וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פוטבול לעניים: מדוע בארצות הברית לא מתלהבים מכדורגל?

19.9.2013 / 8:00

הם מתבדלים, מתנשאים, מקובעים, ושונאים להיות אנדרדוגים. הם לא מסוגלים להבין מושגים כמו סמל, דרבי ויריבות, ומסונוורים משואו וסטטיסטיקות. כל הסיבות בגללן האמריקאים לא מתלהבים מהמשחק האהוב בעולם - הכדורגל. מיוחד לסוכות: גל מקל, עורך אורח

למה בחרתי בנושא, מקל מסביר: "אני מת על כדורגל. לא מבין למה באמריקה זה לא תפס. האם זה עניין תרבותי, משהו באופי של מדינה ואנשים שחושבים שהם תמיד במרכז, או שזה משהו אחר. למרות שאותי מעניין העניין התרבותי. למעט ליטא, אני לא מכיר עוד מדינות שבהן הכדורגל הוא לא בראש טבלת הפופולאריות. האם האמריקאים הם פשוט חוכמולוגים כאלה, עם שיטת מדידה ושקילה שונות. מאיפה זה מגיע".

גל מקל, עורך אורח:

גל מקל מציג את האג'נדה התקשורתית שלו

מדוע הספורטאים בישראל פורשים בגיל מוקדם?

איך ממשיכים ספורטאי העל לקריירה שאחרי הפרישה?

"ההפתעה הגדולה בתולדות הכדורגל". כך הגדירו במשך שנים היסטוריונים של המשחק את הניצחון הלא ייאמן של נבחרת ארצות הברית על אנגליה במונדיאל 1950. כל כך לא ייאמן, עד שהאגדה מספרת שבכמה עיתונים בריטים נכתב למחרת שהתוצאה, 0:1 לאמריקאים, הייתה למעשה 0:10 לאנגלים, מכיוון שהעורכים בממלכה היו משוכנעים שמדובר בטעות בדיווח.

ההפסד הסנסציוני של הנבחרת שהחשיבה את עצמה לטובה בעולם מול יריבה שהעמידה הרכב של שחקנים חצי מקצוענים הוליד טראומה ארוכת שנים אצל האנגלים, שנזכרים בה בכל פעם שהלוזריות שלהם מרימה את ראשה בענף ספורט כלשהו, אבל דווקא בתודעה הספורטיבית האמריקאית הכל כך מפותחת, הוא נשכח בתוך ימים ספורים.

גייטיינס שחקן נבחרת ארצות הברית אחרי הניצחון על אנגליה ב-1950. AP
באנגליה מכירים היטב את התמונה הזו, אז למה בארצות הברית היא נשכחה?/AP

יש הרבה תשובות לשאלה הנצחית 'למה לא אוהבים כדורגל בארצות הברית', אבל החשובה מכולן מסתתרת מאחורי היעלמות הניצחון המופלא ההוא מהזיכרון הקולקטיבי במדינה. זה הרי היה התסריט האידאלי לסרט הוליוודי, והבסיס המושלם למינוף ההצלחה כדי להפוך את הכדורגל לפופולרי גם בארצו של הדוד סם, אבל הציבור האמריקאי לא מצא כל סיבה להתגאות בתוצאה שהשיגו בחוריו המצוינים. הרי המדינה החזקה בעולם אף פעם לא סימפטה את האנדרדוגים.

לגמר ליגת הבייסבול האמריקאית הם קוראים ה-'וורלד סיריס'. בטקס האוסקר הם שומרים פסלון אחד לקטגוריית הסרט הזר, ובאופן כללי הם מקפידים על הפרדה ברורה בינם לבין 'שאר העולם'. הם מוכנים להתחרות מול מטרדים כמו מטח שלשות ליטאי או מפגן פיק אנד רול יווני פעם בכמה שנים, להיענות לאתגרים זמניים כמו ספוטניק או הביטלמאניה, כל עוד שאר העולם מבין שכמו שארצות הברית לא מפסידה באף מלחמה בשדה הקרב, היא תמיד מנצחת גם במדע, בתרבות, בכלכלה, וכמובן שגם בספורט.

