על אף ההתרגשות הגדולה בקרב המועדון ובקהל, המחצית הראשונה של משחק הבית של מכבי תל אביב מול באזל היתה די רדודה ואפילו מעט משעממת. מרבית המשחק התנהל במרכז השדה, וכמעט לא זכינו לראות שום אירוע מיוחד לכל אורך 45 הדקות הראשונות. מן הרגע הראשון יכולנו ללמוד מה היתה מטרתו של מאמן באזל מוראט יאקין: להעביר את ההכרעה לשוויץ. למרות חסרונם של מספר שחקנים חשובים בשורות האלופה השוויצרית, ניתן היה ללמוד על כוחה של היריבה המתורגלת והממושמעת לפי יכולתם של המחליפים בביצוע המשימה: שמירה על רשת נקיה.
הכוח הזה הותיר את הצהובים חסרי אונים למשך לא מעט דקות. הלחץ שהפעילה באזל על מכבי תל אביב פגע ביכולת ובסגנון אליו היא רגילה, ויכולנו לראות הרבה מאוד פעמים שכאשר האלופה הישראלית נלחצת, מהר מאוד היא מגביהה את הכדורים לפעמים גם ללא כתובת - וזהו סגנון שלא מתאים לה. היה נכון יותר להניע את הכדור בסבלנות, שוב ושוב, כדי לפצח את חוליית הקישור של השוויצרים. נכון, הלחץ שמפעילות היריבות של מכבי תל אביב בליגת העל כמובן אינו דומה ללחץ במפעלים האירופיים, אבל הקבוצה של פאולו סוזה לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את סגנונה.
השינוי הגיע עם כניסתו של ראדה פריצה במקום ניקולה מיטרוביץ' במהלך המחצית השניה. החלוץ השוודי אמנם לא הרבה לגעת בכדור, אבל עצם כניסתו אפשרה לערן זהבי ובמיוחד לברק יצחקי יותר מרחב ושקט, אותו ניצלו כדי להשתחרר מהלחץ של חוליית ההגנה היריבה. יצחקי נסוג מעט לאחור, השתחרר מצמד הבלמים החסונים שהקשו עליו במחצית הראשונה, וסחף את הצהובים להזדמנויות עם מספר פעולות מבריקות. חבל מאוד שאף אחת מהן לא הסתיימה בשער, שהיה מוריד מסוזה הרבה מאוד לחץ לקראת משחק הגומלין.
אין ספק שהמשימה הופכת להיות קשה יותר בשבוע הבא. אם התוצאה המאופסת לא מספיקה, הרי שמכבי תצטרך להתמודד גם עם חסרונו של קרלוס גרסיה המוצהב, ובמשחק החוץ הקשה באזל בוודאי תשנה את סגנונה בכדי להכריע את ההתמודדות. ובכל זאת נסיים בנימה אופטימית: למרות הכל, אני עדיין מאמין שלמכבי תל אביב של העונה יש את הכלים להגיב גם במשחק החוץ הקשה.
