סרט כתום

בין השורות, מתחת לכותרות הבומבסטיות שעוסקות השכם וערב בקוקטילים הנוצצים של מכבי תל-אביב, הפועל תל-אביב ומכבי חיפה, עמוק בתוך האותיות הקטנות, תוכלו למצוא שחקן שמחכה לעונה הקרובה לא פחות מאייל ברקוביץ' או ברוך דגו. שחקן שרעב להצלחה אחרי חזרה מפציעה, לא פחות מג'ובאני רוסו. שחקן ששווה לרכוש בשבילו כרטיס מנוי, לא פחות מכל הגלקטיקוס, או איך שלא מכנים אותם. קוראים לשחקן הזה בן לוז.

למי שמדבר בקיץ האחרון על ירידת קרנן של הקבוצות הקטנות מומלץ לשוחח עם הרקדן משכונת התקווה. מבחינתו, אין שום סיבה שגם העונה בני יהודה תמשיך להיות הקבוצה הכי גדולה בתל-אביב. "אני חייב לעצמי עונה גדולה, לבני יהודה, למשפחה שלי. מבחינתי, אין סיבה שלא ניקח תואר העונה עם בני יהודה".

לא להאמין, אבל לוז כבר בן 27. הילד, שבגיל 16 היה שחקן בבוגרים של מכבי תל אביב, ונראה כמו הכישרון המבטיח במדינה, היה צריך להיות היום המנהיג של אחת הקבוצות הגדולות, אולי יותר. לפעמים נדמה שלוז הגיע לגיל שהוא מעדיף להיות ראש לשועלים ולבסס את בני יהודה כקבוצת מרכז טבלה לגיטימית. סוג של דמדומי קריירה. אבל לוז מאמין שהוא עוד יגשים את השאיפות הגדולות שלו.

"אני מסכים שפיספסתי הרבה בקריירה", הוא אומר. "לא מיציתי את כל הפוטנציאל שבי. יכולתי להשיג הרבה יותר, אבל היו דברים שמנעו ממני, דברים שלא קשורים אליי. זה לא שאני פיספסתי, שהייתי בליין. לא הייתי מהשחקנים שהרסו את עצמם במו ידיהם. הרבה אנשי מקצוע יסכימו באמת שיש לי הכל. עשיתי את המקסימום, אבל היה לי חוסר מזל. בכל פעם שהגעתי לרגעים גדולים בקריירה, היו לי פציעות ועוד דברים שמנעו ממני. הדבר היחיד שמנע ממני להגיע הרבה, הרבה יותר רחוק, זה רק המזל. אני לא מתבייש להגיד, שמבחינת הנתונים, הפוטנציאל, הייתי יכול להגיד הרבה יותר רחוק".

פרט קצת.
"התחלתי במכבי תל-אביב, הייתי ילד בן 16 שמשחק בקבוצה שלוקחת דאבל. הייתי כשרון עצום. בסוף העונה עשיתי ניתוח בשרירי בטן, שבוע אחרי שחזרתי מהניתוח שברתי את הרגל. ככה הפסדתי שנה. אחרי זה הגיע הגיוס, ובאמצע העונה אתה אמור לא להיות באימונים שלושה חודשים. אחרי זה בגיל 20 שיחקתי בהרכב של מכבי, אבל היה לי בד לק עם החמצות. בגיל 21 החלטתי לעזוב את מכבי. הרגשתי שאני לא מצליח למצות את עצמי במועדון, שאני לא מצליח לפרוץ. לא הרגשתי טוב במכבי. הרבה פעמים לא נתנו לי את הבמה, הרבה פעמים הביאו שחקנים זרים על המשבצת שלי, שחקנים שהיו הרבה פחות טובים ממני, שחקנים כמו קסירין, שבושה שהם שיחקו כדורגל. הרגשתי שמביאים כל שנה שחקנים על חשבוני, במקום שייתנו לי את המפתחות. רציתי לעזוב, שלמה שרף שכנע אותי להישאר, אבל אחרי שהוא עזב אמרתי לניר לוין שאני רוצה לעזוב להפועל חיפה".

ניר לוין דווקא יכול היה לתת לך את המפתחות.
"יכול להיות, אבל כבר רציתי ללכת. לא רציתי להישאר יותר במכבי. לא היה לי טוב שם. לא אהבתי את האווירה. היו הרבה דברים שלא אהבתי בהנהלה. ההתנהגות שלהם, הם לא נתנו הרגשה חמה. אף פעם לא היתה לי הרגשה חמה במכבי. אף פעם לא הרגשתי שזה הבית שלי. אף פעם. הפועל תל-אביב זה יותר בית ממכבי תל אביב בשבילי, למרות שלא גדלתי שם. בהפועל אנשים היו הרבה יותר חמים אליי, הרבה יותר עזרו ורצו שאני אצליח, אנשים הרבה יותר נחמדים. אותו דבר בבני יהודה.