לכן לאמריקאים לא הייתה סיבה לחגוג את ההישג ההיסטורי שלהם באותו מונדיאל. לפתע הם הפכו בעצמם לאותם מטרידים זמניים של האימפריה השאננה, מתוך ידיעה ברורה שכדי לטפס לצמרת עולם הכדורגל הם ייאלצו לאמץ לחיקם את הענף שנשלט לחלוטין על ידי אותו 'שאר העולם'. על הנייר זו לא הייתה משימה בלתי אפשרית - האוכלוסיה העצומה, המשאבים הכלכליים האדירים ואהבת הספורט הטהורה היו יכולים לארצות הברית להשתלט גם על הענף הכי פופולרי בעולם - אבל לאורך השנים התרבות הייחודית של האומה דחקה פעם אחר פעם את הכדורגל אל השוליים.

הסימפסונים מלגלגים: מיהי המדינה הגדולה בעולם - מקסיקו או פורטוגל?

הרבה לפני הגעתו המתוקשרת של דייויד בקהאם ל-MLS, נחתו ב-NASL, ליגת הכדורגל הבכירה בארצות הברית בשנות השבעים, כוכבי על כמו פלה, פרנץ בקנבאואר ויוהאן קרויף, אלא שאף אחד מהם לא הצליח לשים את הענף על מפת הספורט האמריקאית. עם השנים יותר ויותר אמריקאים שיחקו כדורגל בקולג'ים ובתיכונים, אבל אוהדי הספורט נותרו אדישים לנבחרת שלהם ולעולם הכדורגל הכל כך אהוב מחוץ לגבולות המדינה.

ב-1994 הייתה אמורה להירשם פריצת דרך בנקודה הזו, כשארצות הברית אירחה את המונדיאל. התקשורת המקומית אכן הקדישה זמן נרחב יחסית לסיקור הטורניר, ומיליוני אמריקאים נחשפו לנבחרות הבכירות, לקהלי האוהדים המשולהבים ולטירוף הגלובלי סביב המונדיאל, אבל אחרי שרומאריו, באג'יו, סטויצ'קוב ומראדונה חזרו למדינותיהם, האמריקאים לא החלו לעקוב אחרי הפרמיירליג או הלה ליגה, וחזרו לענפים המוכרים להם.

רוברטו באג'יו, נבחרת איטליה, מחטיא את הפנדל האחרון בגמר מונדיאל 1994 מול נבחרת ברזיל. רויטרס
לא כבש את לב האמריקאים. גמר מונדיאל 1994/רויטרס

שנתיים לאחר מכן הוקמה ה-MLS, ובעונת הבכורה של הליגה החדשה עוד הצליחו אלכסיי לאלאס, קובי ג'ונס ושאר הכדורגלנים האלמוניים למחצה לעורר מעט עניין, שהתבטא אפילו בפרסום ספר נוסטלגי על גיבורי ה-0:1 ההוא על אנגליה ב-1950 (שאכן הפך כעבור עשר שנים לסרט הוליוודי, אך כושל למדי). אבל מאז הליגה לא הצליחה להתרומם, וגם כשהנבחרת הלאומית הרשימה, והגיעה עד לרבע גמר המונדיאל ב-2002, האמריקאי הממוצע עדיין לא הכיר אפילו את השחקן המצטיין בטורניר, בחור שמנמן בשם רונאלדו.

אצטדיוני הפוטבול הענקיים בהם נערכו המשחקים נותרו ריקים, הרייטינג איכזב, אווירת הכישלון הקשתה על פיתוי כוכבים אירופיים, וגם בקהאם שחתם ב-2007 על חוזה לחמש שנים תמורת 250 מיליון דולר בלוס אנג'לס גלאקסי במטרה להחיות את הכדורגל האמריקאי, סוקר בתקשורת המקומית יותר במדורי הרכילות מאשר במדורי הספורט. הקדנציה של בקהאם ב-LA הוכיחה שהזלזול האמריקאי בכדורגל עמוק מכפי שהעריכו ראשי הענף, ובשנה החולפת עמדו נתוני הצפייה של NBC במשחקי הMLS על 102,000 אלף צופים בשנה, כמעט רבע מהנתונים של ליגת ה-NHL, האחות הקטנה של שלוש הליגות הבכירות, ה-NFL, ה-NBA וה-MLB, שמשכה קהל של 392,000 אלף צופים.

