כשסוני ווימס קבר את הג'אמפר שהעלה את צסק"א ל-64:68 עשרים שניות לסוף, התחילו להתרוצץ בראש המחשבות על מה כותבים אחרי ההפסד הצפוי. אז כותבים על קבוצה צהובה שהצליחה להגיע להישגים המקסימליים שניתן היה לצפות ממנה, מסבירים שהחבורה של בלאט רחוקה שתי סדרות בליגה כדי להשלים דאבל מקומי ופיינל פור אירופאי. אפשר להגיד מה שרוצים על הכדורסל שהקבוצה הזאת שיחקה העונה, אבל את הווינריות סופרים במדרגות, ואם בעבר דיברנו על קבוצה שהיא גם אובראצ'יברית וגם אנדראצ'יברית, כלומר קבוצה שגם הצליחה מעבר ליכולותיה וגם עשתה בדיוק את ההיפך, בסוף העונה אנחנו רואים רק את השלם שגדול בהמון מסך חלקיו. רק חבל שבחצי הגמר עמדה מולה קבוצה רוסית שהעמידה חומה בלתי עבירה.
ואז הופלה החומה.
במסגרת כמויות המלל העצומות שנשפכו לפני הפיינל פור, דובר לא מעט על מידת המוכנות של צסק"א, אשר לבטח מכירה כל תרגיל וכל ניואנס התקפי שיש למכבי תל אביב למכור. ביציאה מפסק הזמן של בלאט, במינוס 4 ועשרים שניות לסוף, הלכה מכבי לתרגיל שהיא הריצה פעמים רבות העונה. בעגה המקצועית קוראים לזה "הנד אוף", כשטייריס רייס מוסר לבלו, שעובר מהפינה למעלה ונעזר בחסימה (גבולית האמת) של הרכז התזזיתי כדי להרים שלשה. את משחק החוץ האחרון שלה מול קובאן הפסידה מכבי בדיוק על התרגיל הזה, אבל פעמים רבות העונה היא ייצרה מזה נקודות חשובות. והפעם זה היה חשוב למדי.
מכאן, הכול כבר הפך לדה ז'ה וו אחד מתמשך לאותו נס מילאנו. חריאפה עושה שטות א-לה מלי של מילאנו ומשמיט כדור פשוט שמסרו לו, טייריס רייס מבקיע במתפרצת של אחד על כולם וסוני ווימס מחטיא שלשה חופשית ומרחיק את חבורת הפלא של בלאט 40 דקות מכיבוש היבשת.
מי היה מאמין.
בתכניתנו משחק מקדים טרם המשחק, דיברנו על מספר מפתחות שניצלה לוקומוטיב קובאן בשני משחקי הניצחון שלה האחרונים מול צסק"א: משחק ריצה, נקודות מעמדה מספר 4 והתעלות גארדים בכלל ובכל הנוגע לקליעה מבחוץ בפרט. המפתחות האלו עבדו גם עבור מכבי בסופו של יום. אחרי מספר נקודות מתפרצת בתחילת המשחק, מכבי לא הצליחה לשחזר יותר פאסטברייקים עד לדקות האחרונות. זאת, משתי סיבות מרכזיות. קודם כל, אם אין ריבאונד, קשה לרוץ. וכל ריבאונד של מכבי הושג אחרי דם, יזע ודמעות. שנית, קשה לשנות הרגלים ישנים. אמנם מכבי דיברה רבות על משחק ריצה לפני הפיינל פור ואף הציגה בפנינו משחקים שונים במהלך העונה בהם ראינו מחויבות עקבית למשחק ריצה, אבל קשה לומר שזה חלק מה-DNA של בלאט. סביר גם להניח, אגב, שמחויבות אמיתית למשחק ריצה הייתה גורמת לבלאט לשתף את טייריס רייס ליותר מ-24 הדקות שקיבל. אבל את המשחק הזה, ככלות הכול, ניצחה מכבי עם כמה הסתננויות יחיד במשחק התקפת מעבר.
בכל הנוגע לקליעה מבחוץ, הסיפור כאן פשוט למדי. את המחצית הראשונה סיימה מכבי עם 3:11 (27%) לשלוש נקודות. בחצי השני היא כבר עשתה 6:11 (55%), כשהשינוי כאן מגיע קודם כל מדיוויד בלו הענק, אבל אסור לשכוח את שתי השלשות של ריקי היקמן, במיוחד זו שהורידה ל-10 נקודות הפרש לקראת סוף הרבע השלישי. אז על ריצה דיברנו, ועל עמדה מספר 4 גם (בלו, כן?) ועכשיו בואו נדבר על ההתעלות של הגארדים.
