לחוצי טבעת

כמעט בלי לשים לב עונת ה-NBA כבר הגיעה לאמצע הדרך, השלב בו התמונה אמורה להתחיל להתבהר. אבל בכל מה שקשור למערב, כל יום רק מסבך יותר את העניינים. חמש קבוצות עם 12-13 הפסדים ועוד חמש עם 16-19 יוצרות צמרת צפופה ואכזרית, ודנבר נמצאת במקום לא טוב באמצע. עם מאזן של 16:24 היא מדורגת במקום השביעי במערב כאשר כל השלוש שמתחתיה - גולדן סטייט, יוטה המתקרבת בצעדי ענק ויוסטון, לא רואות באי העפלה לפלייאוף אופציה. לחצי השני של העונה תהיה משמעות אדירה עבור דנבר- ריצה מוצלחת יכולה להביא אותה לצמרת הגבוהה עם תחושה שהכל אפשרי השנה, חוסר יציבות יכול להשאיר אותה מחוץ לשמינייה. אז למה בדיוק החבורה של ג'ורג' קארל מסוגלת?

אלן אייברסון יחגוג בשבוע הבא את המשחק ה-100 שלו במדי הנאגטס, מה שאומר שתקופת החסד הסתיימה מזמן. הוא למד להכיר את כרמלו אנתוני ואת הקבוצה החדשה אליה הוא הגיע, ונזכר איך נראית קבוצה עם שאיפות גבוהות. גם מבחינת היכולות הפיזיות שלו לא נראה שיש שינוי כלשהו לרעה. אז מה הבעיה? שככל שהזמן עובר משחק ההתקפה של דנבר הופך לדומה יותר ויותר לזה של פילדלפיה בתקופת אייברסון.

קודם כל, חשוב לציין שזה נכון רק למשחק העומד. הדבר שדנבר עושה הכי טוב השנה זה לרוץ. משחק הריצה הפך לאופציה הראשונה, כולל אחרי סלים וכולל כשההגנה יורדת מהר. זאת החלטה נכונה של קארל כי יש לו קבוצה אתלטית ברמות בלתי הגיוניות. אייברסון הוא סילון, כרמלו מסיים התקפות מעבר נהדר וקניון מרטין עשה מכל הסיפור הזה קריירה עוד בימי ניו ג'רזי העליזים. התוספת למשחק הריצה השנה מגיעה בדמותו של אנתוני קרטר שמתברר כרכז מושלם למשחק מעבר. קרטר יודע להריץ כדור מהיר קדימה, וכשיש לו שחקני כנף כמו מלו וקיי-מארט העסק נהיה פשוט בהרבה. שני גורמים נוספים שתורמים למשחק הריצה הם יכולת חטיפה גבוהה של כל שחקן בחמישייה (שוב, האתלטיות) והשליטה המוחלטת של מרכוס קמבי בריבאונד ההגנה שמאפשרת לאחרים לחשוב על המתפרצת.

משחק הריצה הופך את דנבר לקבוצה שבמשחקים שלה הקצב המהיר בליגה, לכן כל הנתונים הסטטיסטיים שלה די מנופחים. במשחקים שלה יש המון ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות וחסימות משני הצדדים. אם מורידים את הסטייה הנגרמת מהקצב הגבוה, מתברר שדנבר היא קבוצת התקפה די בינונית. אם מתעלמים גם ממשחק הריצה ובודקים את המצב במשחק העומד, שהוא זה שחשוב לפלייאוף, המצב עוד פחות טוב. הנתון שעדיין בולט הוא שדנבר סוחטת הכי הרבה פאולים ומגיעה לקו העונשין יותר מכל קבוצה בליגה, כאשר רק אורלנדו מתקרבת אליה בתחום הזה בזכות דוויט הווארד.

