בספרד בטורניר הזה: צמד הקשרים בוסקטס וצ'אבי אלונסו, שפשוט משלימים אחד את השני בצורה מושלמת. משחק ההגנה המופתי של ספרד מתחיל בהם, וכך גם הנעת הכדור המנצחת וחוכמת המשחק ההתקפית. הם הפכו להיות בטורניר הזה הברומטר של נבחרת ספרד. ממש כך. לצידם, חייבים לציין את איקר קסיאס, שלמרות כל התארים שלו, עדיין רעב לכל משחק וכל תואר. הוא נסך ביטחון בספרד מהרגע הראשון. הוא עשה זאת מול קרואטיה, הוא עשה זאת בפנדלים בחצי הגמר וגם במשחק הגמר הוא סיפק הצלות שפשוט לא נתנו סיכוי לאיטליה.
אבל מעל כולם, מרחף סיפור הצלחה אחד ענק, שאין שני לו כנראה בהיסטוריה של הכדורגל: ברצלונה. אין לי רצון להוריד מערכו של דל בוסקה בהיסטוריה שנבחרת ספרד עשתה הערב בקייב. הוא שותף מלא. אבל לשליטה הנדירה הזו יש כתובת אחת ברורה ברצלונה. ספרד לא היתה מגיעה לרגע הזה לולא מהפכת הכדורגל שהנהיגה ברצלונה בכדורגל העולמי. זה רק סמלי שבעונה שבה בארסה לא הצליחה לזכות בפעם השנייה ברציפות בליגת האלופות, היתה זו דווקא נבחרת ספרד שסיפקה חותמת היסטורית הוגנת לסגנון המשחק המפואר שלה. קטלוניה פשוט הלוותה את השיטה לספרד. זו השיטה של ברצלונה. זו השיטה של פפ גווארדיולה, והניצחון ההיסטורי של ספרד הוא קודם כל הניצחון שלו. לשיטת משחק כזו מגיע הישג כביר כזה. ולא, אני לא מזלזל ביכולת של צ'אבי אלונסו, סרחיו ראמוס או איקר קסיאס. שניים מהם מוזכרים בטור הזה וראמוס היה פשוט נהדר בטורניר יורו 2012, בו ספרד ספגה רק שער אחד. אבל בלי שיטת המשחק של ברצלונה, כל מסע הניצחון המוצדק של הכדורגל הספרדי לא היה מתאפשר. זהו גם מסע הניצחון של ברצלונה. מסע שמתחיל אצלה.