לחוצי טבעת

חיפשתי קלישאה משומשת וחביבה להתחיל איתה את הכתבה על הרוקטס, משהו שיעזור לי להעביר את המסר שיוסטון נמצאת בבעיה. לא חושב שיש קלישאה כזאת, אז נסתדר בלי. יוסטון הגיעה לעונה הזאת עם ציפיות עצומות, עם תקווה שהפעם נבנה סביב טרייסי מקגריידי ויאו מינג צוות מנצח שיעזור להם להתמודד ברצינות מול הגדולות של הליגה, ובעיקר מול שתי הטקסניות הנוספות. 30 משחקים לתוך העונה מתברר שבינתיים אפילו פורטלנד גדולה על הרוקטס שמדורגים במקום העשירי במערב עם מאזן של 15 נצחונות ו-16 הפסדים. האם מדובר במצב זמני או שיכול להיות שטי-מאק ויאו אפילו לא יגיעו לסיבוב הראשון שהם כל כך רוצים לעבור?

בשנה שעברה יוסטון הייתה קבוצת התקפה גרועה ושבלונית. אבל אז היה ג'ף ואן גנדי. היום המאמן הוא ריק אדלמן שנחשב לאחד ממומחי ההתקפה הגדולים בליגה. פרט לאדלמן הגיעו גם סטיב פרנסיס, מייק ג'יימס, לואיס סקולה ובונזי וולס שחזר לעניינים כדי להוסיף עומק וגיוון למשחק ההתקפה של יוסטון. מבין הארבעה רק שניים רלוונטיים כרגע - פרנסיס נכנס לאט לעניינים ואז נפצע בלי להותיר רושם מיוחד, וג'יימס התחיל טוב אבל עם הזמן איבד את המקום ברוטציה. סקולה ובונזי תפסו מקום קבוע ברוטציה ובהחלט תורמים.

טביעת היד של אדלמן בהחלט ניכרת במשחק ההתקפה של יוסטון. לעומת השנה שעברה, יש לקבוצה הרבה מאוד תרגילים מכל מיני סוגים. רוב ההתקפות מתחילות במשולש ואם שחקן הפנים לא מצליח לקבל כדור בלואו-פוסט הוא עולה להיי-פוסט ומתחיל התקפה משם. יש גם תרגילי חסימות מגוונים, התקפות שמתחילות בכדור לפינה והרבה תנועה ללא כדור. השחקנים מקבלים חופש וכלים ליזום בהתקפה.

נשמע טוב, לא? מזכיר קצת את סקרמנטו הגדולה של אדלמן, נכון? רק עד ששמים לב לתוצאות של השיטה החדשה. מכל זווית שלא נסובב את זה נגיע למסקנה שיוסטון היא קבוצת התקפה גרועה. היא מדורגת במקום ה-21 בליגה בנקודות למשחק (94.86, במקום ה-25 באחוזים מהשדה (43.6), במקום ה-24 באחוזים מהשלוש (33.9) ובמקום ה-16 באסיסטים (21.03). במדד של ג'ון הולינג'ר, מומחה הסטטיסטיקה של ESPN, שלוקח בחשבון גם את קצב המשחק של כל קבוצה, ההתקפה של יוסטון מדורגת במקום ה-20.

הפער בין הרצוי למצוי נובע מהפער בין השיטה ההתקפית של אדלמן לשחקנים שיש לו, שפשוט לא בנויים לשחק כך. יוסטון נבנתה כקבוצה של כוכבים ורול פליירס והנסיון להפוך אותה לקבוצה שמשחקת כדורסל שוטף וקבוצתי זה נסיון לכפות עליה סגנון לא מתאים. משחק של כוכבים ורול פליירס בנוי על היכולת של הכוכבים להסתדר לבד עם שחקני ההגנה שמולם ועל היכולת של הרול פליירס לבצע תפקיד אחד ספציפי באופן הטוב ביותר. המשחק שאדלמן שואף אליו בנוי על יוזמה והנעת כדור מהירה וחכמה, היא זו שיוצרת מצבי קליעה.