כך שהדבר השני שדנבר עושה טוב בהתקפה הוא לסחוט עבירות. בדנבר הכוונה היא לאייברסון ומלו, וב-"טוב" הכוונה היא למעצבן בטירוף. אייברסון לא רק שלא נמנע ממגע, הוא מחפש אותו בכל הכוח. כשרואים אותו משחק התחושה היא שאם לא יהיה לידו שחקן להיתקל בו הוא לא יצליח לקלוע, ושהזווית הנוחה ביותר לקליעה בחדירה מבחינתו היא ב-45 מעלות מהרצפה ו-240 מעלות מהסל. העובדה ש-AI בגיל 32 וחצי נראה בשיאו מבחינה גופנית עם סגנון כזה הופכת אותו ללא פחות מנס רפואי. מלו מעדיף את הגישה העצלנית והאהובה עליי כל כך של יצירת מגע קל וצעקה. הכמות הרבה של העצירות גורמת לכך שלמרות הקצב המהיר המשחק של דנבר לא שוטף וקשה ליצור בו מומנטום.

ההתקפה העומדת, באופן לא מפתיע, מבוססת או על אייברסון או על כרמלו. קמבי מתרחק מהסל כדי להרחיק משם את השומר שלו ובאופן מוזר מתפקד כשחקן חוץ לכל דבר, בעיקר הוא תורם להנעת הכדור ומשיג כך יותר אסיסטים ממה שהוא אמור. קיי-מארט מחפש תנועה פנימה בלי כדור וקרטר מתפוגג. המחליפים הבולטים- לינאס קלייזה, ג'יי אר סמית ואדוארדו נאהרה, מנסים להתמקם בפינה כדי ליצור זווית מסירה לחדירה של אייברסון שבסופו של דבר תגיע. אין תרגילים, יש עמדות מוצא שמפנות את צד ימין לחדירה של AI או לחפירה של מלו. בחודשיים האחרונים אנתוני הופך יותר ויותר לשחקן פנים- הוא מתמקם בפוסט ומשיג את רוב הנקודות שלו בצבע ביעילות מפתיעה, הוא גם מתברר כריבאונדר התקפה אדיר (3.5 למשחק ב-20 האחרונים). במובן מסוים הוא המחליף של ננה שלא רלוונטי השנה.

הבעיה העיקרית היא שהכל מאולתר ותלוי מאוד בהגנה שממול. אין הרבה קבוצות שמסוגלות להתמודד עם החדירות של אייברסון, אבל אלה שכן הן בדיוק הקבוצות שאותן דנבר תצטרך לעבור בסופו של דבר אם היא רוצה להצליח בפלייאוף. דנבר לא מייצרת נקודות באופן שיטתי, היא סומכת על משחק הריצה והאיכויות של שני הכוכבים שלה. השאר הורדו לדרגת רול פליירס נטו. מכיוון שקלע החוץ האמין היחיד בסגל הוא סמית הבעייתי, רוב הזמן אין לדנבר איום רציני מהשלוש שימנע מההגנות להתכווץ מול החדירות של אייברסון. ואם הסיפור הזה נשמע לכם מוכר, זה בגלל שבדיוק אותן בעיות היו לאייברסון בפילי. כרמלו הוא תוספת נחמדה, אבל העקרון נשאר זהה והוא עדיין בעייתי.

דנבר בנתה לעצמה שם של קבוצת הגנה חלשה ולאחרונה היא מתעקשת להצדיק אותו. בחלק הראשון של העונה זה לא היה כך, ההגנה היתה יעילה מהצפוי והנאגטס ספגו הרבה בעיקר בגלל הקצב המהיר, אבל ככל שהזמן עובר המוטיבציה נחלשת וההגנה מתפוררת. בחודש האחרון כמות הנקודות שהקבוצה סופגת נמצאת בעלייה וכך גם האחוזים מהשדה ומהשלוש של היריבה.

