מה אנחנו בסך הכל מבקשים? קצת הנאה בחיים, כמה רגעי שמחה נדירים, להצליח לגנוב חיוך פה ושם, וזהו, לא יותר. חיינו קשים גם ככה, גם בלי הספורט. המזרח התיכון בוער. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. מצב העו"ש מידרדר, וגנבי האופניים ממשיכים לעבוד במרץ. הבעיות נוחתות עלינו מכל עבר, ואם זה לא מספיק, הקיץ מתקרב ועמו הנערות הצעירות והמעורטלות שרק מגבירות את המתח והמועקה. מה נותר לאוהד כדורגל, אם לא קבוצתו האהובה? מהיכן ישאב אופטימיות וגאווה? מה אנחנו בסך הכל מבקשים? ניצחון, ניצחון קטן. קצת שקט.
האהבה לקבוצת הכדורגל אמורה להיות בועה טהורה בחיים עכורים. אם השגרה מאופיינת באפרוריות מעיקה, הרי שהאהדה לקבוצה עדיין נשלטת על ידי אהבה ותשוקה. רק שם ניתן למצוא שילוב קסום בין אסתטיקה לדרמה, בין התעלות פיזית להתעלות רגשית. רק שם ניתן למצוא אהבה עיוורת, נטולת היגיון ופשר. הקבוצה הוא חיינו, והיא אמורה להושיענו.
אבל אם נגזר על אדם להיות אוהד של מכבי תל אביב בכדורגל, כל זה אינו רלוונטי בימים אלו. האהבה הפכה לסיוט. בועת הקסמים הפכה לחלום בלהות. התחביב שאמור להביא שמחה לחיינו הפך לנטל ומעמסה כבדה. אנשים חמי מזג הולכים לבלומפילד כמו זומבים. פניהם קפואות. יש שתולשים את שערות ראשם, יש שמגדפים ומקללים. מבט חטוף על לוח התוצאות מעביר חלחלה בגופם, מבט על הנעשה על הדשא חמור פי כמה וכמה. עד מתי?
ברגעי משבר שכאלה, בתקופות אפלות כמו זו, אדם חייב לקחת את השליטה על חייו. מצבים קיצוניים דורשים תגובות קיצוניות, וכותב שורות אלו קיבל החלטה מהפכנית. בצער רב, אני מודיע בתדהמה: לא אגיע יותר לבלומפילד, או במילים אחרות - מעתה אני הופך לאוהד הצלחות.
עוד בוואלה!
אוי לבושה: הפכנו לרציונליים
"אוהד הצלחות" זה אחת ההגדרות הכי מושמצות בעולם הספורט. היא מייצגת אנשים אינטרסנטיים, חסרי לב וחסרי נאמנות. אבל מהו חטאם הגדול? שהם מנצלים את הקבוצה לתועלתם האישית? שהם לא פנאטים? שהם מעדיפים להעביר את שעות הפנאי שלהם בבילוי מהנה? "אוהדי הצלחות", אם בודקים זאת לעומק, הם פשוט אנשים הגיוניים. האין זה נורא לגלות שהקבוצה הפכה את אוהדיה לאנשים הגיוניים?
אפשר, כמובן, לבוא לבלומפילד בחולצות שחורות. אפשר לשרוק בוז לשחקנים, לקלל את המאמן, או לשרוף פחים בקרית שלום. מנגד, אפשר גם להחליט לא להגיע למשחק, ולא להעביר את היום החופשי היחיד בשבוע במקום שנשלט על ידי אומללות, תסכול, מרמור וכעס, ובעיקר יכולת ספורטיבית מבישה.
לא נכחיש, יש משהו קסום בנאמנות העיוורת. היא ממלאת את החיים ברומנטיקה מתקתקה ויש לה גמול הולם. אוהד שעקב אחר הקבוצה בימיה הקשים, יידע להעריך היטב את ימיה היפים. אבל אני, לצערי, כבר לא כל כך יפה, ולא בן 16, וכבר יודע משהו על העולם הזה. אלוהים יודע כמה מרורים אכלתי מהקבוצה הזו במהלך חיי (בהחלט שבעתי), ובוודאי יסלח לי. לא עוד.
בצעירותי הייתי מגדיר את הצעד הזה כבגידה, אך בבגרותי אני מביט על הצעירים בחמלה ובהערצה. שהם ימשיכו בדרכם, אני אמשיך לדרכי. אומנם נטישת הקבוצה בימיה הקשים, דווקא כשהיא זקוקה לאוהדיה ליותר מתמיד, נראית כצעד בוגדני ולא הולם, ומנוגד לכל הערכים עליהם חונכנו, אבל מה עם הערכים עליהם חונכו השחקנים? איפה הנאמנות שלהם, איפה המחויבות וההשקעה שלהם, איפה התשוקה? האין זו צביעות לדרוש מאיתנו את מה שהם לא מוכנים לספק?
אז יהיו שיגדירו את זה כ"נטישה", אני מכנה את זה כ"מנוחה". בשבת עדיף לנוח. מוטי איוניר הצהיר השבוע הוא לא יוצא מהבית מרוב בושה, אז אל לו להתפלא אם בעקבות אותה בושה האוהדים לא יגיעו לבלומפילד. במקום לקלל ולרטון, במקום לגדף ולסבול, הכיסא המיותם שלי בשער 13 יעשה את העבודה. אין מחאה רועמת יותר מאשר איצטדיון דומם. ייקח לאוהדים הרבה זמן לסלוח לקבוצה על זה שהיא גרמה להם לנטוש אותה.