"כדורגל זה משחק שמשוחק בידי 22 שחקנים ובסוף גרמניה מנצחת" (גארי ליניקר, איטליה 1990).
פוליטיקה וספורט לעד ילכו ביחד. למרות שהשאיפה היא לצמצם את הנגיעה בין השתיים, רבים המקרים בהם לאמוציות של האוהדים יש כוח גדול יותר מכל אמת מידה מוסרית או בקשה של שר זה או אחר לכבד את המשחק. יש כאלה שיגנו את התופעה, אך אחרים יאמרו שעירוב ההיסטוריה במשחק מוסיפה לו מימד של עומק ועניין, וכי הכדורגל מסמל הרבה יותר מסתם מאבק ספורטיבי.
כשמדובר במאבק ספורטיבי, גרמניה היא זו שמוצאת את עצמה לאורך השנים במרכזן של יריבויות עתירות שנאה, שהולידו משחקים גדולים ובלתי נשכחים. ההיסטוריה של המדינה רובצת על גבה כמו גידול סרטני ותמיד מושכת אש מאוהדי הנבחרות היריבות שפוגשות אותה. כל זה מקבל משנה תוקף במונדיאל הקרוב, שייערך כידוע על אדמת גרמניה, ביטוי טעון כל כך. אחד החששות הגדולים ביותר של המארחת היא מפלישתם של מחנות האוהדים של הגדולות שבשונאיה הולנד ואנגליה. כיצד נערכת גרמניה לפלישה המחודשת של בעלות הברית?
מאדולף היטלר ועד ג'ף הרסט
הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה השאיר צלקות רבות בכל אירופה. כמה מהשחקנים בנבחרות הלאומיות ברחבי אירופה היו צאצאים להורים שחוו את זוועות משטרו של היטלר וספגו חינוך אנטי גרמני בביתם. כאשר נפגשו שחקני הנבחרות הללו פנים מול פנים עם הגרמנים, היתה באוויר תמיד תחושה של נקמה.
"כשמשחק משמעותי כל-כך למיליארדי אנשים, הוא מפסיק להיות רק משחק. כדורגל הוא אף פעם לא רק כדורגל: הוא עוזר לחולל מלחמות ומהפכות", כתב הסופר הבריטי סיימון קופר בספרו "כדורגל נגד האוייב".
גם היטלר עצמו הבין עוד בשנות ה-30 את כוחו של המשחק ועשה בו שימוש ציני לצורכי תעמולה והפגנת כוחניות. "בגרמניה הנאצית ביקש השלטון לעשות שימוש בפופולריות האדירה של המשחק, שעלתה מאוד בשנות העשרים. הרשויות ניסו ליזום משחקים בין נבחרת גרמניה לנבחרות המדינות הכבושות, כדרך להראות לנכבשים מי עליון", כתב יורם מלצר בספרו "בגובה הדשא".
"היטלר לא אהב כדורגל, אך היה מודע לחשיבותו בעיני ההמונים", ממשיך מלצר. "הפגנת העליונות הנאצית בשדה המשחק לא עלתה יפה: הנבחרת הגרמנית לא הבריקה מול נציגי הנכבשים. עד כדי כך היה הדבר מביש, שבעקבות הפסד צורב לשבדיה רשם גבלס ביומנו: 'מאה אלף איש עזבו את האיצטדיון בדיכאון. ניצחון בתחרות חשוב יותר לעם מאשר כיבוש עיר אי-שם במזרח'".
האנגלים פשוט חיכו לנקמה. הם זכרו כיצד הנבחרת הלאומית שלהם הגיעה לברלין ושיחקה מול איצטדיון מפוצץ, כאילו היתה נמר בזירת קרקס. והנקמה הזו הגיעה, ב-1966. ניצחונה של אנגליה בוומבלי על הגרמנים 2:4 בגמר גביע העולם נחשב לאחד המשחקים החשובים ביותר מבחינה היסטורית, פחות מעשרים שנה לאחר סיום המלחמה.
מעבר לזכרונות, הוליד המשחק כמה שירים שהפכו למאסטר פיס בפי אוהדי הנבחרת, כמו: "I'd rather be a Pakci than a Kraut" (אני מעדיף להיות פקיסטני מאשר גרמני), ו- "Two World Wars and One World Cup" (לציון הפסדה של גרמניה בשתי מלחמות עולם וגמר גביע עולמי אחד). מה שהאנגלים לא ידעו באותו ערב בוומבלי, הוא שיעברו עוד יותר משלושים שנה עד שאנגליה תצליח לנצח את גרמניה במשחק רשמי.
