ניצחון? למה זה טוב?

אם בעבר כל משחק של נבחרת ישראל בכדורגל גרר באופן אוטומטי תשוקות פטריוטיות, רגשות הזדהות ורצון לנצח, הרי שהיום הנבחרת נתפסת כעוד גורם שמוסיף מועקה מיותרת לחיים. אומנם עדיין לא הזדקנתי ונבלתי, טרם הגעתי לשלב שבו אני יכול להתעלם לחלוטין ממשחק רשמי שלה במוקדמות המונדיאל, אך אלוהים יודע שאני מחכה לרגע הזה בקוצר רוח. מנגד, מתברר שישנם גם יתרונות לזיקנה: לקחי העבר וניסיון החיים שנצבר. אחת האמרות המוכרות של בני גיל הזהב טוענת ש"בגילנו, כל עוד אין שינויים, הכל בסדר", וכל אלה מלמדים שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הערב, זה שהבחורים של קשטן ישיגו את הניצחון היוקרתי על מולדובה ובמקביל יוון ולטביה ייפרדו בתיקו, שהמציאות תתהפך והשמים ייפלו על ראשינו.

זה עלול להיות נוראי. רצף אירועים טרגי שכזה יהפוך את המשחק מול שוויץ ביום רביעי למכריע, ולא רק שיחזיר את הנבחרת לאור הזרקורים – הוא אף ייצור ארבעה ימים מתישים של מתח, ציפייה מצועצעת ודריכות מיותרת. האם אנחנו באמת צריכים את זה? האם תצא לנו מזה איזושהי תועלת? ואם אכן לטביה ויוון ייפרדו בתיקו, האם מישהו מאמין שנצליח להתעלות על עצמנו ברגע האמת ולהשיג ניצחון בשוויץ? ואם אכן יקרה הנס הספורטיבי (או העוול הספורטיבי, תלוי איך מסתכלים על זה) ובכל זאת נגנוב ניצחון מכוער בשוויץ, האם לא ברור כבר עתה שמצפה לנו כישלון כואב ומהדהד במשחקי ההצלבה? ואם ממילא לא נגיע למונדיאל (לא בקמפיין הזה לפחות), ואם כבר עתה אנחנו יודעים בוודאות שהנבחרת הנוכחית תגרום לנו למפח נפש ולתחושות מיאוס, האם לא עדיף לגמור עם זה כבר עכשיו?

"האמנתי לכל אורך הדרך", יאמר קשטן בגאווה אחרי ה-1:2 המוחץ על מולדובה, "הספדתם אותנו, אבל הבחורים הראו שהם לא מוותרים עד לשנייה האחרונה". לפתע האשמה תיפול עלינו, האוהדים חסרי הסבלנות וחסרי האמונה, אלה שהאשימו ותקפו את הנבחרת הנחושה, זו שלא מפסיקה להילחם ונשארת בתמונה עד הרגע האחרון. פתאום יתברר שהבית המוקדם אכן קשה ומורכב, כפי שהזהיר אותנו קשטן, שכל הנבחרות בו איכותיות ושוות ברמתן, וברגע אחד המציאות תתהפך, הכל יישכח, התקשורת תחגוג, וכל העיניים יופנו לקראת המשחק המכריע בשוויץ, הקרב לחיים ולמוות, רגע האמת של הנבחרת.

אלו עומדים להיות ארבעה ימים סיוטיים, שבמהלכם יעלו ויצופו כל הסוגיות המותחות שכל כך התגעגענו אליהן: האם לפתוח בהרכב עם אוואט, שלא מרשים במאיורקה, או שמא עם דוידוביץ' המצוין? ומה לגבי היחסים בין השניים, האם הם כבר משוחחים ביניהם? ומה עם הליגיונרים? עומר גולן עדיף למשחק כזה על פני רוברטו קולאוטי? מה המאזן של הארגנטינאי במשחקים מכריעים? מישהו יודע באיזה כושר יואב זיו? ומה לגבי המנהיגות של יוסי בניון? מתי לאחרונה הוא נתן משחק גדול במדי הנבחרת? למה בליברפול הוא פורח ובנבחרת לא? האם הוא יהיה כשיר למשחק במאת האחוזים?

כתבות הפרופיל על נבחרת שוויץ האיכותית ישובו לכבוש את מדורי הספורט. "כך הפכה שוויץ ליריבה הקלאסית של הכדורגל הישראלי", יזעקו הכותרות בניסיון להלהיט את האווירה, עם תזכורות למפגשי העבר שלנו מול פריי וחבריו. ואכן, יופי של יריבות התפתחה בין שתי הנבחרות לאורך השנים, ממש מסורת מפוארת של קרבות הרואיים. שאלת ההרכב תשוב להסעיר את דעת הקהל, הרומנטיקנים שוב יקראו לקשטן להמר על מערך התקפי, המומחים יזכירו ששוויץ היא נבחרת אירופית ומנוסה, שלמה וקופמן ינהלו בנושא דיונים לוהטים, וכמובן, חשוב מהכל, גם לאמיר אפרת יהיה משהו מעניין לתרום לסוגיה. איזה כיף.

לא מגיע להם. לא מגיע לשחקנים, למאמן ולהתאחדות שהנבחרת הזאת תחזור לחיינו. אחרי קמפיין עלוב שכזה, אחרי תוצאות מחפירות, אחרי שרשרת ארוכה של מפחי נפש, עד שסוף סוף הצלחנו להיפטר ממנה ולדחוק אותה לפינה צדדית בחיינו, אין לנו את האנרגיות להתמודד עמה שוב. אין לנו כוח לציפיות, נשבר לנו כבר הלב מאכזבות. בואו נגמור עם זה יפה, עם ניצחון על מולדובה, וניצחון יווני על לטביה. קדימה יוון, תגאלי אותנו מייסורינו.