עזבו גארדים, בואו נדבר על טייריס רייס. בתכנית המשחק של מכבי סומן דווקא היקמן כאיש המרכזי. במידה רבה של צדק. אפשר היה לראות את זה גם בבחירת התרגילים וגם בחלוקת הדקות (34 דקות). הבעיה היא שגם צסק"א התייחסה אליו ככזה, והצליחה פשוט לסרס כל ניסיון שלו להרים זריקה קלה. המצ'אפ ההתקפי וההגנתי שלו מול סוני ווימס, למשל, נראה בחלקים גדולים כמו התעללות בקטינים. האמת? צסק"א עשתה את זה גם לכל האחרים. אבל ברגע שבלאט החליט לשים את גורלו של המשחק על האיש הקטן מבוסטון קולג', הדברים השתנו לחלוטין.
ואלו לא רק הנקודות, הקצב וחוסר הפחד. וזו לא רק ההגנה האימתנית שלו מול הגארדים היריבים. אלה בעיקר איבודי הכדור שלא היו. ראינו פעמים רבות השנה גרסאות מפוזרות ופראיות של טייריס רייס. את המשחק הכי חשוב שלו בקריירה הוא סיים עם 0 איבודי כדור והוביל את מכבי למחצית שלמה עם איבוד אחד ויחיד קבוצתי. ככה מנצחים משחקים גדולים.
ומה לגבי מסינה? על צסק"א שלו ראו היטב גם את סימני והעוצמה וגם את סימני חוסר הביטחון לאורך כל המשחק, גם כשנדמה היה שהיא סוגרת עניין ומעפילה לגמר. מצד אחד השליטה המוחלטת במשחק של חריאפה (עד שהוא זרק את הכל לעזאזל), הדומיננטיות של סשה קאון המצוין והגיוון ההגנתי בעיקר של וורונצ'ביץ'. מצד שני הידיים ההססניות של סוני ווימס, בעיות האוריינטציה של קרסטיץ', הבעיות בהחזקת הכדור של תאודוסיץ' וכן הלאה. יש רבים שהכדורסל הדוגמטי של מסינה לא עושה להם את זה ואפשר להתווכח על העניין הזה מכאן ולכאן. עובדתית, דומה שהקואץ' האיטלקי הגדול לא הצליח לרתום את הכוכבים שלו להאמין בסיסטם שלו. וכשיש חוסר אמון, הדרך קצרה לחוסר בטחון. כל עוד שוחק חצי הגמר במסגרת חוקי כדורסל רגילים, ראו מי הקבוצה הטוב ביותר. ברגע שהדברים התחילו להתפרע, נכנס כאן אלמנט האמונה והאמון.
לא שאין הערות מקצועיות בקשר להחלטות של מסינה. אפשר להצביע על לא מעט טעויות שבדיעבד. למשל, המחשבה על שילוב קייל היינס דווקא בעמדה 5 מול סופו, במחצית הראשונה, קטעה לרוסים את המומנטום בתחילה. אבל הבעיה המרכזית הגיעה בדמות הקטסטרופה ההגנתית של תאודוסיץ'. מרגע שמכבי עברה להשתולל והתחילה לקחת כדורים בצורה אגרסיבית לסל, נותר הרכז הסרבי חשוף מול טייריס רייס פעם אחר פעם וכשברח ממנו כדי לקבל מצ'אפ הגנתי אחר, קיבל פוסטאפ של דווין סמית' על הראש.
ואם בצד אחד לא הצליח מאמן גדול אחד לרתום את השחקנים כדי להאמין בשיטה, מסתבר שמאמן גדול אחר בצהוב מצא לכך את הנוסחה וגרם לחבורה המשונה שלו להאמין. להאמין בשיטה, להאמין בעצמם, להאמין במאמן ולהאמין שהם חלק ממועדון שמנצח. והאמונה הזו מתחילה להרגיש כמו קבוצת דסטיני כמו קבוצה שמסוגלת לעשות את הבלתי יאמן ולקחת את הכול בתסריט הוליוודי. אבל גם אם הסרט הספציפי הזה יגמר ללא הפי אנד וגם אם מכבי לא תצליח לייצר עם 40 דקות של קסם ביום ראשון, אנחנו מתחייבים לעמוד על הרגליים ולמחוא כפיים. לשחקנים, למאמן, לקבוצה ולמועדון. ולהצדיע.
