הברזילאים חיכו 64 שנים כדי שסוף סוף, איכשהו, יוכלו להשכיח את אסון המרקאנה, את הטרגדיה הספורטיבית של גמר המונדיאל מ-1950.
אתמול הם הצליחו.
תגידו מה שתגידו על סגנון המשחק של מרסלו, אבל לקרוא את העתיד הוא יודע. דקה 11. המגן השמאלי של ברזיל הרחיק כדור לקרן סתמית ותפס את הראש. הוא לא תפס את הראש תפיסה של "הרחקתי לקרן", הוא תפס אותו תפיסה "של הנה זה מתחיל". כי דבר כזה גדול מריחים מראש. כמו גל אש שבא לעברך, כמו טורנדו, כמו צונאמי. ואסון הטבע של ברזיל התחיל אתמול בדקה ה-11 מקרן סתמית של מרסלו. הוא לבטח הרגיש, רק שלא ידע עד כמה.
תומאס מולר האדיר עשה את הדבר הכי צפוי בעולם אתמול. הוא העמיד את נבחרת ברזיל במקומה. טעות הגנתית, גול שטותי כמו מול קרואטיה, כמו מול קמרון, כמו מול צ?ילה. גול שאפשר להסביר באמצעים טקטיים, במילים גבוהות מעולם הכדורגל. ואז בא הגול השני. והבכי. והשלישי. והצרחות. והרביעי. וההלם. והחמישי. וההפנמה. בתוך שש דקות בגן עדן, מופע הכדורגל של המאנשאפט שלח את הסלסאו להירקב מתחת לאש הלוהטת של הגיהנום. את כל אחד מהשערים הללו, שלושה גרמנים שונים היו יכולים לכבוש, הם התעללו והשפילו, כאילו פינקו זה את זה בזכות לנעוץ את הכדור האחרון בתוך הרשת. אלו היו הדקות הכי מדהימות שצולמו על דשא, בכל ענף ספורט ובכל דור ודור. הדקות שבהן המכונה פירקה את הרגש. לאלף ואחת חתיכות.
וכאילו זה לא היה מספיק נורא, היה גם את הקטע של מירוסלב קלוזה.
דקות לפני השריקה, אלפי הברזילאים מחוץ לאצטדיון נהנו מהמופע. במרכזו עמדה בובת גומי, עם שיער בלונדי וחולצת נבחרת גרמניה ועליה הכיתוב ?רוברטה קלוסה? והמספר 11. רוברטה קלוסה היא דוגמנית טרנסקסואלית, ומשם המרחק ללעג על אחד החלוצים הנהדרים בכל הזמנים ברור. הם חייכו, הברזילאים, אבל קלוזה - מירוסלב, לא רוברטה - הראה להם מאיפה
הוא שבר את השיא של רונאלדו. בברזיל. אין דבר נורא מזה, כך חשבנו, לתומנו, כשהיה רק 0:2.
בגול השני נשמעו אנחות אכזבה. בשלישי עשרות החלו לעזוב. ברביעי אלו היו מאות ובחמישי אלפים. בשביעי נרשם הרגע הבזוי ביותר עבור הסלסאו, כשעשרות האלפים שנשארו באצטדיון קמו על הרגליים, מחאו כפיים לגרמנים ושרקו בוז בכל נגיעה של הברזילאים.
אוסקר צימק, כך מספרים, ונגמר 7:1. מה שישראל עשתה מול אלמאניה במשחק ידידות, ברזיל חטפה בחצי גמר מונדיאל. בבית. והחבר?ה של נילסן לפחות הובילו 0:1. בתוצאות היסטורית במשחקים היסטוריים, הדבר הראשון שכולם מצלמים הוא לוח התוצאות. אמש במינייראו של בלו הוריזונטה עמד לוח תוצאות ללא תוצאה. במרכז רק הופיע הכיתוב: ?בבקשה עזבו את האצטדיון בצורה רגועה?. אפילו הלוח הבין עניין.
השריקה מצאה שחקנים ברזילאים קורסים על הרצפה, ממררים בבכי - הסמל המסחרי של הסלסאו. דויד לואיז הרטיב את הדשא כאילו אלוהים לא יצר שום מנגנון שאמור לעצור דמעות. הם בכו ובכו ובכו. הם עשו את מה שהם תמיד עושים. בסוף הרימו ידיים כדי להודות לקהל. הם ספגו בוז עצום. ובכו עוד יותר. לואיז פליפה סקולארי, שהרגע הפסיד בפעם הראשונה עם ברזיל בקריירת המונדיאלים שלו, אסף אותם וסימן ?זה עליי?. ?תסלחו לי?, ביקש במסיבת העיתונאים, רטיבות בעיניו. ?תסלחו לנו. אני אחראי. אותי תאשימו?. זה לא רק הוא. זה כולם.
אבל ברזיל הפסידה את המשחק הזה מזמן. החיסרון של ניימאר ושל טיאגו סילבה סייעו להפסד להפוך לתבוסה, אבל גם הכוכב וגם הקפטן וכנראה שגם רונאלדו ורומאריו ובבטו לא היו מונעים מגרמניה להתקדם לגמר המונדיאל הזה. לא בגלל השחקנים החסרים קרה מה שקרה. בגלל ההתייחסות לחיסרון שלהם.