"עברתי להפועל חיפה של גיא לוי, ואמרו לי שיקדמו אותי. סיפורים. אותו סיפור כמו מכבי תל-אביב. גיא הכניס עשה אותי מחליף. שוב, בלי שום קשר ליכולת היה זר מאוד יקר על המשבצת, אולג ישלב, למרות שהוא שיחק בהליכה. בעצם, הליכה זה קצב מהיר לעומת איך שהוא שיחק. קנו אותו ב-600 אלף דולר, אי אפשר היה להוציא אותו מההרכב, לא משנה מי ישחק שם. אמרתי לעצמי, לא בשביל זה עזבתי את מכבי. הצלחתי לעזוב, לא נשברתי, תמיד האמנתי שיום אחד זה יקרה בסוף. ראיתי את השחקנים בליגה, וידעתי מה אני שווה. אני לא פוחד ללכת לאף מקום. אם יש תחרות שווה, אין קבוצה שאני מפחד לעבור אליה.

"עברתי לבני יהודה. אלי אוחנה האמין בי, נתן לי לשחק בעמדה שלי. בתור ילד בן 21, נתתי חצי עונה מצוינת. אחרי אותה עונה הפועל תל-אביב רצו אותי, וגם בית"ר ירושלים ואפילו מכבי תל-אביב. החזרתי את ההכרה. עברתי להפועל תל-אביב. לקח לי זמן להתאקלם, אבל היתה לי עונה טובה. העונה השנייה היתה מצוינת, המסע באירופה, הייתי מלך השערים והבישולים של הקבוצה, עם 10 גולים. החליטו לעשות קיצוצים, אז עזבתי".

הפועל דווקא הודיעו שקשטן לא רוצה אותך.
"זה נועד להוריד לחץ מהקהל, כשמשחררים כל-כך הרבה שחקנים. כל בן אדם שמבין עניין ורואה שמשחררים את מלך השערים, שחקן שהגיע לנבחרת, זה היה מצחיק אותו. היה גם קטע שהסוכן שלי, יוסי שפרלינג, לא היה ביחסים טובים עם ההנהלה, ואני הייתי באמצע של הסיפור הזה. אבל מאז הפועל רצו להחזיר אותי כל כך הרבה פעמים. חזרתי לבני יהודה, קבוצה בפירוק. התחלנו את העונה עם חצי סגל, ועד מחזור 16 היינו במקום הראשון. במשחק נגד מכבי חיפה נפצעתי, וזהו. עד שבבני יהודה חזרתי להיות מה שרציתי, אחד הטובים בארץ, נבחרת ישראל, הכל, הפציעה קטעה אותי".

איפה אתה מרגיש פספוס?
"כבר לפני שלוש-ארבע שנים, הייתי צריך להיות באירופה, ושחקן הרכב בנבחרת ישראל. אין לי ספק שהייתי יכול להגיע הרבה יותר רחוק מהשחקנים שיצאו לאירופה. אבל עדיין לא ויתרתי על שום דבר".

בגיל 27 יש לך עוד אמביציה להשיג את מה שפספסת?
"יש שחקנים שפורצים בגיל 27, 28, אף פעם זה לא מאוחר. אין שום סיבה שאני עוד אגיע לרמות הגבוהות ביותר. אומרים שבין גיל 27-30 זה השיא של שחקן. קח את עידן טל. היכולת שהוא מציג היום זה לא מה שהוא הציג בגיל 25".

אבל אולי אתה מעדיף להיות ראש לשועלים? בני יהודה זה קרוב לבית, נוח לך, אתה כבר נשוי.
"יש לי עוד שאיפות להמשיך להתקדם, להגיע יותר רחוק. בני יהודה זאת אופציה טובה, אבל אני תמיד שואף להתקדם. כרגע אין לי מול העיניים שתי הצעות, שאני צריך לבחור. בוא, נעבור את העונה הזאת, אלוהים גדול. אולי אני אהיה בבני יהודה, אולי אני אהיה במקום אחר. יש לי עוד שאיפות לצאת לקבוצה גדולה, להגיע עוד לאירופה. זה עוד יושב לי בראש. מה, שחקנים זרים לא באים לכאן בגיל 30? למה אנחנו לא נצא בגיל 27, 28? ג'יאפרנקו זולה עשה בית ספר לכל הליגה האנגלית בגיל 37".