אוהד של דייויד בקהאם באיצטדיון ריק בדאלאס. AP
הקדנציה של בקהאם ב-LA הוכיחה שהזלזול האמריקאי בכדורגל עמוק מכפי שהעריכו ראשי הענף/AP

נראה הבעיה העיקרית בניסיון להחדיר את הכדורגל לתודעה בארצות הברית היא התחרות. הפוטבול, הכדורסל והבייסבול מושרשים עמוק בתרבות המקומית, ולילדים האמריקאים יש מספיק גיבורי ספורט גם מבלי להכיר את מסי ורונאלדו, שבחוצפתם הרבה גם משחקים בשעות הצהריים. הלו"ז השנתי של אוהד הספורט הממוצע מתחיל בינואר בפלייאוף ה-NFL, עובר לטירוף של מרץ המשוגע בכדורסל המכללות, ממשיך לפלייאוף ה-NBA, משם לקיץ שכולו בייסבול, עד שהפוטבול שוב מגיע בספטמבר, וחוזר חלילה, כך שהכותרות הראשיות של מדורי הספורט תפוסות בכל עונות השנה.

המצב הזה מותיר לכדורגל המקומי כמה שורות בעיתונים, וכמה דקות של חסד בתקצירים של ספורטסנטר. השערים, ההחמצות והצבע ממשחקי ה-MLS זוכים להבלטה יחסית, אבל השידורים של המשחקים המלאים ברשתות הארציות מניבים רייטינג נמוך באופן מסורתי, בשל מחסום אותו הכדורגל לא מצליח לפרוץ - העובדה שהוא ענף לא טלוויזיוני בעליל. 90 דקות עם הפסקה אחת בלבד היא כמות בלתי נתפסת לאוהדים אמריקאים, שלא רגילים לשבת יותר מעשר דקות רצופות מול המסך מבלי לצאת לפרסומות או להתעדכן מהאולפן. בנוסף לכך שזמן האוויר שפנוי למכירת פרסומות הוא קטן משמעותית מהמתחרים, אופי המשחק לא מצליח לשמור את הצופה האמריקאי מרותק למסך למשך כל כך הרבה זמן.

אז למה שם לא ובכל העולם כן? קודם כל - אין מספיק שערים. האמריקאים אוהבים לעקוב אחרי משחקים בעזרת כמה שיותר סטטיסטיקות, נתונים ואחוזים, ותוצאה של 0:1 מספקת מעט מאוד מספרים לניתוח (בהנחה שאחוזי ההחזקה בכדור ומספר הקרנות לא מרגשים את האוהד הממוצע), שלא לדבר על 0:0. אבל באותה מידה גם לא 3:3.

הקונספט של תוצאת תיקו נוגד את ההוויה האמריקאית לחלוטין, וכך גם העובדה שהשחקנים לא מקבלים תמורה מיידית להשקעתם. הענפים האמריקאיים מלאים במדדים מספריים שמשבחים לא רק את הכוכבים הגדולים, אלא שהצטיינות של קשר אחורי יעיל לא תופיע בדפי הסטטיסטיקה, וצופה שלא גדל על המשחק יתקשה להתרשם מאלמנטים כמו משמעת טקטית או סגירה אלכסונית.