בחמישייה של יוסטון יש שחקן שלא מהווה פקטור בהתקפה - הפאוור פורוורד צ'אק הייז. הוא לא יודע לקלוע, לכדרר, למסור או לנוע נכון, הוא זורק 2.9 פעמים ב-23 דקות, בעיקר מריבאונד התקפה. נוכחותו של הייז על המגרש בעייתית במיוחד כי לידו משחק יאו מינג, מה שאומר שהצבע כמעט תמיד צפוף גם ככה, לכן להגנה קל להתעלם ממנו לחלוטין. פרט אליו החמישייה כוללת את שיין באטייה שהוא רול פלייר קלאסי - קלע שלשות נהדר שלא ממש יודע משהו אחר ואת רייפר אלסטון שבאופן מסורתי מחזיק באחוז מהשדה מהגרועים בליגה, ועם הקליעה שלו מבחוץ לא כדאי ללכת למכולת אפילו כדי לקנות מסטיק בזוקה. החמישייה הזאת כוללת שלושה שחקנים (באטייה, הייז ויאו) שביחד מוסרים 5.1 אסיסטים ב-95 דקות משותפות (לשם השוואה - בסקרמנטו היו ארבעה שחקני חמישייה עם יותר מ-3.5 אסיסטים) ורק שחקן אחד שקולע ביותר מ-33 אחוזים מהשלוש (באטייה).

למרות שהשחקנים המשלימים בעייתיים מספיק, הבעייה האמיתית היא סגנון המשחק של שני הכוכבים. בשיטה של אדלמן יש חלק חשוב ליכולת של הגבוהים לנהל משחק מההיי-פוסט, אבל כל פעם שיאו מנסה להגיע לשם ניכר שהוא לא רגיל ולא יודע לשחק רחוק מהסל. מאז שהוא הגיע לליגה לימדו אותו לדחוף פנימה ולהבין את המשחק הקרוב לסל, לא נראה שהוא בנוי ללמוד טריקים חדשים. אצל מקגריידי הבעייה מהותית יותר, והיא שמדובר בשחקן שלא קלע סל קל בקריירה שלו. למשחק של טי-מאק יש קצב משלו, וזה קצב איטי. הגדולה שלו היא ביכולת ליצור זריקה טובה ממצבים מסובכים. כל קשר בינו לבין משחק שוטף מקרי בהחלט. בתחילת העונה טי-מאק נשמע נלהב מהשיטות של אדלמן, אבל עם הזמן נראה שזה לא מתאים לסגנון המשחק שלו ועכשיו כבר יש שמועות שהוא רוצה לעזוב.

כאשר טי-מאק פצוע עולה במקומו בונזי וולס שלא משפר את המצב. גם וולס הוא שחקן של אחוזים נמוכים, הוא לא קולע שלשות ואת המצבים שלו יוצר בעיקר לבד. לפחות הוא מוסיף קצת תנועה בלי כדור. בכל מקרה, בלי טי-מאק יש ליוסטון חמישייה מאוד מוגבלת מבחינה התקפית בלי קשר לשיטה בה היא משחקת. הספסל משפר מעט את המצב, בעיקר תודות לסקולה שיודע לקלוע מחצי מרחק, להתחיל התקפה מההיי-פוסט ולסיים בצבע. פרט אליו בולטים לאחרונה מומחה השלשות לותר הד והפוינט גארד הרוקי ארון ברוקס שמדי פעם נראה כמו מנהל משחק אמיתי. אבל זה ממש לא מספיק.

בשורה התחתונה, משחק ההתקפה של יוסטון די משונה. פעמים רבות הוא מתחיל עם הנעת כדור יפה ותרגילים מעניינים, עד שבשלב מסוים הכדור מגיע לטי-מאק שעוצר, מחכה שההגנה תתארגן ומתחיל את המהלך שלו. גם כשהתרגיל מסדר קליעה טובה מבחוץ היא נכנסת באחוזים נמוכים, ופעמים רבות השחקנים מהססים ליזום ובשלב מסוים פשוט מוסרים ליאו שחופר בצבע. אם אדלמן רוצה לשפר את היעילות ההתקפית הוא צריך להחליט - או לבצע שינויים רציניים בסגל או להתמקד במה שקבוצת כוכבים ורול פליירס צריכה להתמקד בו - שיפור קבלת ההחלטות בתוך משחק פשוט של בידודי הכוכבים.