ממטרי השלשות שדנבר סופגת כל השנה הפכו לאחרונה למבול. היריבות של הנאגטס קולעות שמונה שלשות למשחק, הכי הרבה בליגה, ב-37.5 אחוזים. בשבעת המשחקים האחרונים אנחנו מדברים כבר על 10.6 שלשות ב-45 אחוזים. הנתון הראשון הופך הגנה טובה לבינונית, השני הגנה בינונית לחלשה. במשחקים האחרונים נדמה שדנבר חזרה לימים בהם קו השלוש היה תופעה חדשה ומשונה שלא צריכה לעניין מי שרוצה לנצח. ההגנה שלה מתכווצת סביב הכדור והגארדים שומרים בערך על קו העונשין. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא סיפר ליריבות ששנות השמונים חזרו. פיניקס ניצלה את ההפקר כדי לקלוע 20 שלשות בדרך ל-137 נקודות, דרק פישר ניצל את החופש המפתיע כדי לקבור שש שלשות משבעה נסיונות לפני יומיים.

ההגיון בשגעון של דנבר הוא שבעזרת הצפיפות ניתן לנצל את הידיים הזריזות של אייברסון, קרטר, קמבי וקיי-מארט ולהשיג חטיפות רבות. דנבר מרבה לבצע דאבל-טימים ובמקרים רבים גם כופה איבודים על היריבות, אבל המחיר הוא יותר מדי מבטים פנויים. ההגנה של דנבר מזכירה סגנון של קולג'ים, אבל המוטיבציה עדיין ברמה של NBA ולכן חסרה האינטנסיביות שבלעדיה הגנה צפופה פחות אפקטיבית. במשחקים האחרונים המוטיבציה נוטה לכיוון של משחק אולסטאר ואז בכלל ההגנה הופכת לפארסה.

דנבר מרבה להשתמש גם באיזורית. שוב, רעיון מעניין וביצוע בינוני. עם קמבי באמצע וארבעה אתלטים סביבו זה יכול לעבוד, וזה גם יכול למתן את בעיית הגובה של צמד הגארדים. אבל במקרה הזה פרט למוטיבציה חסרה גם משמעת הגנתית ותיאום קבוצתי. כמו ההתקפה, גם ההגנה של דנבר מבוססת על אלתורים והימורים. בשני הצדדים נראה שקארל אפילו לא מנסה להכניס שיטתיות אלא למקסם את יתרון הכשרון.

הכשרון ההגנתי אצל דנבר שייך קודם כל לקמבי, מעוז ההגנה. הבנאדם יושב על 3.9 גגות למשחק העונה בינתיים. הנוכחות שלו היא הסיבה העיקרית לכך שקבוצות לא מנסות להוריד את הגארדים שלהם לפוסט יותר מדי נגד אייברסון וקרטר ולכך שרוב השחקנים לא חושבים להתקרב לצבע של דנבר. הוא מוסיף גם 11 ריבאונדים בהגנה למשחק ו-1.1 חטיפות כדי להפוך לחבילת ההגנה האולטימטיבית. אבל גם לחבילה הזאת יש חסרונות, ואצל קמבי החסרון הבולט הוא שהוא אפקטיבי רק קרוב מאוד לסל. בפיק אנד רול הוא נשאר רחוק מהאירועים ומאפשר קליעה נוחה ואין לו יכולת לספק עזרה לקליעות מחצי מרחק. מכיוון שאין לדנבר סטופר לשחקני חוץ, זה אומר שכוכבים כמו קובי וטי-מאק יכולים לחגוג על הנאגטס או לכפות דאבל טים מצד שחקני חוץ שגורר מבול שלשות. התוצאה היא ששחקני כנף שמתבססים על קליעה מבחוץ ומחצי מרחק חוגגים על דנבר פעם אחרי פעם.

