באנגליה, מספרים, יש סוכנויות הימורים שבהן אפשר לשים כסף על הכל. על ה-כ-ל, מתוצאת משחק כדורגל ועד לתחזית לפיה ב-25 בינואר בעוד תשע שנים יירדו 28 מילימטרים של גשם בבית ינאי. כגודל הטירוף של ההימור, כן גודל הרווח. מעניין אם מישהו ביבשת ניגש בחודש האחרון לאחת הסוכנויות הללו והימר על שתי הפסקות חשמל, בקרייבן קוטג' בלונדון ובסופרדום של ניו אורלינס, בפרק זמן של קצת יותר מיממה. למעשה, די אם היה מהמר על הפסקת חשמל בסופרבול בלבד כדי לשלשל לכיסו סכום כסף נאה.
על דבר אחד אין ויכוח עד לאירוע המביך הזה היה לנו משחק פוטבול שהחץ שבו הצביע על כיוון אחד. אחריו, כבר היה לנו סופרבול לפנתיאון.
איבוד היתרון הגדול אינו דבר זר לבולטימור רייבנס. זו קבוצה שתמיד ידעה להחזיר את היריבות שלה למשחק. אחת הסיבות לכך (אבל לא הסיבה היחידה, כפי שראינו הלילה) הייתה השמרנות של מתאם ההתקפה קאם קמרון, שהגיע לקבוצה ב-2008, יחד עם המאמן הראשי ג'ון הארבו. ב-2010 הרייבנס כבר הובילו 7:21 בגמר ה-AFC בפיטסבורג, ספגו 14 נקודות ברבע השלישי וירדו מנוצחים. היו להם לא מעט מקרים כאלה גם במהלך העונות הרגילות. את 2012 הם פתחו עם מאזן 2:9, ואז הגיעו שלושה הפסדים רצופים. היה ברור שמשהו במערכת לא דופק. למשהו הזה קראו ג'ו פלאקו, קוורטרבק מסובב שלעולם לא תדע כיצד יקום בבוקר, אבל בבולטימור זיהו שהבעיה בעיקר באיש שמעליו, אמרו לקמרון שלום והביאו תחתיו את ג'ים קאלדוול.
קשה לאמוד את טיבו האמיתי של קאלדוול, שהיה אחראי על התקפה של רובוט המנהל את עצמו בדמות פייטון מאנינג, אבל דבר אחד אפשר להגיד עליו: דרך מאנינג, קאלדוול למד שצריך לשים את המפתחות בידיים של הקוורטרבק שלו ולתת לו להרגיש בנוח, בפיגור או ביתרון. קמרון לא הבין את זה, הוא פחד מההפגזות הבלתי מרוסנות של פלאקו, במיוחד כשהרייבנס מובילים. קאלדוול נתן לפלאקו לשחרר את הנצרה, לזרוק פגזים בדאון ראשון או למסור לעומק בדאון שלישי ויארד אחד. בכל שנה מהעונות של הארבו וקמרון ברייבנס דיברו עליהם כעל מועמדים להגיע לסופרבול, בכל שנה הם בעטו בדלי מחדש. ברגע שקאלדוול, כמובן בחסותו של הארבו, נתן לפלאקו ללכת על ההומראן, הרייבנס זכו בקופה. בפוטבול משתלם להמר, ולבולטימור עבדו שני הימורים: של הארבו על קאלדוול ושל קאלדוול על פלאקו.
פלאקו מחזיק בשיא ניצחונות החוץ לקוורטרבק בפלייאוף, יש לו שישה. יותר מג'ו מונטנה, מדן מרינו, מטום בריידי, מפייטון מאנינג ומג'ון אלוויי. יותר מכל קוורטרבק אחר בהיסטוריה. אלא שלשיא כזה יש פנים נוספות: הוא מבליט את העובדה שכדי להשיג אותו, היית צריך לנצח בחוץ. הגדולים באמת לא נזקקו לכל כך הרבה אתגרים כאלה משום שהם ידעו לנצח בבית לאורך העונה הרגילה, מה שהעורבים בעידן פלאקו לא באמת ידעו לעשות. זהו הדבש של פלאקו, זה גם העוקץ שלו. הוא יכול להיות ענק ולסבול מנפילת מתח נוראית באותו משחק, ממש כמו ההבדל בין המחציות בניו אורלינס. אלא שהוא הוציא מעצמו מספיק מתוק בחלק הראשון, כך שלחלק המר יותר הרייבנס באו עם הרזרבות.
בסופו של דבר, פלאקו ניצח. והוא עשה זאת משום שהצליח לשמור על היכולת החיובית מבלי שיקפוץ לו הפלאקו השלילי. הוא ניצח כי אחרי שישה ניצחונות חוץ בפלייאוף, הגיע לו, סופסוף, ללכת עד הסוף. פעם הוא אמר שהוא אחד מחמשת הקוורטרבקים הטובים בליגה. הוא לא, אבל איך אמר העיתונאי ג'ים רום לאחר הניצחון בגמר ה-AFC? הוא לפחות גורם לנו להאמין שזה נכון.