האנגלים חוזרים לנירנברג
ב-15 ביוני 2006 תשחק אנגליה בנירנברג מול טרינידד וטובגו. נירנברג היא אחת הערים המזוהות יותר מכל עם השילטון הנאצי. שם נחתמו חוקי נירנברג, שהאיצו את תנועת גלגלי ההשמדה ההמונית ושם ערך היטלר את רוב מצעדיו הצבאיים. גם בשטחו של המגרש בו תשחק אנגליה, צעדו הכוחות המזויינים של גרמניה הנאצית במצעדי ראווה. האוהדים האנגלים שיגיעו לעיר לא יוכלו ככל הנראה להתעלם מההסטוריה. ובהשפעת כמויות האלכוהול שיזרמו בדמם, פלא שהגרמנים חוששים ממה שצפוי להתרחש?
"האוהדים האנגלים צריכים לדעת שהצדעה במועל יד או מעשים פרובוקטיביים כמו הליכת ברווז (חיקויי לצעדת הנאצים) בציבור, יגררו ענישה", אמר גרהארד האופטמאנל, מפקד משטרת נירנברג. "זו עבירה על החוק בגרמניה. לאוהדים האמיתיים נציע את קבלת הפנים הכי חמה ואוהדת, אבל כל מי שינסה להתחכם ייעצר. אני חושב שהבריטים מספיק אינטליגנטיים לא להעליב אומה שלמה".
גם נציג השגרירות הבריטית, אנדי באטסון, שמטפל בנושא קליטת 100 אלף האוהדים האנגלים שצפויים לנחות בגרמניה (הכמות הכי גדולה של אוהדים שתגיע מבחוץ), מודע למרקם העדין של הסבלנות הגרמנית. "גרמניה היא מדינת כדורגל, למרות שהבונדסליגה קיימת רק 22 שנה. תרבות האהדה הגרמנית דומה לשלנו", הוא מנסה להרגיע. "אנו חולקים את אותה האהבה לבירה ולכדורגל, והיריבות רבת השנים בין הנבחרות תוסיף עניין".
הממשלה, המשטרה וחוגי האוהדים בבריטניה ובגרמניה עובדים יד ביד בשביל להבטיח שהכל יעבור בשלום. בפעם הראשונה יהיו בגרמניה שוטרים סמויים מאנגליה, שיעזרו בניטרול הפצצה.
"תקופת השלטון הנאצי בגרמניה היא לא נושא קומי או מושא לצחוק", אומר מזכיר המדינה, צ'רלס קלארק. "התקופה שאנו מדברים עליה היא תקופה של אימה והרס בגרמניה. איך לטפל בחוק, זו כבר החלטה של שלטונות גרמניה. אבל בכל מקרה יהיה להם את הגב שלי, בתור מזכיר המדינה, לטפל באנשים האלה. אנחנו רוצים שהטורניר יהיה אירוע חגיגי של הדברים הטובים והחזקים ביחסים בין שתי המדינות".
We Fuck Ze Germans
אבל למרות ההצהרות הדיפלומטיות של נציגי הממשל, האוהד הבריטי הטיפוסי לא יוכל להצביע על שום דבר חזק ביחסי שתי המדינות, פרט ליריבות מרה. אנגליה השיגה רק שלושה ניצחונות ב-15 מפגשים מול הגרמנים בין השנים 1966 ל-2000, וכולם במשחקים לא רשמיים. הגרמנים הצליחו להשניא את עצמם על האנגלים, כשהפכו לכבשה השחורה של נבחרת שלושת האריות במונדיאל 1990 וביורו 1996.
באיטליה פגשה הנבחרת של ליניקר את גרמניה של יורגן קלינסמן ולותאר מתיאוס בחצי הגמר, והפסידה בדו קרב פנדלים, בו סטיוארט פירס וכריס וודל הפכו להיות האנשים האומללים ביותר בממלכה, לאחר שהחמיצן את הפנדלים המכריעים. 6 שנים מאוחר יותר, באותו וומבלי, בו ניצחה אנגליה את הגרמנים ב-66, שוב נתקלו האנגלים במשוכה הגרמנית ושוב הודחו בדו קרב פנדלים בחצי הגמר. גארת סאוות'גייט, מחמיץ הפנדל המכריע, היה זה שראה למחרת את פרצופו מרוח על כותרות העיתונים.
האנגלים, שרצו להניף את התואר בביתם, לקחו את ההפסד בצורה קשה, ואפילו חברי ממשלה התבטאו בכאב בלתי מוסתר. "התעללות, אכזריות, טראגיות", כך כינה פדי אשדאון, מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית דאז, את תחושותיו. "התחושה הזאת, שעברה לאורך הגב אצל כל אוהד אנגלי, הולידה משפט אחד בראש של כולנו:' עד שניפגש שוב'".
והפגישה הזו אכן הגיעה, בגדול, כמו בחלום. במוקדמות מונדיאל 2002 הגיעה הנבחרת האנגלית למינכן ופירקה את הגרמנים 1:5, בערב בלתי נשכח. אחרי 34 שנים, יכלו האנגלים לחוות את השילוב המענג של שמחת ניצחון עם שמחה לאיד, ועוד על אדמת גרמניה.