במקביל לאמונה שאדלמן ישפר את ההתקפה של הרוקטס, הגיעה התהייה האם תישמר האינטנסיביות בצד השני של המגרש שהפכה את יוסטון לאחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה בשנה שעברה. גם כאן מתברר שההשפעה של המאמן קטנה מהצפוי. יוסטון ממשיכה לשמור נהדר כי יש לה שחקני הגנה נהדרים שלא שכחו מה שהם עשו בימי ואן גנדי.

יוסטון מדורגת חמישית בליגה בספיגת נקודות (93.4 נקודות למשחק), שנייה רק לבוסטון באחוזי השדה של היריבות (43.3) ובאסיסטים של היריבות (18.73), שלישית ביתרון ריבאונד על היריבה (3 יותר), רביעית בבלוקים (5.6) ועשירית בחטיפות (7.7). שתי קטגוריות בהן יוסטון פחות טובה הן אחוזים לשלוש של היריבות (מקום 19 עם 36.1) וגרימת איבודים (מקום 20 עם 14.13 למשחק). הנתונים האלה, ובעיקר הפער בין האחוזים מהשדה ומהשלוש, מצביעים על כך שההגנה של יוסטון מצטיינת בעיקר בשמירה על הצבע. בשנה שעברה הם ספגו הכי מעט נקודות בצבע בליגה וגם השנה הם בצמרת הגבוהה בתחום הזה.

אם בשנים הקודמות ניסו להעניק את הקרדיט על כך לדיקמבה מוטומבו, השנה למוטומבו יש זמן לפתח קריירה כדיפלומט כי פרקט הוא לא רואה, כך שניתן לתת קרדיט למי שבאמת מגיע לו - יאו מינג. למרות הגמלוניות שלו, היכולת של יאו להגן על הטבעת נפלאה והוא משנה כמעט כל זריקה בסביבה שלו. הוא משתמש בגובה שלו בצורה הטובה ביותר. הוא מסתבך הרבה פחות בעבירות ושיפר באופן משמעותית את ריבאונד ההגנה שלו בשנתיים וחצי האחרונות. השיפור בריבאונד נובע מכך שהרבה יותר קשה להזיז אותו במאבקי הריבאונד מאשר בעבר וגם בזכות עזרה של באטייה והייז, שלפעמים שמים גוף על הסנטר של היריבה ולא מאפשרים לו ליצור מגע עם הסיני.

אבל יאו מגיע גם עם כמה חסרונות הגנתיים בולטים. ברגע שהוא נאלץ לצאת מהצבע או לשמור על שחקן זריז הוא בבעיה. קשה לשכוח את החגיגה של קרלוס בוזר עליו שנבעה גם מהעובדה שהוא לא היה יכול לשמור על מהמט אוקור שתפקד כשחקן חוץ. בליגה יש מעט קבוצות שיכולות להכריח את יאו להתמודד עם שחקן זריז, לכן זאת עוד הבעייה המשנית שלו. הבעייה העיקרית היא שכאשר השחקן שלו מבצע חסימה הוא מסבך את יוסטון. גם בחסימות רחוקות מהכדור וגם בפיק אנד רול יאו כבד מכדי להגיב, לספק עזרה או לבצע חילוף. זאת אחת הסיבות לכך שמבחוץ היריבות קולעות טוב נגד יוסטון, תרגילי חסימות עם השחקן של יאו מאפשרים הרבה מבטים טובים. נגד טורונטו, קבוצה שמשחקת עם חמישה שחקני חוץ, אדלמן ניסה לפתור את הבעייה בכך שיאו ירד אוטומטית לכיוון הצבע ולקח את מי ששיחק בפנים בכל התקפה. זה פתרון די רעוע שלא יעבוד לאורך זמן, אלא אם אדלמן ינסה לשמור איזורית אמיתית (מאצ'-אפ-זון יכול מאוד להתאים לסיטואציה הזאת, אבל לא נראה לי שאדלמן מתכנן להרים טלפון לפיני גרשון בקרוב).