פיטר גריפין מדגים את ההתלהבות של אוהד כדורגל בעיניים אמריקאיות

ולמה שהם לא ינסו ללמוד להכיר את המשחק שמשגע את העולם? בעיקר בגלל האתנוצנטריות המובהקת שלהם (שזו דרך מנומסת להגיד שהם בטוחים שהשמש זורחת להם מהישבן). באחד הנאומים המכוננים של האומה האמריקאית הכריז המטיף הפוריטני ג'ון ווינת'רופ בפני המתיישבים הראשונים בניו אינגלנד ב-1630: "אנחנו צריכים לראות את עצמנו כעיר על הגבעה, אליה נשואות עיניהם של כל שאר האנשים". המוטו הזה השתמר היטב בגנום הלאומי, וכפי שרוב האמריקאים לא יודעים האם למדינות כמו אנגליה או ספרד יש ראש ממשלה או נשיא, ובוודאי לא יודעים לנקוב בשמות בעלי התפקידים הללו, כך הם גם לא טורחים להתעניין בנעשה בעולם ה-'סוקר'.

בגילאים צעירים הכדורגל דווקא נוחל הצלחה לא מבוטלת בעשורים האחרונים. בסקר של ESPN בשנה שעברה הוא הגיע למקום השני בדירוג הענפים הפופולריים בארצות הברית בגילאי 12 עד 24, אבל מכאן ועד יצירת בסיסי אוהדים וחיבור לנבחרות ולקבוצות הגדולות בעולם, המרחק גדול. הסיבה המרכזית כאן היא העובדה שבגילאים הללו הכדורגל נחשב לספורט של נשים: הבנות האמריקאיות שהעדיפו לא להתמודד עם הבנים בפוטבול או בכדורסל ניכסו לעצמן את הכדורגל, הרבה בהשראת נבחרת הנשים המקומית שזכתה במונדיאלים ב-1991 ו-1999. העובדה ש-'המשחק היפה' מזוהה עם בנות המין היפה מדגישה נקודה חשובה נוספת – האמריקאים יכולים להתחבר למשחק עצמו, אבל לא לאווירה הטעונה סביבו.

ברנדי צ'סטיין שחקנית נבחרת ארצות הברית מורידה חולצה. AP
אצל הנשים זה עבד. ברנדי צ'סטיין במונדיאל 1999/AP

לאמריקאים יש תשוקה עזה לספורט, שלא נופלת מזו של אף מדינה בעולם, אבל הם סולדים מהפנאטיות של אוהד הכדורגל המצוי. הרי האמוציות הספורטיביות כלפי הקבוצה שלך בארצות הברית מתועלות לחיבור עם הקהילה המקומית בעיר, רכישת מרצ'נדייס לרוב, קריאות עידוד קצובות במהלך משחקים ("די-פנס" לעצלנים, "לטס-גו-שם הקבוצה" לאוהדים השרופים באמת), ולעתים כמה הערות עוקצניות לכוכבי היריבה, שלרוב נבלעות בין מחיאות הכפיים או שריקות הבוז.

חוויית אוהד הכדורגל היא כמובן שונה לגמרי, וכוללת התמסרות מוחלטת לסמל. צרחות, קללות, דחיפות, אבוקות, הכל כדי שהשחקנים יבינו שאם אתה נותן את הדם שלך בשביל הקבוצה, כדאי להם מאוד לעשות כמוך. האוהד נמצא שם בשביל הקבוצה, ולא להיפך. לכל יציע שמכבד את עצמו יש מנצחים על תזמורת שירי העידוד, שניצבים כמובן עם הגב למגרש, דבר שלא יעלה על הדעת במדינה הכי קפיטליסטית בעולם - אדם ששילם כסף כדי לראות משחק, ועומד כשגבו אליו? האוהדים האמריקאים הם צרכנים של המשחק, שהכסף ששילמו צריך להבטיח להם נוחות ביציע, מושבים מרווחים, נקניקיות זמינות בכל עת, ובקיצור חווית צפייה שלווה ככל הניתן.

הסימפסונים שוב חובטים בכדורגל: ההיסטוריה האלימה של הענף

הדלק של המלחמה הספורטיבית הוא היריבות. בספורט האמריקאי לא חסרות יריבויות כמו יאנקיז-רד סוקס או לייקרס-סלטיקס, אבל השנאה בין מחנות האוהדים שם לא מתקרבת אפילו לדרבי מסדר גודל בינוני בעולם הכדורגל. היריבות האמריקאית היא ספורטיבית ולא גיאוגרפית, ולמושג 'דרבי' אין משמעות אמיתית מחוץ לעולם המכללות. חובב בייסבול ניו יורקי תמיד יעדיף את היאנקיז או את המטס, אבל לא יסלוד מהקבוצה השנייה, ואוהד קליפרס שהעונה של קבוצתו מסתיימת יעבור לתמוך בלייקרס במהלך הפלייאוף, למען הגאווה העירונית.