נראה שהיום קבוצות גדולות כבר לא פונות אליך.
"לא מסכים. לפני שנתיים בית"ר התעניינה בי, וזה נפל על הכסף. גם הפועל תל-אביב. לפני הפציעה היתה התעניינות ממכבי חיפה. קבוצות יודעות שיש לי חוזה בני יהודה, ואני חוזה מכבד".

איזה בני יהודה נראה העונה?
"לפני שנתיים התחלנו תהליך, שבו אנחנו יותר לא מסתכלים אחורה, איך ניצלים מירידה. הפכנו להיות קבוצה לגיטימית, התחלנו להתמודד שווה בשווה מול כל יריבה. אבל עם האוכל בא התיאבון. אחרי ששנתיים סיימנו במקום השישי אפשר להסתכל טיפה יותר למעלה. השנה נהיה יותר טובים, אני צופה שיפור ביכולת הקבוצה, וגם במיקום הקבוצתי, מקום אחד או שתיים גבוה יותר".

אז למה הקהל לא מרוצה מהרכש?
"הקהל התרגל לטוב. בעונה שעברה היה לנו תצוגות כדורגל כמו מכבי חיפה, ואז פתאום כשהיה משחק לא טוב אנשים התרגלו שאפשר להציג יכולת כזאת תמיד. זכותו של הקהל להביע מחאה, אבל הזרים שהגיעו העונה הם מעולים. הרבה שחקנים הציגו בעונה שעברה רק 60 אחוז מהיכולת. יחד עם הזרים החדשים, בתוספת השיפור ביכולת השחקנים, אפשר להגיע רחוק, בין חמש הראשונות".

מה סוד ההצלחה שלכם בתקופת ניצן שירזי? סרטי מלחמה בתחתית נגמרו.
"החשיבה של המועדון השתנתה, ההתנהלות השתנתה בצורה חדה. ניצן נותן לשחקנים להבין את שהוא לא יסתפק במה שהסתפקו בעבר במועדון. אנחנו משחקים כדורגל פתוח, לא מפחדים מאף קבוצה. בני יהודה בדרך-כלל היתה תמיד חוששת, מסתפקת במועט. והיום זה לא ככה. אנחנו באים לשחק נגד מכבי והפועל תל-אביב שווה בשווה, לא מנסים להוציא רק תיקו כמו פעם. השחקנים התרגלו למנטליות החדשה. שחקני הנוער שעולים כבר לא גדלים על המסורת הפחדנית".

הקיץ נדמה שהקבוצות הקטנות חוזרות לפרופורציה, שההצלחה של בני יהודה היא פועל יוצא של הליגה החלשה שהיתה.
"גם כשאנחנו רואים את הקבוצות הגדולות שהתחזקו, יש לנו את אותה תחושה שאנחנו לא נופלים מאף יריב. כל השחקנים שעברו לקבוצות הגדולות הם שחקנים ששיחקו בארץ, אנחנו מכירים אותם, למעט איל ברקוביץ'. זה טוב לליגה שהגדולות התחזקו, אבל גם בני יהודה התחזקה בקיץ. בסיטואציות מסוימות, השחקנים של בני יהודה היו צריכים להרוויח הרבה יותר. שחקנים כמו מטה בטורינה, כמוני, הם שחקנים שנתפסו לבני יהודה בגלל המחיר, זה שחקנים של קבוצות גדולות. אנחנו לא פחות טובים מאף קבוצה גדולה".

איך התאוששת מהפציעה?
"היתה לי עונה בינונית, גם בגלל שנכנסתי לקבוצה במשבר. בתחילת העונה שעברה היתה לנו קבוצה מאוד בעייתית. לא היה איזון. הקהל ואנשים מסוימים ציפו שבן לוז, ברגע שיידרך על המגרש, ישנה את כל הקבוצה. זה היה מצחיק. השנה, אם הקבוצה לא תהיה טובה, אין לי בעיה שיפילו את זה עליי, כשאני בריא. בשנה שעברה זה קצת מצחיק".

וכשאתה רואה את הגלקטיקוס, לא מדגדג לך להיות חלק מזה?
"חסר לי רק הקטע של הקהל, של אצטדיון מלא. אין מה לעשות, אתה נותן 30 אחוז יותר במגרשים מלאים. אני מתגעגע לדרבים. אני עוד אחזור למעמדים הגדולים, בין אם זה יהיה בבני יהודה או במועדון אחר".