בכיין, תככן, גנב דעת. כמו כולם

קשה לי להזדהות עם השמחה לאיד על כישלונו של אברהם גרנט. אומנם ירידת הליגה עם ווסטהאם היא ללא ספק כישלון גדול מבחינתו, וכל ניסיון שלו לייפות את המציאות או לעוות את העובדות לא יצליחו להתל בכל מי שעקב אחר האירועים, אבל מה השמחה הגדולה? מה מקור הטינה כלפיו? הטענה הגדולה של מתנגדיו היא שמדובר בגנב דעת. נכון, הוא גנב דעת. אין טעם להשתמש בדרכיו הידועות של גרנט ולסלף את העובדות, וצריך להודות באמת: גרנט הוא אמן תקשורת, שיודע לנצל אותה גם לתועלת הקבוצה וגם לתועלתו האישית. השאלה שחייבת להישאל היא אחרת: איזה מאמן הוא לא גנב דעת?

זו מסורת ארוכה של מאמנים, שהחלה מימים ימימה. ההבדל היחיד בין "ספגנו שערים לא מחויבים" לבין דרכיו של גרנט טמון ברמת האינטליגנציה. לא זכור לי מאמן שהודה בסיום המשחק ש"לא הכנתי את שחקניי כראוי, טעיתי בבחירת ההרכב". הגדולים ביותר מבין אנשי המקצוע מנסים להסיט מעצמם את האש בסיום כל תוצאה מאכזבת, ומספקים שורה ארוכה של תירוצים, חלקם עלובים ונמוכים, רובם שקופים ולא אמינים. על ז'וזה מוריניו (המאסטר הגדול בנושא) אין טעם להרחיב את הדיבור, אבל גם אלכס פרגוסון הוא מאשים שופטים סדרתי, גם ארסן ונגר נחשב לבכיין חסר תקנה, ולמעשה רובם הם אנשים גאוותנים שלא מוכנים להודות בשגיאות. השאר הם מדחיקנים שלא מסוגלים להבחין בהן מלכתחילה.

זו המציאות בימינו. מאמנים הם יחצנים. מי שלא מצליח להתאים את עצמו למציאות נותר מאחור. זה אולי לא כל כך נעים, אבל אלה העובדות. כולם מתנהגים כיועצי תקשורת מיומנים, כולם מומחי ספינים. הכל מבוסס על תדמיות. כשמאמן לא ניחן בתכונות האלה, אומרים עליו שאין לו מרפקים. שהוא נאיבי מדי. המאמן היחיד בישראל שאני יכול להגיד עליו שהוא יחסית איש ישר והגון ולא מנסה למכור תדמיות כוזבות, הוא אלישע לוי. אותו מאמן שהואשם כל חייו בנאיביות, וכמעט איבד את משרתו על אף שלקח אשתקד יותר נקודות מהאלופה.

מאוד לא אופנתי לצאת להגנתו של גרנט בימים אלה. מי שעושה זאת, מוגדר אוטומטית כ"עיתונאי חצר" שלו. באופן אישי מעולם לא נפגשתי עם גרנט, מעולם לא שוחחתי איתו, אבל אני כן זוכר לו חסד נעורים. בניגוד לרבים אחרים, אני לא נותן למאפיינים אישיותיים והתנהגותיים להשפיע על דעתי המקצועית עליו. קשה לשכוח איך הגיע למכבי תל אביב בתחילת שנות ה-90, כשהיא הייתה מפורקת ורקובה הרבה יותר מאשר כיום, והפך אותה לקבוצה דורסנית. איך? בעזרת הרבה עבודה מנטלית ופסיכולוגית, בזכות הבנה טקטית ויכולות אישיות שהוציאו את המיטב משחקניו. בזכות כל הדברים שהופכים איש מקצוע טוב למאמן מצוין.

אחר כך הוא הצליח לעשות את אותם דברים גם במכבי חיפה וחילץ גם אותה מתקופה אפורה, ובהמשך רשם הצלחות בנבחרת ישראל שכיום ניתן רק לחלום עליהן. נכון, הסגנון אף פעם לא היה שובה עין, אבל לא כולם הם גווארדיולה. החיוך שלו שידר התנשאות, אבל גם בניטז והיצפלד לא נראים טיפוסים חביבים במיוחד. אומרים שהוא הגיע לצ'לסי בזכות חנפנות לאברמוביץ', שהוא בנה קריירה אך ורק בזכות קשרים אנושיים, אבל גם לליקוקים והתחנפויות יש גבול. שונאיו מאשימים אותו בתככנות ובקונספירציות, אבל מתעלמים מזה שהוא הוכיח את עצמו מבחינה מקצועית כמעט בכל תחנה שנחת בה.

יכול להיות שהבעיה היא בנו, הישראלים. אני לא יודע איך זה עובד במדינות אחרות, אבל התחושה היא שבישראל מצפים מנציגינו בניכר לאיזשהי שלמות מוסרית או התנהגות אידיאית. על יוסי בניון אומרים שהוא חנפן, לועגים לו שהוא תמיד רץ ראשון לחבק את כובש השער, וטוענים שהוא לא ראוי להיות בקבוצות גדולות. על טל בן חיים אומרים שהוא בלם בינוני, שהוא בלוף, ושבלי פיני זהבי הוא לא היה מגיע לשום מקום. על עמרי כספי אומרים שאין לו מקום ב-NBA, מאשימים אותו בבכיינות וטוענים שהוא מבייש אותנו. על שחר פאר אומרים שהיא לוזרית, צ'וקרית ולועגים לה על הפסדים לטניסאיות מהעשירייה הראשונה. יהיו שיקראו לזה שנאה עצמית, אולי זו סתם ביקורת עצמית מוגזמת. בשורה התחתונה זה מוזר ועגום שבפעם הראשונה בתולדותינו יש מאמן ישראלי בפרמיירליג, ואנחנו כל כך חוגגים את כישלונו.