במשך ימים הפכו הברזילאים את ניימאר למשיח הכי גדול שדרך כאן. כובעים, ברכות, דויד לואיז וז'וליו סזאר החזיקו את חולצת המשחק שלו בהמנון, האוהדים חבשו מסיכות שלו. לברזילאים יש פסיכולוגית, אומרים שהיא טובה. אם היא אכן טובה, אין סיכוי שתמכה בדרך הזו. כך לא מתגברים על חיסרון של גיבור. כך קורסים בלעדיו. אחרי השער הראשון 11 שחקנים חיפשו במי להתמקד, מי ייתן את היישועה. לא היה כזה. היו רק עשרות אלפי מסיכות ביציע, וחולצה מספר 10 בלי גוף, על הספסל. ?ראינו את הבלקאאוט שלהם?, אמר סקולארי במסיבת העיתונאים. ?ניסינו לדבר איתם, ניסינו לארגן אותם. לא הצלחנו לעצור את זה?.
וכנראה שההפסד נגרם עוד לפני זה. בבכי לאחר הפנדלים מול צ?ילה, ולפניהם. ובדמעות הרבות שהשיל טיאגו סילבה לאורך הטורניר. ובהמנון, בעיקר בהמנון.
ברזיל זו הנבחרת הכי מרגשת בעולם כיום, אבל במונדיאל זוכה הנבחרת הכי טובה בכדורגל. את הגביע העולמי מניפים גברים, לא ילדים. גרמניה העבירה חודש בברזיל בעיקר בחיוכים. ניצחון או תיקו, אבל תמיד עם פאסון. אתמול הם לימדו את הברזילאים מה מקומו של רגש בכדורגל, ועכשיו, הברזליאים יתעסקו במה שהם הכי טובים בו - לבכות.
?זה היום הנורא ביותר בחיי, אבל החיים שלנו לא נגמרים עם התבוסה הזו?, אמר סקולארי, שלצערו ולצער הסלסאו שלו, אפילו המונדיאל הזה לא נגמר עדיין. יש משחק על מקומות 4-3 בברזיליה. החיים אמנם לא נגמרים אבל ה-7:1 הזה - זה לא משהו שיעבור בקרוב. זה משהו שיזכרו לתמיד ולאחר מכן.
לעד, כשקבוצת כדורגל תקרע אחרת, תביס ותשפיל עד עפר, תתעלל ותאמלל, לעד כולנו נגיד ?הם עושים להם ברזיל?, ?הם עושים להם גרמניה?. בניגוד למרקאנסו, את הערב העלוב הזה גם 200 שנה לא ישכיחו. גם לא 2,000.
סטיב מקמנמן אמר לחבריו עוד לפני המשחק שזה ייגמר בקלות, בהפרש של שלושה שערים בערך. ?גרמניה תנצח בקלות, אה??, שאלתי, והוא מיד החליף צבע לשמרני ואמר: ?מה? לא, לא אמרתי כלום?.
האמת, יופי של ניתוח מצד קשר העבר של ליברפול. גרמניה היתה פייבוריטית ברורה, אבל קריעה כזו היה קשה לצפות. רק בטור האחרון שכתבתי אודותיה טענתי, ואפילו תומאס מולר תמך בתזה, שבטורניר הזה המנשאפט חושבים קודם כל על יעילות. לתת גול ולשמור תוצאה. כמה שמולר ואני היינו רחוקים. זה היה קונצרט מארץ הקונצרטים, הנעת כדור על סף המוסיקה קלאסית, בלי מקום לדמעות ובלי שנייה לרחמים. הם פשוט נהנו מכל רגע. מרוב הרמוניה קבוצתית, אפילו לא שמת לב להרכב. גצה היה טוב? ושורלה פתח או החליף? ואוזיל היה בסגל? ובאמת, תגידו את האמת, הם שיחקו עם 11 שחקנים? אפילו נוייר נתן משחק של 9 בעיתון. איך אמר סקולארי, ואמר נכון: ?אפילו גרמניה לא האמינה למה שקרה לה?.
המקום הכי שמח אתמול היה החניון שאכלס את האוטובוס של הגרמנים. סמי חדירה קיבל כיפים והתיישב עם עוד שלושה שחקנים היכן שבדרך כלל מכניסים את המזוודות. כולם לא הפסיקו לחייך. הנה טוני קרוס, עם טלפון בכל יד, ואיכשהו הוא סימס בשניהם באותו זמן. זה בסדר, ראינו כמה קואורדינציה יש בו.
תומאס מולר, האויב מספר 1 לשיא הטרי של קלוזה (10 שערי מונדיאל והוא בן 24), הגיע עם בקבוק מים ביד וטבעת מנצנצת. הוא חיכה עד שכולם יסתכלו עליו, הניח את הבקבוק, סידר כדור גולף דמיוני על הרצפה, הרים אלת גולף דמיונית לידיים וחבט בעוצמה. לידו, בסטיאן שווינשטייגר חיבר כף יד למצח כמסתכל על האופק, בודק כמה רחוק עף הכדור של מולר. הוא עף רחוק. רחוק מאוד.
לפחות עד המרקאנה.