לקראת המשחק במינכן ב-2001 הגיעו אל העיר כעשרת אלפים אוהדים, למרות שרק ל-6,000 מהם היו כרטיסים. כבר אז היה שיתוף פעולה גרמני עם ה"ספוטרס", "המאבחנים", יחידת משטרה שהוקמה בבריטניה להתמודדות עם חוליגנים. כ-200 אוהדים נעצרו בחגיגות האנגליות לאחר המשחק. הגרמנים נערכים בדיוק לזה ביוני הקרוב.
אם וכאשר יצליחו נבחרות גרמניה ואנגליה להעפיל הלאה משלב הבתים, יש סיכוי גדול שהן ייפגשו בשלבי הנוק אאוט. כשאת גרמניה מאמן אותו קלינסמן, שלקח לאנגלים את הגביע ב-90' ו-96', וכשלסוון גוראן אריקסון יש נבחרת טובה בהרבה (לפחות על הניייר) מזו של הגרמנים, האנגלים מצפים כבר לרגע בו יוכלו לצאת לרחובות נירנברג ולצעוק בקול גדול "We Fuck Ze Germans".
מה עשה קומאן עם החולצה של תון?
לא רק האנגלים מדאיגים את מארגני המונדיאל. לפני כחודש פורסמו ברחבי העולם תמונות וידיעות על ההכנות של אוהדי נבחרת הולנד לקראת המונדיאל בגרמניה. כמה מהם ייצרו אלפי קסדות סטייל מלחמת העולם השניה, שנצבעו בכתום, על מנת להגיע לגרמניה ולהפגין נוכחות. ההולנדים אולי לא נחשבים לחוליגנים כמו האנגלים, אבל החשבון שלהם עם הגרמנים פתוח באותה מידה.
סיימון קופר הקדיש לאיבה פרק נרחב בספרו. "היריבות הטעונה והמרה ביותר בכדורגל האירופאי היתה בין הולנד לגרמניה ובעצם למערב-גרמניה". היריבות הגיעה לשיאה בחצי גמר אליפות אירופה, שנערכה ב-1988 בגרמניה. במשחק בהמבורג ניצחה הולנד של חוליט, ואן באסטן ומיכלס את גרמניה 1:2, והציתה גל של אקסטזה לאומנית יוצאת דופן. "באותו לילה בהולנד, העם כבד-הראש הפתיע את עצמו", מתאר קופר, שהתגורר בהולנד, את האוירה:
"תשעה מיליון הולנדים, יותר מ-60 אחוז מהאוכלוסייה, יצאו לחגוג ברחובות. למרות שזה היה סתם יום שלישי, היתה זו ההתקהלות הציבורית הגדולה ביותר מאז יום השיחרור מעול הכיבוש הנאצי". אזרחים הולנדים, שלחמו נגד הנאצים, לא יכלו להסתיר את התרגשותם: "ההרגשה היא שסוף-סוף ניצחנו במלחמה", אמר לוחם מחתרת לשעבר בראיון טלוויזיה.
גם שחקנים כמו ואן באסטן, חוליט, רייקארד, מתיאוס, ברמה וקלינסמן שהיו חברים וקולגות, הודו שבעבורם מדובר ביותר מסתם ניצחון. רונאלד קומאן סיפר שאת החולצה שהחליף עם אולאף תון הוא לקח לשירותים ונהג בה כאילו היתה נייר טואלט, וריינוס מיכלס טען במסיבת העיתונאים ש"יש תחושת סיפוק נוספת בניצחון על גרמניה, מסיבות שאני לא מעוניין לדון בהן כרגע".
בהמשך נפגשו גרמניה והולנד במונדיאל באיטליה 90' פעם נוספת, במשחק רשמי בו ניצחה גרמניה. רודי פלר ופרנק רייקארד הורחקו בעקבות תקרית יריקות, והיריבות המרה נשמרה עד היום.
למרות התמסחרות המשחק והתמקצעותו עם השנים, אפשר להניח שבפאניקה הגרמנית יש משהו מבוסס. הסימבוליות הרבה, הרגשות של האוהדים והמצאותם של סמלים כמו קלינסמן, ואן באסטן ובקנבאואר בתוך ההתרחשות - כל אלו מבטיחים שספרי ההיסטוריה של המאבקים בין המדינות עדיין לא נכרכו ונחתמו.
מי שחושב שההתעסקות בנושא מיותרת וקטנונית ושרצוי להתעסק אך ורק במשחק עצמו, מוטב שיקרא את שירו של ההולנדי האנס בוסקאמפ, המופיע בספר "הולנד-גרמניה. שירת כדורגל", בכדי להבין שבעבור הרבה אנשים, המלחמה למעשה עדיין לא הסתיימה.
"הכללות מטופשות על עמים
או אומות, בזויות בעיני.
חוש מידה -
יקר מאוד לליבי.
נקמה מתוקה, חשבתי, לא קיימת
או נמשכת רק רגע
ואז בא אותו יום שלישי
ערב יפה להפליא בהמבורג".