דמיינו לעצמכם את ריאן גיגס ודיוויד בקהאם שוב משתפים פעולה במסגרת רשמית, לובשים פעם נוספת את אותה חולצה ומתחרים ביחד על זכייה בתואר עולמי. בקיץ הקרוב זה יוכל לקרות, אם שניהם יקבלו זימונים לנבחרת האולימפית של בריטניה וגם ישיבו אליהם בחיוב.
עכשיו דמיינו לעצמם שאותה נבחרת של גיגס ובקהאם גם פורטת על לבבותיהם של מיליוני רומנטיקנים ברחבי העולם וזוכה במדליית הזהב.
החיבוק רגע אחרי שריקת הסיום בוומבלי, הקלוז-אפ על פרצופו של אלכס פרגוסון ביציע הכבוד וכמובן, מעמד הענקת המדליות. הדגל הבריטי שמורם אל קצה התורן וההמנון הבריטי god save the queen שמתנגן במערכת הכריזה של האצטדיון הלונדוני. מצלמות הטלוויזיה שמראות את בקהאם הנרגש שר בגאווה ואז עוברות לפניו החתומות של גיגס.
נשמע מרגש, לא? ברוכים הבאים לאחת מהסוגיות המעניינות בהם עוסק עולם הכדורגל בממלכה בשנים האחרונות.
המשלחות האולימפיות של בריטניה יוצגו ומיוצגות מזה שנים על ידי אנגלים, וולשים, סקוטים וצפון אירים. בין הספורטאים המפורסמים שהביאו כבוד אולימפי לבריטניה ניתן למצוא את קולין ג'קסון הוולשי, כריס הוי ואלן וולס הסקוטים ואחרים, אבל כשזה מגיע לכדורגל קשה להניח לחילוקי הדיעות. הרי בניגוד לאתלטים, שחיינים, רוכבי אופניים ועוד, לכדורגלנים יש גם נבחרת אחרת ממנה הם חלק ברוב ימות השנה.
בריטניה דווקא החזיקה בנבחרת כדורגל אולימפית שהתחרתה במשחקים האולימפיים במשך שנים ארוכות. היא זכתה בשתי מדליות זהב בתחילת המאה ה-20, הודרכה על ידי מאט באזבי האגדי ב-1948, אבל ב-1974 פורקה בגלל חילוקי דעות שנגעו לשיתוף שחקנים מקצוענים וחובבים ומאז לא חוברה. עולם הכדורגל בממלכה חי עם המציאות הזו בשלום, עד שההכרזה על לונדון כעל מארחת אולימפיאדת 2012 נתנה את האות למלחמה.
מאז הבחירה של לונדון לאירוח המשחקים בקיץ 2005, החל הוועד האולימפי של בריטניה לרחרח את השטח בכל הנוגע להשתתפותה של נבחרת כדורגל כלל בריטית במשחקים. באוקטובר הוא פירסם תוצאות שנויות במחלוקת של סקר לפיו 69 אחוזים מהסקוטים היו רוצים לראות נבחרת מעורבת בלונדון 2012. אלא שאת הבכירים בהתאחדויות דבר לא שכנע והם הזכירו שוב ושוב את הסכנה: בפיפ"א ואופ"א בין כה וכה לא מחבבים את הכדורגל הבריטי ושם ינצלו את האולימפיאדה כדי לדחוף לפירוק הנבחרות ולכינון נבחרת בריטניה גם במפעלים אחרים. ספ בלאטר הבטיח שלא כך יהיה, אבל לא שכנע אף אחד בהתאחדויות של סקוטלנד או ווילס.
באותה שנת 2005 החל הוועד לכנס תכופות ישיבות בנושא, אבל ווילס ובעיקר סקוטלנד גילו התנגדות נחרצת אפילו להשתתפות בפגישות. למרות השרירים שהשתיים האחרונות הפעילו, ההחלטה להקים נבחרת כדורגל נפלה, אך רק לפני מספר חודשים הוציאו הוועד האולימפי וההתאחדות האנגלית הודעה רשמית ומשותפת על "הסכם היסטורי" ובו נאמר שהוחלט שהנבחרת תכלול שחקנים מאנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד.
הוחלט? כמעט מיותר לציין שההצהרה הפומבית הזו רק העלתה את חמתם של בכירי ההתאחדויות. "אנחנו לא חלק משום הסכם", זעם יו"ר ההתאחדות הוולשית, פיל פריצ'רד, "להתאחדות האנגלית אין שום זכות לדבר בשמנו. הם לא מייצגים את ווילס".
כשבוועד האולימפי הבריטי הבינו שההתאחדויות של וויילס וסקוטלנד מתנגדות בצורה נחרצת לשיתופם של שחקניהן בנבחרת ללונדון, הם פנו לעורכי דין ומשהבינו שאף אחד לא יכול למנוע חוקית מהשחקנים מללבוש את מדי בריטניה, הם הודיעו על כך לתקשורת ודילגו על ההתאחדויות. הבאז היה מיידי. עד מהרה קושרו גארת' בייל וארון ראמזי להשתתפות באולימפיאדה, וקשר טוטנהאם הסביר: "ברור שאני רוצה שוויילס תישאר וויילס, אבל אני מרגיש שהאולימפיאדה תהיה הזדמנות מצוינת בשבילי לשחק בטורניר גדול. וויילס לא מעפילה יותר מדי לאליפויות שונות ואני אשמח לייצג את בריטניה באולימפיאדה".