הסיבה שבגללה האמריקאים מתקשים להבין את עוצמות הלהט ביריבויות הספורטיביות הגדולות קשורה גם להיסטוריה הצבאית שלהם. מפגש בין ברצלונה לריאל מדריד מעורר אצל האוהדים זיכרונות מפרנקו ומאבק העצמאות הקטלוני, משחק של אנגליה מול ארגנטינה לא פותח רק את הפצע של מראדונה, אלא גם את זה של פוקלנד, שלא לדבר על החשבונות הפתוחים שצפים בקרבות כמו סרביה-קרואטיה בכדורסל או הודו-פקיסטן בקריקט.

לארצות הברית מעולם לא הייתה יריבות צבאית מדממת כזו: לכל המלחמות היא הצטרפה כגורם חיצוני ומכריע, המלחמה הקרה שסוף סוף העמידה מולה יריבה אמיתית בדמות ברית המועצות מעולם לא גלשה למלחמה ישירה, אז מול מי היא כבר הייתה יכולה לפתח יריבות ראויה? מול המקסיקנים והקובנים שמסתננים לשטחה בקצב גבוה מהמותר? הרי בבסיס כל יריבות יש גרעין של כבוד וקנאה הדדיים, והמדינה שרואה את עצמה כגבעה על ההר לא זקוקה לשום נמסיס.

לי ניילון שחקן בני השרון. ברני ארדוב
רק באמריקה. כובע של היאנקיז, חולצה של המטס/ברני ארדוב

יריבות חמה מפגישה פעמים רבות בין שני איזורים של אותה עיר או מדינה, השונים במובהק מבחינת מעמד סוציו-אקונומי, מגזר, שיוך פוליטי, תרבות ואפילו דת, כך שעל המגרש החלשים יכולים להתמודד בגובה עיניים מול החזקים. בארצות הברית לא חסרות דוגמאות לילדים שגדלו בתנאי עוני והפכו למיליונרים בזכות הכישרון הספורטיבי שלהם, אבל ברגע בו הם הופכים למקצוענים הם כבר לא מייצגים את השכונה ממנה באו, אלא מצטרפים לביזנס של הקומישינרים.

אם בבואנוס איירס בוקה ג'וניורס מייצגת את מעמד הפועלים וריבר פלייט את מעמד הביניים, בניו יורק לא תמצאו אף הבדל בין אוהדי הג'איינטס לאוהדי הג'טס. גם מחוץ לארצות הברית קבוצה ענייה וחבוטה כמו מנצ'סטר סיטי יכולה להירכש על ידי מיליארדר ולהפוך לזוללת תארים, אבל באף מקום אחר מועדון (סליחה, "פרנצ'ייז") לא יכול פשוט לקום ולעבור לעיר אחרת, מכיוון שהוא לא באמת שייך לאוהדים או לקהילה, אלא למנהלי הליגה.

ולכן חובבי הספורט האמריקאים לעולם לא הצליחו להתחבר למגוון הרגשות שהכדורגל מעורר בשאר העולם. קסמו של המשחק הוא בפשטות שלו, בכך שכל חבורת ילדים בכל מקום על הפלנטה יכולה לאלתר שני שערים, לקחת כדור כלשהו, עם או בלי אוויר, ולהתחיל לשחק. בלי סל, בלי מחבט ובלי קסדה. הוא משחק להמונים. בתרבות בה ערב ביציע של אצטדיון נחשב ליציאה יוקרתית, כמעט בלתי אפשרי להבין את הטירוף הכלל עולמי סביב הענף שהוא הרבה יותר משואו. הוא מלחמה לכל דבר.

ככה זה נראה כשאמריקאי מתמנה לאמן קבוצה בפרמיירליג

  • עוד באותו נושא:
  • MLS

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully