התוכנית היתה לעבוד היום על טור פנטזי ראשון לעונה, אבל כמו תמיד, ברט פארב לא מתחשב באף אחד, ולכן אין ברירה אלא לשנות תוכניות. כלומר, יכולתי פשוט להתעלם ממנו, אבל זה מה שהוא היה רוצה, לא?
המחשבה הראשונה שחוצה את הראש כשאתה שומע שברט פארב פורש היא: "בשעה טובה". המחשבה השניה שחוצה את הראש כשאתה שומע שברט פארב פורש היא: "הא, שטויות, עוד דקה הוא חוזר". המחשבה השלישית שעברה בראש היא: "זה לא בסדר שככה נזכור את אחד הגדולים בהיסטוריה". המחשבה האחרונה היתה: "למה לא? זה דווקא בדיוק מתאים".
אני זוכר מצוין את היום שבו מייקל פרש ואת היום שהוא חזר ושוב פרש ושוב חזר ושוב פרש. באף אחת מהפעמים לא חשבתי לעצמי וואלה, איזו באסה שהוא חוזר. או סופסוף, שיילך כבר הנודניק הזה. אפילו כשארמסטרונג הודיע על חזרה וארמסטרונג הוא בהחלט אחד מהספורטאים הפחות חביבים עליי (את הסיבות לכך אולי בפעם אחרת) זה לא ממש הפריע לי.
אבל אצל פארב זה שונה, בהנחה שבאמת מדובר בפרישה האחרונה, הנחה שהתקפות שלה מוטלת בספק כל עוד לפארב יש ארבע גפיים (בעצם, בקלות אני יכול לראות אותו חוזר מפרישה כמו האביר מ"הגביע הקדוש" של מונטי פייטון, בלי רגליים או ידיים) כשהוא ייכנס להול אוף פיים כולם ידברו על גדולתו ואף אחד לא יזכיר את הזיגזג המטורף שלו, או ישרוק לו בוז על כך שהוא בחר דווקא לשחק במדי היריבה המושבעת של הקבוצה שאת הכובע שלה הוא לובש עכשיו בהיכל. ובטח הוא יבכה קצת (קצת? מחלקת התברואה בקנטון מכינה את סירות ההצלה מעכשיו) וכולנו נסלח לו על הכל. אבל כרגע, מרבית חובבי הפוטבול קרוב לודאי חושבים לעצמם ברוך שפטרנו. ואין מתאים מכך.
לבד לעבר השקיעה
אין מתאים מכך, כי למרות שבניגוד למייקל או לארמסטרונג שהוזכרו קודם, שלא לדבר על עשרות ספורטאים מקצועניין אחרים, שלא ידעו מתי לפרוש ומשכו את הסוף קצת יותר מדי, פארב דווקא פורש כשהוא כמעט בשיאו, אחרי עונה שבה היה מרחק אינטרספשן טפשי אחד (פארב תמיד רחוק אינטרספשן טפשי אחד ממשהו) מעליה לסופרבול שלישי בקריירה. ולמרות זאת, למרות מספרים שמרבית הק"בים בליגה יכולים רק לחלום עליהם, מעטים באמת יצטערו שלא נראה אותו שוב.
למה זה? כי אמנם חובבי ספורט אוהבים לראות שחקנים גדולים נותנים משחקים גדולים, אבל כשיש מישהו ששם את עצמו מעל לקבוצה, מי שבאמת אוהב ספורט מרגיש ובז לזה. ואצל פארב ההרגשה, גם אם ראית שהוא אוהב באמת את המשחק (ולזכותו ייאמר שהוא באמת אוהב את המשחק, יותר אולי מכל שחקן אחר בליגה), יש דבר אחד שהוא אוהב יותר את עצמו. כי אם הקבוצה היתה החשובה ולא פארב, פארב לא היה ממשיך לשחק כשהוא פצוע רק כדי לשמור על רצף המשחקים שלו, כמו שהוא עשה בג'טס. ואם הקבוצה היתה החשובה, אז פארב לא היה מושך כל שנה את ההחלטה שלו עד הדקה התשעים. ואם הקבוצה באמת היתה חשובה, אז הוא לא היה ממשיך למסור כמו משוגע כשהמשחק על הקו. ואם הקבוצה היתה חשובה, הוא בחיים לא היה חושב ללכת לשחק ביריבה הגדולה שלה.
במשך שנים השוו את פארב לאקדוחן, השוואה שהגיעה בעיקר בגלל יכולת היריה שלו (אחד הסיפורים שתמיד אהבו לספר על פארב זה שהמסירות שלו שוברות לרסיברים שלו את האצבעות באימונים. אם תרצו, עוד הוכחה לחשיבות העצמית שלו על פני הקבוצה). אבל זאת בהחלט השוואה ראויה גם במימד אחר, כי דימוי האקדוחן הבודד - זה שנלחם מול כולם, זה שבגללו העיירה נחרבת בקרבות יריות ןהעיקר שיהיה צדק - יושב בול על פארב. האיש ינקה את העיירה all right, אבל לעזאזל המחיר ולעזאזל אם אנשים אחרים נפגעים בדרך. וככה הוא כנראה גם יפרוש - רוכב לאט אל עבר השקיעה. לבד.