משפט עתיק גורס כי התקפות מנצחות משחקים והגנות לוקחות אליפויות. הקלישאה החבוטה הזו כבר מזמן לא מחזיקה מים. אפשר להצביע על הנקודה המדויקת שבה הפך משחק הפוטבול להתקפי במיוחד זה קרה לאחר פלייאוף 2003, אז החליטו בעלי הקבוצות לאכוף באדיקות את חוקי המגע שבין שומרים לתוקפים, ובכך נתנו יתרון גדול ביותר להתקפה. כך יצא שקבוצות כמו ניו אורלינס, גרין ביי ואינדיאנפוליס זכו בסופרבול בשנים האחרונות, על אף שהגנותיהן היו בינוניות במקרה הטוב.
לסן פרנסיסקו הייתה העונה הגנה עילאית, זו של בולטימור הייתה בינונית, אבל חוליה שריי לואיס, אד ריד וטרל סאגס משחקים בה לעולם לא תיחשב לאנדרדוג. כל אחת מהן יכולה לטעון שההגנה הביאה אותן לסופרבול. ובשורה התחתונה, עם כל האיכות בצד הדפנסיבי, במשחק הזה הרייבנס והניינרס חיברו 65 נקודות.
כל שלושת העורבים שהוזכרו כאן כבר מעבר לשיאם. סאגס חזר מניתוח במהלך העונה, ריד איבד את הצעד הראשון הקטלני ועל לואיס נשפכו מספיק סופרלטיבים, אבל מבחינה פיזית הוא לא קרוב אפילו למהדורה הצעירה שלו. ובכל זאת, בכוחותיהם האחרונים הרייבנס עמדו בארבעה ניסיונות של קולין קפרניק למצוא את האנדזון בסיום. זו תוצאה של מאמץ, של ניסיון ובעיקר של רוח קרב שנושבת במועדון הזה כבר יותר מ-12 שנים. אפשר להתווכח איזה קוורטרבק היה גדול יותר או איזו קבוצת התקפה הייתה מוחצת יותר, כעת נכנס דיון נוסף: מהי קבוצת ההגנה הגדולה בהיסטוריה.
שנה אחרי שנה, מאז הזכייה הקודמת בסופרבול ב-2000, בולטימור מעמידה בקו הקדמי והאחורי חבורת לוחמים בלתי מתפשרת שמוציאה את המיץ לכל מי שמשחק מולה. תהללו את שיקגו ברס של 85', את הגנת טמפה 2 של טוני דאנג'י או את פיטסבורג הגדולה של שנות ה-70 הן ראויות לכל השבחים ועולות על הרייבנס בלא מעט קטגוריות. אלא ש-13 שנים של לחימה והטלת מורא בקוורטרבקים יריבים מכניסים את בולטימור לספרי ההיסטוריה כהגנה שצריך לדבר עליה, ולא כבדרך אגב.
האם הפרישה של לואיס מסמלת את הסוף? אל תהיו כל כך בטוחים.
בעיני רוחם ראו אוהדי הפורטי ניינרס שוב את אותו דרייב מ-1989, שבסיומו מסר ג'ו מונטנה לג'רי רייס וחילץ תואר כמעט אבוד מסינסינטי. זה לא היה רחוק, ולו זה צלח ייתכן שהסופרבול הזה היה נכנס להיסטוריה כגדול ביותר אי פעם של סן פרנסיסקו. קולין קפרניק הוכיח, לצערם של אוהדי הניינרס, שהוא עדיין לא מונטנה או סטיב יאנג. הבשורה הטובה: יש לו סיכוי לא רע בכלל להיכנס לספרים כאלוף בעצמו.
קודם הוזכר כאן ההימור שלקח ג'ון הארבו עם החלפתו של קמרון בקאלדוול. גם האח ג'ים קיבל החלטה לא פשוטה במהלך העונה לצאת למלחמה עם קפרניק גם לאחר שאלכס סמית' החלים. קל היה לבקר את ההחלטה, הייתה סיבה טובה לעשות זאת, אבל להארבו אין פנים של אחד שמזיז לו מה חושבים על ההחלטות שלו. הוא האמין באמת מסוימת, והאמת הזו הצעידה אותו למרחק של פחות מחמישה יארדים מגביע לומבארדי. בולטימור הוציאה את קפרניק מהמשחק לכל אורך המחצית הראשונה, נדמה היה שהקוורטרבק הצעיר קורס. ואז הגיעה הפסקת החשמל שהעבירה אליו את האנרגיות. כשלוקחים בחשבון גם את המשחק באטלנטה, בו נחלצו הניינרס מפיגור 17:0, את המותחן בניו אינגלנד בעונה הרגילה שבו רצח קפרניק במחי זריקה המומנטום הקטלני של בריידי ושות', או את הניצחון הגדול על גרין ביי, מבינים שאין פה מקריות לסן פרנסיסקו יש מאמן מצוין וקוורטרבק טוב מאוד, שתצטרכו לספור בכל שנה מעתה כמועמדים רציניים ללכת עד הסוף.
יש סיכוי שזה יקרה כבר בשנה הבאה. בשביל זה נצטרך לחכות שבעה חודשים. הו, שבעת החודשים הארורים. הספירה לאחור כבר החלה.
לטוויטר של דוד רוזנטל
בולטימור זכתה בסופרבול