העסק לא עובד. אין דרך להתחמק מהמסקנה הזאת. מבחינתי קואץ' קארל עונה השנה לכל המבקרים שטענו שהוא אף פעם לא היה שווה כלום, והתשובה שלו היא: אתם צודקים. הוא בנה בדנבר קבוצה שהדבר האחרון שהיא בנויה עבורו זה הצלחה בפלייאוף. משחק ריצה הוא הרבה פחות אפקטיבי בפלייאוף, את זה אפילו בפיניקס כבר יודעים. התבססות על חדירות של אייברסון ומשחק פוסט של כרמלו כשיש לפחות שני שחקנים שאין בעיה לעזוב כדי להביא עזרה לא תספיק נגד קבוצת הגנה חכמה שלומדת תוך כדי סדרה. ההגנה לא יעילה נגד קבוצות שמניעות כדור טוב, לא צריכות להגיע לצבע כדי לצבור נקודות או מחזיקות בשחקן חוץ קטלני. לכל קבוצה מתשע הגדולות הנוספות במערב יש לפחות שתיים מהתכונות האלה.

קארל הוא לא האשם הבלעדי. בסופו של דבר, אחרי כל הבלאגן של המעבר לקבוצה רצינית יותר, צדקו בבלי סודות כשטענו שאייברסון נשאר אייברסון. לא במקרה הקבוצות שלו נראות דומות כל כך, לא במקרה השחקנים סביבו מוציאים מעצמם פחות ולא במקרה המאמנים שלו תמיד נראים רע. הלקח הבולט מהשנה הראשונה של התשובה בדנבר הוא שהוא בורא בעצמו את העולם שהוא חי בו כל פעם מחדש. הוא עדיין שחקן גדול עם לב ענק שביום נתון, ולפעמים גם בחודש נתון, אין דרך לעצור. יכול מאוד להיות שבפלייאוף הוא שוב יתעלה. אבל הלב הזה לא עובר לשאר הקבוצה. שוב אני נאלץ לחזור לגארנט ולדרך בה הוא הכניס את כולם סביבו לטירוף שלו מהאימון הראשון ומההתקפה הראשונה במשחק האימון הראשון בבוסטון. לעומת גארנט, אייברסון לא מצליח, או לא מאפשר, לחברים לקבוצה להצטרף לזון שלו. הוא עובד לבד. לבד הוא אחד השחקנים הטובים בעולם, אבל לבד לא מגיעים רחוק.

התירוץ של הפציעות לא תופס. ננה מתקזז עם קיי-מארט שהרבה יותר כשיר מהצפוי, הפציעה של צ'אקי אטקינס גילתה את אנתוני קרטר שהרבה יותר מתאים ממנו, סטיבן האנטר ונאהרה אמנם השאירו את הקבוצה עם מעט מאוד שחקני פנים אבל זאת בעיה די שולית כל זמן שקמבי חי. הפציעות גם לא מסבירות את נפילת המתח של השבועות האחרונים, נפילת שנדמה לי שבדנבר לא מבינים כמה היא מסוכנת. הפציעה של כרמלו כנראה לא רצינית, אבל גם איתו המקום של הנאגטס בפלייאוף נמצא בסכנה מוחשית. פורטלנד לא מאיטה, גולדן סטייט צמודה, יוטה ויוסטון מתקרבות ומבין כל החמש דנבר נראית הכי פחות טוב בשבועיים האחרונים.

אם לא יהיה שיפור רציני במוטיבציה אחרי האולסטאר, האפשרות שדנבר תזלוג החוצה מהשמינייה הראשונה ריאלית ביותר. לוח המשחקים סיפק לנאגטס חודש מרץ קטלני במיוחד, וזה החודש שיחרוץ את גורל העונה הרגילה. וגם אם הם כן יישארו במקום של פלייאוף, לא הייתי מהמר שהם יעברו סיבוב. לא נגד הספרס, דאלאס, פיניקס או הלייקרס. אולי נגד ניו אורלינס או יוטה. בכל מקרה, הטבעת תישאר רחוקה מאייברסון גם השנה.