מסביב ליאו, יוסטון מחזיקה בלא מאט שחקני הגנה טובים - באטייה הוא אחד הסטופרים היעילים בליגה ותוך כדי כך הוא מאוד תורם גם להגנה הקבוצתית, הייז הוא סוג של נדב הנפלד שמסוגל לנטרל שחקנים הרבה יותר גבוהים וחזקים, טי-מאק יודע לשמור וגם אלסטון רחוק מלהיות חור. גם הספסל לא מאכזב - לבונזי יש פוטנציאל הגנתי והוא ריבאונדר אדיר, סקולה לא שומר אישי גדול אבל אקטיבי מאוד בהגנה ומפתיע לטובה בשמירה מול פיק אנד רול, ואם ממש צריך ניתן להשתמש במוטומבו וקירק סניידר כמומחי הגנה מקצה הספסל. פרט לבעיות שיאו יוצר, קשה למצוא חסרונות הגנתיים אצל יוסטון. אפילו השילוב של הייז וסקולה בדקות שיאו נח עושה עבודה טובה מהצפוי.

אין ספק שהבעיות של יוסטון הן בעיקר בהתקפה ואדלמן יצטרך להחליט האם הוא נותן לשחקנים זמן ללמוד את השיטה שלו, משנה שיטה או משנה שחקנים. אם יש ממש בשמועות על כך שטי-מאק לא מרוצה, יכול להיות שביוסטון לא יצטערו לוותר עליו בתמורה ל-2-3 שחקנים שמתאימים להם. פרט לכך שהוא לא מתאים לשיטה של אדלמן, הפציעות שלו הופכות למטרד רציני. גם טריידים קטנים יותר יוכלו לעזור - אין סיבה שיוסטון תחזיק את אלסטון, ג'יימס, פרנסיס, ברוקס, הד ובונזי בשביל עמדה וחצי, שלושה מהם יכולים ללכת בתמורה לרכז או פאוור פורוורד רציני. ניתן גם לבנות חבילת חוזים גמורים בשביל אנדרה מילר. שינוי פנימי מתבקש מהבעיות בהתקפה הוא הכנסת סקולה לחמישייה במקום הייז, וגם שאלת ההשתלבות של פרנסיס עדיין פתוחה ויכולה לקבל חשיבות רבה בהמשך.

במידה ולא יהיה שינוי, השאלה העיקרית היא האם יוסטון בכלל מסוגלת להגיע לפלייאוף. למרות הפתיחה הבינונית והמערב החזק מהרגיל בעשירייה הפותחת, אני לא רואה את יוסטון כאחת מהקבוצות שתישאר מחוץ לפלייאוף בסופו של דבר. היה לה לוח משחקים קשה מאוד עד עכשיו, היא כבר עברה שלושה משחקים מול דאלאס, שניים מול הספרס, דטרויט, פיניקס, דנבר, הלייקרס וגולדן סטייט ואחד מול יוטה ואורלנדו. את 2008 היא תפתח עם משחקים בבוסטון ואורלנדו, אבל מיד לאחר מכן הלוח יהפוך להרבה יותר נוח.

במידה ויוסטון אכן תגיע לפלייאוף, היא יכולה להיות סוס שחור של לא מעט קבוצות, כולל של הספרס. המאצ'-אפים הולכים להיות קריטיים במיוחד השנה וזה נכון במיוחד עבור יוסטון - קבוצות שמסוגלות לנצל את המגבלות של יאו, כמו יוטה, גולדן סטייט ופיניקס, לא ישאירו ליוסטון כמעט שום סיכוי, בזמן שהאחרות יכולות להסתבך מולה. למרות המאזן, יוסטון לא מפחדת מהגדולות. היא ניצחה כבר שש מהקבוצות שמדורגות לפניה במערב, כולל את סן אנטוניו, וגם את דטרויט. עם קצת מזל, אולי דווקא מעמדה של אנדרדוג יגיע נצחון סדרת הפלייאוף המיוחל. להרבה יותר מזה יהיה מוגזם לצפות.