בהתאחדויות של וויילס וסקוטלנד לא רצו להתעמת עם השחקנים, אבל התאכזבו כשלמדו שאין באפשרותם להטיל עליהם סנקציות. אז מה עושים המתנגדים באין אפשרות חוקית למנוע מבייל ושות' לשחק באולימפיאדה? בחודשים האחרונים יש מי שמנסים לדבר על ליבם של השחקנים ולהטיל על כתפיהם את כובד האחריות הלאומית.
"האם תהיו אנוכיים ותסכנו את האפשרות של שחקנים אחרים לייצג את נבחרת סקוטלנד?", הציב מאמן נבחרת סקוטלנד לשעבר קרייג בראון, שאלה פומבית לסקוטים שאולי יקראו לדגל. "אם הם ייצגו את בריטניה יכול להיות שבהמשך לא תהיה יותר נבחרת סקוטית. אין לי ספק שהשחקנים הללו לא צריכים ליטול חלק באולימפיאדה. אני מעדיף להפסיד עם נבחרת סקוטלנד מאשר לנצח עם נבחרת בריטניה".
שוער העבר נוויל סאות'הול, שלבש את מדי נבחרת וויילס 92 פעמים, תרם את דעתו: "כל הרעיון באולימפיאדה הוא הרגע המיוחד בו הדגל של המדינה שלך מונף אם אתה מנצח. ואם בריטניה תזכה בטורניר הכדורגל, איזה דגל יניפו? את היוניון ג'ק? הדגל שלי הוא הדגל עם הדרקון. אני לא רואה בזה טעם - כולם רק יאבדו את הזהות שלהם".
על בייל וראמזי הביקורות בינתיים לא עושות רושם, גם לא על מועמדים סקוטים כמו קייל האטון וגרג וויילד מריינג'רס, שהביעו את רצונם לשחק בנבחרת האולימפית. הם מסתכלים על ג'ורג' בסט וריאן גיגס, שתי אגדות כדורגל שלא זכו לשחק בטורניר נבחרות גדול. הם רוצים משהו אחר ברזומה, גם אם המחיר הוא שהקריירה שלהם תכלול השתתפות בשתי נבחרות שונות, גם זה אומר לשתף פעולה עם אנגליה השנואה מבחינה כדורגלנית.
לעומתם יש גם מי שכבר הודיע בתוקף על סירוב, או בעצם הודיעה. החלוצה הסקוטית המצטיינת של ארסנל, ג'ולי פליטינג, הצהירה שלא תייצג את נבחרת הנשים של בריטניה והסבירה: "האולימפיאדה זו במה פנטסטית, אבל אני סקוטית. השתתפות בנבחרת בריטניה עשויה לסכן את הקיום של נבחרת סקוטלנד בעתיד וזה סיכון שאני לא מוכנה לקחת".
בתקשורת האנגלית הפרו-בריטית, המגמה ברורה בחודשים האחרונים. הפובליציסטית לורה וויליאמסון קראה להתאחדויות של ווילס וסקוטלנד "בריונים!" והעיתונים שבו והדגישו מדי מספר שבועות או חודשים ש"בלאטר הבטיח שלא תהיה נבחרת אחת לכל בריטניה בהמשך", אבל בד בבד ידעו לתת במה גם לדעות אחרות, למשל לזו של הפרשן הפוליטי והסופר הסקוטי ג'רי האסאן, שכתב: "נבחרת בריטניה זו פארסה כדורגלנית. היא לא רק איום על סקוטלנד, ווילס וצפון אירלנד בעולם הכדורגל, אלא גם על אנגליה. היא איום על ההיסטוריה שלנו, על המסורת ועל הנבחרות שלנו".
בריטניה תוכל להתמודד על מדליית הזהב רק עם אנגלים. פיל ג'ונס, ג'ק ווילשר, ג'ק רודוול, קייל ווקר, מרטין קלי, ויקטור מוזס, דני וולבק, אלכס צ'מברליין, קרייג דוסון, ג'וש מקקרן ועוד ועוד שחקני פרמיירליג מצטיינים הם ההוכחה שהשחקנים הזרים לא מנעו את התפתחות הכדורגלן המקומי, אבל באנגליה מביטים על השכנות בסלחנות וממשיכים להדגיש שהם רוצים נבחרת "עם נציגות מכל המדינות".
אלא שלמרות ההצהרות מקבלות הפנים של כל הגורמים בנבחרת, קשה שלא לשים לב לכך שאת המופע הזה מפיקה ההתאחדות לכדורגל של אנגליה לבדה - לא הוועד האולימפי הבריטי שמותיר את ניהול הנבחרות השונות להתאחדויות המקומיות. ה-FA היה הגוף שבחר בסטיוארט פירס האנגלי למאמן לפני כשבוע והסמל שלו בלבד היה זה שקישט את מסיבת העיתונאים בה הוכרז על המינוי. ההתאחדות האנגלית אחראית לארגון משחקי הידידות, לשיווק, בעצם לכל ההצגה.
גארת' בייל, ארון ראמזי ואולי גם ריאן גיגס רוצים לשחק בטורניר גדול. השניים הראשונים גם הצהירו שהם ישמחו לייצג את בריטניה בקיץ, אבל נדמה שהם עדיין צריכים לשקול ביתר כובד ראש את השאלה האם זה יהיה כרוך במחיר לאומי ומוסרי, ואם כן, כמה גבוה הוא יהיה.
